בחלק הקודם עמדנו על הדרגה הראשונה שבאהבת ה', אהבה רבה, ועל יחסה של הנשמה אל הגוף והחומר. בחלק זה נעמוד על מקומה של הנפש השכלית כממוצע שבין הנשמה לגוף, ולאחר מכן נעבור אל הדרגה השנייה שבאהבה, זו השייכת לכל אדם ואדם.
הנפש השכלית כממוצע:
מהי הנפש השכלית? היא בבחינת ממוצע בין האדם לבהמה. הבהמה שבנו, היא החומריות שבנו, אין לה עניין אלא באכילה, בשתייה, בהנאה ובחומריות בלבד. הנפש השכלית, לעומתה, היא ממוצע: מצד אחד היא יודעת לדבר בשפתו של החומר ולהסביר כל עניין באופן שהחומר יימשך אליו וירגיש אותו, ומצד שני שכל היא, ובכוחה להבין גם עניינים גבוהים ונעלים.
נשמה של צדיק שירדה לעולם אין לה עניין אלא באלוקות, אלא שעומד לפניה הגוף. הצדיק מסביר לנפשו השכלית, היינו לשכל האנושי שבו, את המושגים האלוקיים הנעלים ביותר באופן ששכלו יקלוט אותם, והשכל משפיע לאחר מכן על חומריות הגוף ואומר לו: חדל מלהיגרר אחר הנאות העולם, שאינן כלום. הממוצע שבין האלוקי לבהמי מרומם את הגוף ואומר לו: למעלה ישנה נשמה אלוקית החפצה באלוקות, זה העיקר וזו האמת, התרומם ואל תפריע, פנה לי את הדרך.
נמצא שעבודתו של הצדיק כאן אינה זיכוך הגוף ושינויו מן היסוד, אלא הסרת ההפרעה בלבד: שלא תמשוך החומריות את האדם כלפי מטה.
דוגמה לכוחה של הנפש השכלית: אדם היושב בשיעור שבו מבארים עניינים אלוקיים נעלים ביותר. אם בר שכל הוא, אומר הוא לעצמו: ייתכן שאיני משיג את עומק הדברים כולם, אך שומע אני שיש כאן משהו, הדברים מדברים אליי ומתחילים לחלחל. ישמע את הדברים שוב ושוב, יתחבר אליהם, והם יחלחלו כלפי מטה ויפעלו בו. אצל אנשים רגילים פעולה זו משנה ומרוממת מעט מעט; ואילו אצל הצדיק, שעוצמותיו הנשמתיות גבוהות ביותר, כל תכליתה של ההתבוננות אינה אלא לומר לגוף: אל תפריע.
וכל זה מקופל במשפט קצר בלשון אדמו"ר הזקן: "כאשר תתגבר נפש השכלית על החומר ותשפילנו ותכניעו תחתיה", אזי תתלהב ותתלהט . . ותגל ותשמח בה' עושה ותתענג על ה' תענוג נפלא".
משל למה הדבר דומה: מים הזורמים ולפניהם סכר החוסם את מהלכם. משמסירים את המחסום, אין הזרימה באה מחמת המחסום, שהרי לא הוא שיצר אותה, אלא בהסרתו שבים המים לזרום מן המקור בכל תוקפם. כך הנשמה מבקשת לפרוץ קדימה, ודי בהסרת המחסום כדי שאותו יהודי יהיה שקוע באלוקות.
"והזוכים למעלת אהבה רבה זו הם הנקראים צדיקים", שכן מי שזוכה לרמה כזו של אהבה הוא נדיר, ועליהם נאמר "שמחו צדיקים בה'". במה חי הצדיק ובמה הוא שמח? בה' בלבד, ואין לו עניינים אחרים. לדבר עמו בענייני העולם הרי זה כמי שבא לשכנע כל אחד מאיתנו שהחציר טעים, וכי יראה כיצד הבהמה מתלקקת ממנו.
אך "לא כל אדם זוכה לזה, כי לזה צריך זיכוך החומר במאוד מאוד, וגם תורה ומעשים טובים הרבה, לזכות לנשמה עליונה שלמעלה ממדרגת רוח ונפש". כדי שתהיה ליהודי עוצמה גבוהה כזו, עליו לזכות שתתגלה בו דרגת נשמה, ולא רק דרגת רוח או דרגת נפש.
מה ההבדל בין נפש, רוח ונשמה?
נפש: מי שמאירה בו דרגת נפש אינו מסוגל להגיע לרגש ואינו מסוגל להבין עוצמות פנימיות, אך מסוגל הוא לעורר בעצמו קבלת עול: הקב"ה אמר ואני עושה. זהו הביטול, הצד התכליתי והמעשי.
רוח: לא רק עשייה, אלא גם היכולת להרגיש. זהו הרגש.
נשמה: גם היכולת להבין, הבנה עמוקה.
ראוי לציין שאצל רוב האנשים מאירה לא סתם דרגת נפש אלא נפש שבנפש, שכן כל אחת מן הדרגות כלולה מכולן.
כאן מדובר ביהודי שהצליח להעביר לנפשו השכלית מסרים מובנים, עד שהשפיעה על חומריותו שלא תפריע. סימן הדבר שמאירה בו דרגת נשמה, ומדובר באדם נעלה ביותר. אדם כזה לא יצר את האהבה, אלא הסיר את המפריעים, ומשהוסרו פרץ ויצא אל הפועל מה שכבר קיים בו, שהקב"ה ייעד לו מלכתחילה.
לפיכך על דרגה זו אין משה רבנו אומר "לעשותה". זו דרגה הנתונה ליחידי סגולה, ואין האדם יכול לעשות זאת, ואף אינו נדרש לכך. כפי שיתבאר בהמשך, הצדיקים מקבלים זאת מלמעלה, שהקב"ה נותן להם עולמם בחייהם, שיהיו כבר כאן בעולם הזה בדרגה של עולם הבא. וכמאמר חז"ל על האבות הקדושים: "שלושה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא", הלוא הם אברהם יצחק ויעקב, שנאמר בהם "בכל", "מכל", "כל". אלו אנשים מיוחדים.
אך עיקר התמקדותנו צריכה להיות באהבה השייכת לכל אחד ואחד, ועליה נאמר "לעשותה": על האדם לעשותה ולעוררה בעצמו, וככל שיעמול יותר יעורר יותר, ובזה יש שוני בין אדם לחברו.
האהבה השנייה, השייכת לכל אדם:
"והשנית היא אהבה שכל אדם יוכל להגיע אליה" - דרגה נמוכה יותר, שכל אחד יכול להגיע אליה. וכיצד מגיעים אליה? "כשיתבונן היטב בעומקא דליבא בדברים המעוררים את האהבה לה' בלב כל ישראל".
היסוד שבדבר: המפתח של הלב נמצא במוח. כאשר מעורר האדם את מוחו ומתבונן, מתעורר בעקבות כך גם לבו, ואין דרך אחרת. כלל זה אינו נוהג באלוקות בלבד, אלא בכל תחומי החיים: יחסו של אדם לילדיו, לאשתו ולחבריו, ומתי יחוש כלפיהם אהבה ומתי תדעך האהבה, הכל תלוי באופן שבו הוא מתבונן וחושב.
מהי התבוננות? שהאדם חושב בדבר שוב ושוב ואינו מסיח דעתו ממנו, ובלשון המדוברת: טוחן זאת בראשו. כשרואה מעשה מסוים אצל אשתו, ילדיו או חבריו, והוא מפרשו כפי שנדמה לו, וחוזר וחושב מדוע עשה כך ומניין זה בא ומה הייתה הכוונה, ומפרט זאת לפרטי פרטים, בהתאם לכך מתעורר הרגש בלבו.
אם מחשבותיו היו שליליות ובטוח הוא שהדבר נובע מכך ומכך, יתעוררו בלבו כעס וסלידה, וכשייכנס הביתה יראה מלכתחילה כל דבר בשחור ובהפוך. ואם יעשה כדברי המשנה באבות, "הוי דן את כל האדם לכף זכות", ויאמר על כל מה שרואה שבוודאי לא התכוון ובוודאי הדברים אחרים, ויחשוב כל העת טובות על הזולת, יהיה לבו בהתאם: תתעורר בו אהבה והערכה, ושום דבר לא יהפוך זאת.
ראוי להוסיף שאת הכלל הזה מכירים אנו יותר בצדו השלילי מאשר בצדו החיובי, והטעם: טבעה של הבהמה שבנו שלילי הוא ורע, רואה כל דבר בשחור ובאופן אנוכי, בודקת בכל חיישניה היכן נפגעה והיכן לא, ותמיד ה'אני' במרכז. דברים אלו באים מאליהם, ואילו הצד האלוקי, הצד הנכון, בא בעבודה ובמאמץ. אם לא יעמול האדם על כך ויניח לעניין לזרום מאליו, יזרום לכיוון השלילי.
כך בדיוק בקדושה. אין די בכך שיחשוב רגע קט שיש בורא לעולם ושיאמר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ומיד "ואהבת". הדבר לא יקרה אלא בהתבוננות: שיתבונן ויחשוב כיצד הקב"ה ברא את העולם ובורא אותו בכל רגע ורגע, ושכל דבר המתרחש עמו הוא בהשגחה פרטית ובסיועו, ויחזור ויחשוב בזה שוב ושוב, ואז ילך הלב אחר המוח. זהו הנקרא שעל האדם ליצור את האהבה, ואם לא יעמול על כך לא יקרה דבר.
וההתבוננות המעוררת את האהבה מתחלקת לשניים: דרך כלל ודרך פרט. דרך כלל היא התבוננות השווה אצל כולם, וכל אדם יכול להגיע אליה; ודרך פרט תלויה בכל אחד לפי עניינו.
דרך כלל:
"כי הוא חיינו ממש" - שיתבונן האדם שהקב"ה הוא החיים שלו ממש. לאיזה רגש תביא התבוננות זו? אותו רגש אצל כולם, שהרי מי אינו אוהב את החיים ומי אינו רוצה לחיות? רצון החיים עז וחזק אצל כל אדם, ומי שראה אנשים במצבים קשים בבית הרפואה יודע עד כמה. אין זה משנה מאיזה רקע בא האדם, איזו השכלה רכש ובאיזו משפחה התחנך, הרצון לחיות מצוי אצל כולם.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "וכאשר האדם אוהב את נפשו וחייו, כן יאהב את ה' כאשר יתבונן וישים אל לבו כי ה' הוא נפשו האמיתית וחייו ממש". כאשר יבין שמציאותו קיימת רק מפני שהקב"ה ממשיך ונותן לו בכל רגע את החיים האלוקיים, ושכיהודי תלויים חייו בחיי תורה ומצוות, יהיה לו רצון מתמיד להתחבר יותר ויותר, שהרי חיים הוא רוצה. וכמו שכתוב בזוהר על הפסוק "נפשי אויתיך", שכבר למדנו עליו בפרקים קודמים: "נפשי" מוסב על הקב"ה, ומשום שאתה נפשי לכן "אויתיך", יש לי תאווה אליך, שכן מבין אני שאתה הנפש שלי ואתה החיים שלי.
דרך פרט:
"שכשיבין וישכיל בגדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה . . כאשר יוכל שאת בשכלו". כאן הדבר אישי ואינדיבידואלי לכל אחד, לפי מידת עומק הבנתו: מי שתפיסתו האלוקית גדולה יותר ומתבונן יותר, יתעורר יותר. יתבונן ב"מה גדלו מעשיך ה'", כיצד כל דבר חי ופועל, בתאים ובאטומים ובסדרי הבריאה, ויראה את ההשגחה העליונה שבכל דבר. ומי שאין לו הבנה עמוקה בזה, לא יגיע להתרגשות גבוהה כל כך, וככל שאדם לומד ומבין יותר, כך מתעורר יותר.
תחילה יתבונן בגדולתו של הבורא: כמה הוא גדול ונפלא, כמה הוא אינסופי ובלתי מוגדר ובלתי מוגבל. משל לדבר: אם ישנו אדם מכובד ביותר בעולם, החשוב והנעלה שבבריות, אפשר להעריכו מאוד, אך איש אינו מצפה שאותו אדם מכובד יבוא מדי בוקר אל ביתו ויביא לו כיכר לחם לארוחת הבוקר. וכי לשם מה יעשה זאת, והאם הדבר מתאים לו? הרי הוא העסוק, המכובד, הנעלה והחכם שבאנשים, ואין מצפים שיצחצח נעליים. ואילו יראה אדם שאותו מכובד דופק בדלתו ונכנס לביתו ואומר: באתי רק כדי להביא לך כיכר לחם ושקית חלב לבוקר, לא יוכל להבין מה מתרחש כאן, וימשש את עצמו לדעת אם בחלום הוא או במציאות.
כך על האדם לחשוב ביחס לקב"ה: גדול הגדולים, המרומם והבלתי מוגבל, מתעסק עמו, עם הקטן הזה, לתת לו את צרכיו הקטנים ביותר, שפעולות גופו יפעלו באופן בריא וטוב, שיוכל לנשום וללכת ולאכול ולהצליח בעסקיו. מי מסייע בכל זה? גדול הגדולים היורד אליו. וככל שיתבונן יותר בפער שבין השניים, כך יתעורר בו רגש גדול יותר, וזה עניין אישי ואינדיבידואלי לכל אחד: ככל שמבין יותר את הגדולה, כך מתרגש יותר מן ההתעסקות האישית.
"ואחר כך יתבונן באהבת ה' הגדולה ונפלאה אלינו, לירד למצרים "ערוות הארץ", להוציא נשמותינו מכור הברזל שהוא הסטרא אחרא רחמנא ליצלן, לקרבנו אליו ולדבקנו בשמו ממש, והוא ושמו אחד, דהיינו שרוממנו מתכלית השפלות והטומאה לתכלית הקדושה וגדולתו יתברך שאין לה קץ ותכלית". הקב"ה ירד עד מצרים, למקום הנמוך ביותר, וכל זה כדי לקרבנו אליו ולדבקנו בשמו, שהוא דבקות בו ממש. יתבונן אפוא בפער: שקוע היה בעומק הרע, והקב"ה יורד אליו ומרומם אותו. ומי עשה זאת? לא מלאך ולא שרף, אלא הוא בכבודו ובעצמו, כלשון ההגדה של פסח.
"אזי כמים הפנים אל פנים תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומתבונן בעניין זה בעומקא דליבא, לאהוב את ה' אהבה עזה ולדבקה בו בלב ונפש, כמו שיתבאר במקומה באריכות". כל מי שיכול להתבונן בזה ולהבין זאת, בהכרח יתעורר בו רגש, ולא ייתכן אחרת. ואם לא התרגש, אין זה אלא מפני שחשב בכך שנייה אחת והמשיך בשלו; אך אם יחשוב בזה באריכות, מוכרח הוא להתרגש ומוכרחים הדברים לפעול בו, שהרי טבע האדם שלבו מושפע מראשו.
ראוי לציין שכך הדבר גם בחיי המשפחה. בשבע ברכות מאחלים לחתן ולכלה "אהבה ואחווה שלום ורעות", ללמדנו שגם דבר זה צריך עורר תמיד ואין הוא בא מאליו. אין פירושו של דבר שמשהתחתן האדם וחי בביתו, הרי הכל מסודר ואוטומטי; אלא עליו לחשוב כל העת טובות על זולתו, כמה הוא עושה וכמה הוא טוב, ואם יחשוב טוב יראה טוב ותהיה לו אהבה, ואם יחשוב להפך יהיה הכל הפוך.
לסיכום: בחלק זה למדנו על הנפש השכלית, שהיא ממוצע בין האלוקי לבהמי: מצד אחד מדברת בשפת החומר ומצד שני מבינה עניינים נעלים, ובכוחה להשפיל ולהכניע את החומר עד שאינו מפריע עוד. ראינו שזוהי דרכם של הזוכים לאהבה רבה, הנקראים צדיקים, אהבה הבאה כמתנה מלמעלה ואינה בכלל "לעשותה", והדורשת זיכוך החומר במאוד מאוד וגילוי דרגת נשמה שלמעלה מרוח ונפש (נפש היא קבלת עול ומעשה, רוח היא רגש, ונשמה היא הבנה עמוקה). לעומתה, האהבה השנייה שייכת לכל אדם, ועליה נאמר "לעשותה": היא נוצרת בעבודה של התבוננות, שכן המפתח של הלב נמצא במוח. וההתבוננות היא בשני אופנים: דרך כלל, "כי הוא חיינו ממש", שהקב"ה הוא נפשו האמיתית וחייו של האדם; ודרך פרט, התבוננות אישית בגדולתו של מלך מלכי המלכים ובאהבתו הנפלאה אלינו, שירד למצרים ערוות הארץ ורוממנו מתכלית השפלות לתכלית הקדושה.
בחלק הבא נמשיך בדבריו של אדמו"ר הזקן בקונטרס 'חינוך קטן' ובביאור הדברים.