בחלק הקודם למדנו את מחציתה הראשונה של ההקדמה לשער הייחוד והאמונה, הנקראת 'חינוך קטן' (דף ע"ה עמוד ב', עמוד 150). בחלק זה נחזור על עיקרי הדברים שנלמדו ונוסיף הדגשים על ביטויים שכבר קראנו ולא עמדנו עליהם.
הפסוק שבו פותח אדמו"ר הזקן:
"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי) - לכאורה יש כאן נקודה שאינה מובנת. ההדגשה היא שחינוך הנער צריך להיות "על פי דרכו", כלומר עניין אישי השייך לעולמו ולמצבו של הנער; ואם כן, אין זו הדרך האופטימלית אלא הדרך המתאימה למצבו הנוכחי בעת היותו נער. כשיגדל ויעלה בדרגה, מן ההיגיון שיש להתקדם עמו אל דרך הנעלית ממנה, ואת דרך הנער היה ראוי לשכוח. מדוע, אם כן, נאמר "גם כי יזקין לא יסור ממנה", שאף בזקנותו לא יסור מן הדרך שבה התחילו עמו בהיותו נער?
אהבת ה' ויראת ה' - שורש עבודת השם:
להבנת הדברים הקדים אדמו"ר הזקן, שאחד היסודות השורשיים של עבודת השם הוא אהבת ה' ויראת ה', שהן יסוד גדול ושורש לכל ענייני העבודה. ומכיוון שאהבת ה' היא שורש גדול, היא שייכת לכולם: לקטנים בדעת או בשנים ולמבוגרים, לנער ולזקן כאחד. כשם שקיום התורה והמצוות כפשוטו, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, שייך לכל אחד, וחינוכו של האב את בנו הוא גם במצוות עשה וגם במצוות לא תעשה, כך מוטל עליו לחנכו אף בשורשי עבודת השם: באהבה בדרגה השייכת לנער, ובאהבה שבכל הדרגות שעד "כי יזקין".
שני מיני אהבה:
אהבה השייכת לצדיקים בלבד - 'כלות הנפש בטבע אל הבורא', שאין האדם יכול לעשותה.
אהבה שכל אדם יכול להגיע אליה - אהבה שהאדם עושה ויוצר אותה בכוחות עצמו.
יסוד החלוקה בלשון הכתוב: משה רבינו אומר בספר דברים, בפרשת עקב, "אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה'" - אהבת ה' היא עניין שיש "לעשותה". ומכאן השאלה הידועה ששאל המגיד ממזריטש (בלשונו, על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך"): כיצד שייך ציווי על אהבה, והלא רגש שבלב הוא, ומה מקום לצוות על רגש? אלא שהציווי מוסב על הדברים המובילים אל האהבה, דהיינו על ההתבוננות. וכך גם כאן: יש אהבה שאפשר לעשותה, שבידי האדם דרכים ליצור אותה, להרחיבה ולהגדילה; ויש אהבה נדירה, אהבתם של צדיקים, שאין האדם יכול לעשותה כלל.
הדרגה הראשונה: כלות הנפש:
אהבה זו היא "כלות הנפש בטבע אל הבורא" - דבר פנימי הקיים בטבעו הפנימי של היהודי. מהי כלות הנפש? אהבה שעוצמתה אינה נכנסת בכלי הגוף: הנשמה נתונה בצימאון גדול כל כך עד שאין הגוף מכיל אותו ואינו עומד בה. הנפש חשה שהגוף מפריע לה, מצמצם אותה ומסתיר עליה, ולפיכך היא חותרת אל כלות הנפש, שכן האהבה פורצת אצלה בעוצמה גדולה ביותר. אין הכוונה כאן לכלות הנפש כפשוטה, אלא לתנועת נפש בלבד, ולא באופן שעל האדם להישאר בה. זהו טבעו הפנימי של הצדיק, וזוהי הדרגה העליונה.
מה נדרש מן האדם כדי לזכות לדרגה זו:
הסרת המניעות והעיכובים: להכניע ולהשפיל את החומר, את החלק הגס שבאדם, שכן החומריות והגסות מפריעות לגילוי.
פעולות חיוביות: זיכוך החומר במאוד מאוד, ותורה ומעשים טובים הרבה - שעניינן לעשות את האדם כלי שתשרה בו הנשמה, הכוח העליון.
הכנעת החומר כשלעצמה אינה פועלת את העניין, אלא רק מסירה את המניעות והעיכובים; נדרש גם שהנשמה תתגלה אצלו ותפרוץ.
דרגות הנשמה - כוחות פנימיים וכוחות מקיפים:
באופן כללי: חמישה שמות נקראו לנשמה - נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. שלוש הראשונות, נפש רוח ונשמה, נקראות כוחות פנימיים, משום שהן עובדות, פועלות ומתגלות בכוחותיו הפנימיים של האדם: בשכל, ברגש ובעשייה. לעומתן, חיה ויחידה נקראות כוחות מקיפים, שכן גילוין אינו בעשרת הכוחות המסודרים והמוכרים שבנפש האדם.
בפירוט יתר בתורת החסידות: אף בין שלוש הראשונות יש הבדל. נפש ורוח, כשהן מתגלות באדם, הן כוחות פנימיים: הן מתגלות בפנימיותו, באופן שהוא יכול להכיל אותן ולשלב את כוחותיו הקיימים עם אותה עוצמה. אך נשמה היא כוח מקיף: עוצמתה גדולה כל כך, שכאשר היא מתגלה פורצת אהבה לבורא עולם שאינה לפי הכלים ולפי כוחותיו המצומצמים של האדם.
לפיכך, כשאדמו"ר הזקן מדבר כאן בצדיק הגדול שמתגלית אצלו אותה אהבה גדולה, לשונו היא: שיזכה לנשמה - שתתגלה אצלו בחינת נשמה.
ביאורו של רבי הלל מפאריטש:
בהשקפה ראשונה נראה כי הלשון "זיכוך החומר במאוד מאוד" אינה אלא חזרה על מה שנאמר קודם לכן, להכניע את החומריות. אך רבי הלל מפאריטש, מגדולי חסידי אדמו"ר הצמח צדק, שכתב ביאור על כל 'חינוך קטן' ומבאר בו נקודות רבות, מסביר שאין זו כוונת אדמו"ר הזקן. הכנעת החומר עניינה הסרת המניעות והעיכובים: אדם שחומריותו וגסותו פורצות, בוודאי שהדבר מפריע, ותחילה יש להכניעו ולהרגיעו. זיכוך החומר הוא עניין אחר: שהאדם מצליח לזכך את עצמו, עד שאף משיכת הבהמיות שבו תהיה לעניינים אלוקיים, והוא נעשה זך.
לזיכוך זה סגולה מיוחדת, כמבואר במאמר 'באתי לגני' בעניין נחת הרוח הנגרמת למעלה והמקום שאליו מגיע הדבר, ובלשון הזוהר: "כד אתכפיא סטרא אחרא, אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין". כלומר, זיכוך החומר פועל ומכין את האדם לגילוי אלוקי גדול ביותר. ולפיכך, מכיוון שצדיק זה מבקש לזכות לבחינת נשמה, עליו לפעול תחילה באופן חיובי בזיכוך החומר.
ואין די בכך, אלא נדרשים גם "תורה ומעשים טובים הרבה". מעלת התורה, כפי שכבר למדנו כמה פעמים, היא שהקב"ה הכניס וגילה את עצמו בתורה - "אנא נפשי כתבית יהבית" - וכל מילה בתורה היא גילוי של הבורא בעצמו. ומכיוון שהצדיק מבקש לזכות לדבר אלוקי שמעל הכלים, לבחינת נשמה, לימוד התורה הרבה הוא האמצעי שעל ידו תתגלה אצלו דרגה זו.
לאחר שהאדם עושה את כל הדברים הללו, שהם פעולות חיצוניות, מתברר שלא עבד ישירות על האהבה: הוא לא התבונן בדברים המעוררים אותה. האהבה פורצת אצלו משום שהנשמה נתגלתה בו, וכל מעשיו לא היו אלא מסביב - או הסרת מניעות ועיכובים, או המשכת האור הגדול על ידי מעשיו. אך משעשה את כל הפעולות הללו, מתגלית אצלו דרגת נשמה ואהבת ה' פורצת באופן מלא. זוהי דרגה שאין אדם יכול לעבוד עליה ולעשותה בכוחות עצמו, וכפי שיאמר אדמו"ר הזקן בהמשך, היא מתנה מלמעלה.
הדרגה השנייה: אהבה שהאדם עושה אותה:
אהבה זו נוצרת על ידי התבוננות: המוח פועל על הלב, ומתוך ההתבוננות מגיע האדם אל הרגש. ומכיוון שהוא היוצר את הרגש, מגיע הרגש עד לרמת הבנתו והשגתו: מי שהבנתו עמוקה יותר, רגשו גבוה יותר. ומכל מקום, אף ההבנה העמוקה ביותר מוגבלת, שהרי האדם הוא שיצר אותה. לעומת זאת, הדרגה הראשונה אינה מוגבלת, משום שאין האדם יוצר אותה: זהו צימאון טבעי של הנשמה לאלוקות, הקיים מפני שהנשמה במהותה נמשכת לאלוקות, וזהו 'כלות הנפש בטבע אל הבורא', בחינת נשמה שמעל הכלים.
בהתבוננות עצמה שני סוגים, שלמדנו עליהם באריכות בחלק הקודם ונשוב עליהם בקצרה:
התבוננות דרך כלל: התבוננות שהיא אחת ושווה אצל כל אדם - שהקב"ה הוא חייו. כשם שאדם אוהב את חייו ועושה הכל כדי שלא לאבדם, כך משיכיר שהאלוקות היא חייו, תהיה לו אהבה לעניינים אלוקיים.
התבוננות דרך פרט: התבוננות אישית, השונה מאדם לאדם, והיא שנלמדה באריכות בחלק הקודם של התניא, בפרקים מ"ו, מ"ז, מ"ח ומ"ט. על יסוד הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", מתבונן האדם בגדלות הבורא ובקטנותו שלו, ובכל פעולה שהקב"ה עושה עבורו: החל מן הפעולה הכללית שעשה עבור כלל ישראל ביציאת מצרים, וכהמשך לכך - בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו היום יצא ממצרים, שבכל רגע ורגע יש פעולה שהקב"ה עושה למענו.
וככל שיבין האדם יותר את גדלות הבורא, כן יבין יותר את המרחק האין סופי שבינו לבין הבורא, ויעריך יותר את נתינתו אליו. התגובה הרגשית לכך היא אהבה - להשיב אהבה למי שנותן עבורו. ומכיוון שהתבוננות זו תלויה בכמה דרגות בגדלות הבורא משיג כל אחד, ועד כמה הוא מתפעל מכך שגדול הגדולים יורד לתת לקטן הקטנים, היא שונה מאדם לאדם ולפיכך נקראת 'דרך פרט'; ואילו ההתבוננות הראשונה, שהקב"ה הוא חייו, אינה מצריכה התבוננות בגדלות הבורא ובקטנות האדם, ולפיכך היא 'דרך כלל'. אהבה זו האדם הוא היוצר אותה בהתבוננותו, ועליה אומר משה רבינו "אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה".
לסיכום: בחלק זה חזרנו והשלמנו את עיקרי 'חינוך קטן'. עמדנו על שאלת אדמו"ר הזקן בפסוק "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", ועל ההקדמה שאהבת ה' ויראת ה' הן שורש כל עבודת השם, ולפיכך שייכות לנער ולזקן כאחד. למדנו את שני מיני האהבה: האהבה שאין האדם יכול לעשותה - 'כלות הנפש בטבע אל הבורא' של הצדיקים, הבאה מגילוי בחינת נשמה שהיא כוח מקיף, ושהדרך אליה היא הכנעת החומר, זיכוך החומר במאוד מאוד (כביאור רבי הלל מפאריטש) ותורה ומעשים טובים הרבה, אך בסופו של דבר היא מתנה מלמעלה; והאהבה שהאדם עושה אותה בהתבוננות - בדרך כלל ובדרך פרט - שהיא מוגבלת לפי מידת הבנתו.
בחלק הבא נמשיך מן המקום שבו עצרנו: דף ע"ו (עמוד 151), בטור הראשון, שבע שורות מלמעלה, במילה "והנה".