בחלק הקודם למדנו על שני מיני אהבת ה': האהבה הראשונה, שהיא מתנה מלמעלה ושלהבת העולה מאליה, והאהבה השנייה, שהאדם יוצר אותה בעצמו על ידי התבוננות. כעת נראה כיצד מבאר אדמו"ר הזקן שדווקא על האהבה השנייה שייך לשון ציווי, ומכאן נשוב אל ביאור הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".
אדמו"ר הזקן ממשיך: "והנה ענין אהבה זו רצה משה רבינו עליו השלום ליטע בלב כל ישראל" - הכוונה לאהבה השנייה, זו שכל אדם יכול להגיע אליה בכוחות עצמו על ידי התבוננות. את האהבה הזו ביקש משה רבנו לטעת בלב כל ישראל: שכל יהודי יתבונן בגדלות הבורא ובקטנות עצמו, ומתוך כך יגיע לרגש פנימי של אהבה לבורא.
אין כוונת אדמו"ר הזקן לאהבה השנייה באופן כללי בלבד - בניגוד לאהבת הצדיקים - אלא באופן מפורט יותר. באהבה השנייה עצמה הבחנו בין התבוננות ב'דרך כלל' ובין התבוננות ב'דרך פרט', ומשה רבנו דיבר על דרך הפרט: התבוננות בכמה גדול הוא יתברך וכמה האדם קטן.
היכן רואים שלכך התכוון? בפרשת עקב, בפרשת "ועתה ישראל", מביא אדמו"ר הזקן בקצרה רצף של פסוקים, ומהם עצמם ניכר כיוון המחשבה שמשה רבנו מציב לפני עם ישראל - כמה גדול הבורא, וכמה ירד אלינו הקטנים:
"הן לה' אלוקיך השמים" וגו' - גדלותו של הבורא, שהשמים כולם שלו.
"רק באבותיך חשק ה'" וגו' - ואף על פי כן בחר בעם ישראל.
"ומלתם את ערלת לבבכם" וגו' - התביעה המעשית הנובעת מכך.
"בשבעים נפש" וגו' - התבוננות נוספת: בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה, וכמה רב העם שיצא משם.
ומכל זה - "ואהבת" וגו'.
זהו בדיוק סגנון ההתבוננות של 'דרך פרט'. " ולכן סיים [משה רבינו] דבריו על אהבה זו: אשר אנכי מצווה אתכם לעשותה" - "שהיא אהבה עשויה בלב על ידי הבינה והדעת בדברים המעוררים את האהבה". האדם אכן יכול לעשות ולייצר אהבה זו.
בזה מתיישבת השאלה שבה פתחנו, שאלת המגיד ממזריטש: כיצד שייך לצוות על רגש? התשובה היא שהציווי אינו על הרגש עצמו, אלא על השביל המוביל אליו - על ההתבוננות. וכאשר אדם מתבונן לא באופן מקיף ושטחי, אלא מעמיק, מפנים ומתאחד עם העניין עד שהוא ממש מרגיש את הנקודה שבה הוא מתבונן - אז הלב מתחיל לתרגם זאת לרגש.
מקורו של יסוד זה בספרי:
על כך ציווה משה רבנו עוד קודם לכן: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך" - "כדי שעל ידי זה תבוא לאהבת ה', כדאיתא בספרי על פסוק זה".
וזו לשון הספרי: "'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך' - איני יודע באיזה צד אוהבים את המקום, תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך' - שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו". כלומר, כשהקב"ה מצווה את היהודי לאהוב אותו, הציווי בפועל הוא להתבונן באותם דברים שיובילו אותו לפריצת אהבת ה' - ומתוך ההתבוננות הוא הולך בדרכים המובילות אל אביו שבשמים.
מדוע שייך ציווי דווקא באהבה השנייה:
כעת מסיים אדמו"ר הזקן את תשובתו לשאלה שבה פתח. תחילה דייק רק במילה "לעשותה" - כיצד ניתן לעשות אהבה; וכעת, משהתברר כיצד עושים אותה, מובנת גם המילה "מצווה": "והנה על אהבה זו השנית שייך לשון מצווה וציווי" - והציווי מתייחס לכך "לשום לבו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה".
אבל האהבה הראשונה, "שהיא שלהבת העולה מאליה, לא שייך בה ציווי ומצווה כלל", משתי סיבות:
אין האדם יוצר אותה, אלא היא עולה ופורצת מאליה מן הנשמה - ואי אפשר לשלוח את האדם למקום שאינו בידו להגיע אליו.
"ולא עוד, אלא שהיא מתן שכרן של צדיקים" - ציווי שייך על עבודה, ואילו זו כבר השכר על העבודה.
אמנם אהבה זו טבועה בנשמה ומתגלית מאליה, אך לא כל אדם זוכה לגילוי זה. אדם יכול לעשות את כל ההכנות - תורה ומעשים טובים, זיכוך החומר והכנעת נפשו - ולאו דווקא יזכה. בידו להכין את השטח בלבד, כפי שלמדנו בתניא באחד הביאורים על הלשון "תהי צדיק": עשה את המוטל עליך, ואולי יאיר בך הקב"ה ותזכה עד שתהיה צדיק. אולי - ואולי לא. ואם זכה והקב"ה פעל שתתגלה בו האמת הפנימית ותפרוץ בכל עוצמתה, הרי זו מתנה שקיבל.
וזהו גם ביאור לשון חז"ל "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם": "היום" - בעולם הזה, זמן העשייה; "למחר" - קבלת השכר בעולם הבא, שהוא מקומן של נשמות בלא גופים. כיצד, אם כן, מקבל הצדיק שכר בעודו בעולם הזה? על כך נוקט אדמו"ר הזקן את הלשון "לטעום מעין עולם הבא בעולם הזה" - הקב"ה נתן לו טעימה מן המשיכה האין סופית הקיימת בעולם הבא, כמו שנאמר על האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב שהטעימם מעין עולם הבא בעולם הזה, ועל כך נאמר "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" - מתנה, כמו שנתבאר במקומו (בחלק הקודם וגם בחלק האחרון של התניא).
[יש המפרשים "עולם הבא" מלשון "נעלם הבא", אך אין זו כוונת אדמו"ר הזקן כאן. ראוי לציין בהקשר זה שהעולם הבא עצמו מורכב מעבודתנו בעולם הזה - אין אנו רק מגלים, אלא יוצרים עולמות].
"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה":
בזה הסתיימה ההקדמה הארוכה שהקדים אדמו"ר הזקן כדי לבאר את הפסוק: אהבת ה' היא יסוד גדול ושורש גדול, והיא נדרשת מכל אחד ואחד; ובאופן כללי ישנם שני מיני אהבת ה' - הדרגה הראשונה, דרגת הצדיקים, והדרגה השנייה, שכל אדם יכול להגיע אליה.
ראשית יש לדייק בלשון הפסוק, הנוקט "נער" מזה ו"יזקין" מזה: "זקן" - זה שקנה חכמה, דרגת הצדיק; ו"נער" - הדרגה הבסיסית שכל אדם יכול להגיע אליה. הכיוון שבו מבאר אדמו"ר הזקן הוא, שאדם המתחיל בעבודת האהבה בדרגת ה"נער", הדרגה הראשונה הבסיסית, לא יזנח אותה גם כשיגיע לדרגת צדיק. לכאורה, לשם מה הוא זקוק עוד לרמה הנמוכה? על כך אומר הפסוק: "גם כי יזקין לא יסור ממנה" - את הבסיס צריך תמיד.
"כי שבע יפול צדיק וקם":
בלשון אדמו"ר הזקן: "אך הנה ידוע ליודעים, טעמא דקרא מאי דכתיב: כי שבע יפול צדיק וקם". אין זו נבואת זעם, אלא תיאור התהליך המסודר והנכון של הצדיק. ואין הכוונה לנפילה בעוונות חס ושלום - שהרי אז לא היה נקרא צדיק, ואילו כאן בכל אותן שבע נפילות הוא נקרא צדיק כל הזמן.
"ובפרט שאדם נקרא מהלך ולא עומד" - זהו ההבדל שבין מלאכים לנשמות: מלאכים נקראים "עומדים" ונשמות נקראות "מהלכים". המלאך נברא בדרגה מסוימת, וזו דרגתו - הוא נשאר באותה רמה ובאותו אופן כל זמן קיומו. מן היהודי, לעומת זאת, נדרש להיות מהלך, כלומר להתקדם: הרגע הבא צריך להיות גבוה מן הרגע הקודם, ובשנה הבאה עליו להגיע לדרגה שלא הייתה לו בשנה שעברה.
ו'מהלך' אמיתי אינו התקדמות הדרגתית בלבד, מדרגה לדרגה שהיא לפי ערך הקודמת. התקדמות כזו טובה היא, אך עדיין היא בגדר 'עומד'. מהלך אמיתי הוא זה שאי אפשר להכירו ביחס למה שהיה קודם, שהתקדמותו אינה בערך מצבו הקודם כלל. זה הנדרש מן היהודי תמיד, "וצריך לילך ממדרגה למדרגה ולא לעמוד במדרגה אחת לעולם" - לא להסתפק לעולם בדרגה שאליה הגיע.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי "אהבה זו אשר אנכי מצווה אתכם לעשותה" מכוונת לאהבה השנייה ולהתבוננות ב'דרך פרט', כפי שעולה מרצף הפסוקים בפרשת "ועתה ישראל". הציווי אינו על הרגש עצמו אלא על ההתבוננות המובילה אליו, כמבואר בספרי על "והיו הדברים האלה". לפיכך שייך ציווי רק באהבה השנייה, ואילו האהבה הראשונה, שהיא שלהבת העולה מאליה, היא מתן שכרן של צדיקים - טעימה מעין עולם הבא בעולם הזה, בבחינת "עבודת מתנה". מכאן שבנו לפסוק "חנוך לנער על פי דרכו": "זקן" הוא הצדיק שקנה חכמה, ו"נער" היא הדרגה הבסיסית שאין לזנוח אותה לעולם, ועמדנו על "כי שבע יפול צדיק וקם" ועל היות האדם "מהלך ולא עומד".
בחלק הבא נעמיק בביאור "כי שבע יפול צדיק וקם" ובמשמעות ההליכה ממדרגה למדרגה, וכיצד מתקשר כל זה לעניין "חינוך קטן".