TheWholeTorah.aiBeta

חינוך קטן · הנפילה שבין מדרגה למדרגה וסיום ההקדמה

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 18:32

בחלק הקודם למדנו על הדרגה השנייה באהבת השם, זו שכל אחד נדרש להתעסק בה. כעת נעמוד על עניין מעניין שמביא אדמו"ר הזקן בסיום ההקדמה: "ובין מדרגה למדרגה, טרם שיגיע למדרגה עליונה ממנה, הוא בבחינת נפילה ממדרגה ראשונה". תחילה נבאר את העניין בכמה דוגמאות, ולאחר מכן נשוב אל לשון התניא עצמה.

סיפורו של רב זירא:

הגמרא מספרת על רב זירא, אחד האמוראים המפורסמים, שהיה בקיא בכל התלמוד הבבלי. ידוע שהתלמוד הבבלי נקרא 'חושך' - על הפסוק באיכה "במחשכים הושיבני" נאמר שזה תלמודה של בבל - לעומת התלמוד הירושלמי הנקרא 'אור'. על פי פשט, צורת הלימוד בבבלי היא לימוד סברה ודחייתה, בניין שלם הנבנה ולבסוף נופל, ועד שמתגלה האור זהו תהליך ארוך ומייגע; ואילו בתלמוד הירושלמי גישת הלימוד שונה לגמרי, והאור מאיר מן הדפים. (אנו, הלומדים את שניהם ברמה פשוטה, איננו חשים בהבדל זה).

כשביקש רב זירא לעבור אל התלמוד הירושלמי, מספרת הגמרא שצם - לפי גרסה אחת - מאה תעניות, כדי שישכח את צורת הלימוד של הבבלי. לא חלילה שישכח את התורה, אלא את דרך הלימוד בלבד, שהרי אי אפשר לגשת אל הירושלמי בגישת הלימוד הקודמת.

והנה, משנענתה תפילתו ושכח, נמצא רב זירא במצב ביניים: את גישת הבבלי כבר שכח, ואל לימוד הירושלמי עדיין לא הגיע. לזה קוראים נפילה. אך מובן שנפילה זו של רב זירא גבוהה לאין ערוך מכל הרמות של האנשים הפשוטים שסביבו; רק ביחס לדרגתו הקודמת שלו נקרא מצבו נפילה.

משל שני הדרשנים:

הרבי מביא על כך באחד ממכתביו משל: בקהילה מסוימת, בימים נוראים, נכנס דרשן מוכשר היודע להלהיב את הקהל ולרגשו. הוא נשא דרשה מעוררת, הקהל הבין, הפנים והתרגש, ולא נותרה עין יבשה באולם - כולם הזילו דמעות.

לאחר שעה הגיע דרשן שני, מוכשר מן הראשון, העוסק בנושאים עמוקים יותר ובעניין אחר. כדי להבין את דברי הדרשן השני אי אפשר להישאר מונחים בדרשה הראשונה; יש להניחה בצד ולהיות מונחים בשנייה. ואכן, בסוף דרשתו של השני לא זו בלבד שהזילו דמעות, אלא פרצו בבכי גדול - הוא הצליח לעורר אותם עוד יותר, ברמה עמוקה יותר.

אלא שההפנמה לוקחת זמן. באותם רגעים שבהם את הדרשה הראשונה כבר הניחו בצד ואת הדמעות ניגבו, ואת הדרשה החדשה עדיין לא עיכלו - באיזה מצב הם נמצאים? זהו המצב הנקרא נפילה. ועל כך נאמר "שבע יפול צדיק וקם": הצדיק העולה מדרגה לדרגה נופל שבע נפילות, ובכל פעם קם ועולה.

מה מחזיק את האדם בשעת הנפילה?

בשעת הנפילה נמצאת אצלו בפנימיותו, כדבר המחזיק אותו ושומר עליו, הדרגה הראשונה - דרגת ה'נערות' והחינוך. זהו שנאמר "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה": שמור על אהבת השם שאתה מעורר בכוחות עצמך, שכן גם כאשר תגיע לדרגות עמוקות וגבוהות יותר, לא תסור ממנה.

הכוח שבהתחלה:

  • "זכרתי לך חסד נעורייך": רבי הלל מפאריטש מביא לכך דוגמה מן הפסוק שבו הקב"ה מעורר את זכויותיהם של ישראל - "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה". מתי התרחשה אותה "לכתך אחריי במדבר"? ביציאת מצרים, כשיצאו בלא צידה לדרך והלכו אל המדבר מבלי לדעת לאן. לאחר מכן עלו ישראל לדרגות גבוהות הרבה יותר - מתן תורה, המשכן, בית ראשון - ואף על פי כן ההתחלה, החינוך הראשון, היא הנותנת את העוצמה, והיא המלווה אותנו עד הסוף.

  • חנוכת המזבח: נשיאי ישראל הקריבו בחנוכת המשכן קורבנות גדולים ביותר, כמפורט בתורה, כאלה שלא הוקרבו במשך כל הדורות. במשך הדורות קיבל המזבח אולי מעלות גדולות יותר והוקרבו עליו קורבנות נוספים, שהרי עולים מדרגה לדרגה - אך העוצמה הבסיסית ניתנה לו בחנוכתו. ועד שמשום כך, גם היום, בימים הראשונים של חודש ניסן אין אומרים תחנון - מפני חנוכת המזבח.

  • לימוד מקצוע חדש: אדם המתחיל בעבודה חדשה ומורכבת, המדריך יושב עימו, מראה ומלמד אותו, ומחבר את חכמתו של החניך אל הטכניקה ואל המלאכה החדשה, עד שהוא קולט את העניין. ייתכן שבמשך השנים ימציא אותו אדם פטנטים חדשים ומפותחים, שאפילו מלמדיו לא חשבו עליהם מעולם. אך כל החידושים הללו הם בגדר תוספות, ובהם ייתכנו עליות ונפילות; ואילו הבסיס שקיבל בהתחלה נשאר תמיד, וממנו אין נפילה.

  • המלמד הראשון: מסופר שכאשר נכנס אל הרבי המלמד שלימדו בכיתה הראשונה בחדר, נהג בו הרבי כבוד רב, ואמר שבמידה מסוימת יש לכבדו יותר מזה שלימדו גמרא - משום שהוא זה שלימדו לקרוא. הקריאה היא הבסיס, ועליו עומד לאחר מכן כל הבניין: אחד לומד יותר ואחד פחות, אך מן הבסיס שקיבל אינו סר לעולם.

לשון אדמו"ר הזקן:

"ובין מדרגה למדרגה, טרם שיגיע למדרגה עליונה ממנה, הוא בבחינת נפילה ממדרגה ראשונה, אך 'כי יפול - לא יוטל' כתיב" - אין הוא מוטל לגמרי על הקרקע ומאבד את הכול, שהרי נפילתו היא ממדרגה עליונה אל מדרגה עליונה עוד יותר. "ואינה נקראת נפילה, אלא לגבי מדרגתו הראשונה, ולא לגבי שאר כל אדם חס ושלום, שאף-על-פי-כן, הוא למעלה מכל האדם בעבודתו" - שהרי מי שמעולם לא התחיל ללא עורר בלבו רגש של אהבה לה', ודאי שהנמצא בנפילה מדרגה גבוהה נעלה ממנו.

"כי נשאר בה בחינת רשימו ממדרגתו הראשונה" - נשאר רושם. כמו דף שמחקו ממנו את הכתוב כדי לכתוב עליו מחדש, רואים בו שאין הוא דף חלק שמעולם לא כתבו עליו, אלא נשאר בו רושם מן הקודם. כך, המדרגה העליונה שממנה נפל משאירה אצלו רושם גם בשעת הנפילה - כשם שאצל רב זירא נשארה דרך הלימוד של הבבלי בבחינת רושם.

"אך עיקרה, מאהבה שנתחנך והורגל בה מנעוריו, בטרם שהגיע למדרגת צדיק" - הדרגה הראשונה והבסיסית ביותר, אותה אהבה שיצר בעצמו על ידי התבוננות עוד לפני שהגיע לדרגת צדיק, אינה נשארת אצלו כרושם בלבד אלא בכל עוצמתה ותוקפה, ללא שינוי. "וזהו שכתוב: גם כי יזקין וגו' [לא יסור ממנה]".

המסקנה העולה מכאן: על מה יש להקדיש את תשומת הלב ואת הזמן? לעורר דווקא את הדרגה הראשונה, את הבסיס - להתחנך כנער ולעורר את אותה אהבת השם בסיסית, השייכת לכל אדם על ידי התבוננות פשוטה. זהו הדבר שאינו סר לעולם.

ראוי להוסיף כי הנפילה עצמה היא תנאי לעלייה: אי אפשר לעלות לדרגה גבוהה יותר בלא נפילה מן הדרגה הקודמת. וזהו אותו רעיון עצמו הקיים בנהר דינור המפסיק בין גן עדן אחד לגן עדן שני, וכן במעבר מ'יש' ל'יש' שצריך לעבור דרך בחינת 'אין' שבאמצע.

סיום ההקדמה - המעבר לשער הייחוד והאמונה:

כל האריכות שלמדנו עד כאן נחשבת כהקדמה לשער הייחוד והאמונה, שבו נלמד באריכות גדולה שנים עשר פרקים של יסודות באמונה ובאחדות השם - העניינים הבסיסיים ביותר. כל עניין "חנוך לנער על פי דרכו" והדרגות שבאהבת השם קשור לכך.

לפני שנעיין בשורות האחרונות, נחזור לשורה אחת מן הטור השני שבדף הקודם. כשפתח אדמו"ר הזקן בדרגה השנייה שבאהבה - אותה דרגה שכל אחד צריך להתעסק בה - כתב "שיתבונן היטב בעומקא דליבא", ובמה יתבונן? "בדברים המעוררים את האהבה לה'". זה היה משפט הכותרת, ועליו דיברנו שיש בו דרך כלל ודרך פרט.

וכעת, בסיום הפרק, כותב אדמו"ר הזקן: "והנה ראשית הדברים המעוררים אהבה ויראה ויסודן, היא האמונה הטהורה ונאמנה בייחודו ואחדותו יתברך ויתעלה". יש רשימת דברים שבהם יש להתבונן, ולאחר שיופנמו יצליח האדם לעורר את אהבת השם - אך במה עליו להתחיל? עוד לפני דרך הכלל ולפני דרך הפרט: ראשית יש להתבונן במציאות הבורא ובכך שהוא אחד, ומהו פירוש 'אחד' ומהו פירוש 'יחיד' - כפי שנראה באריכות בהמשך. רק לאחר מכן יתבונן כיצד הקב"ה הוא חייו, כמה הוא גדול וכמה הוא יורד אליו.

לסיכום: בחלק זה למדנו שבין מדרגה למדרגה קיים מצב של נפילה, כפי שראינו בסיפורו של רב זירא ובמשל שני הדרשנים, וכמאמר "שבע יפול צדיק וקם". נפילה זו אינה אלא ביחס לדרגתו הקודמת, ואילו ביחס לשאר כל אדם הוא למעלה מהם, שכן נשאר בו 'רשימו' מדרגתו הראשונה; ועיקר הדבר העומד בעוצמתו ללא שינוי הוא האהבה שנתחנך בה מנעוריו - "גם כי יזקין לא יסור ממנה". עמדנו על כוחה של ההתחלה מ"חסד נעורייך", מחנוכת המזבח, מלימוד מקצוע ומן המלמד הראשון. לבסוף ראינו כי ראשית הדברים המעוררים אהבה ויראה ויסודן היא האמונה הטהורה בייחודו ואחדותו יתברך - ומשום כך כל הנלמד עד כה הוא בגדר הקדמה בלבד.

בחלק הבא נתחיל, בעזרת השם, לטעום משער הייחוד והאמונה, ונבין היטב מהו ייחוד השם ומהי האמונה בו - שרק לאחר מכן אפשר להתחיל ב'חינוך קטן'.