TheWholeTorah.aiBeta

חינוך קטן · חנוך לנער על פי דרכו · שתי מדרגות באהבה

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 22:29

בחלק הקודם פתחנו בלימוד קונטרס 'חינוך קטן', הפותח את שער היחוד והאמונה, ולמדנו את הפסוק במשלי שבו פותח אדמו"ר הזקן: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". בחלק זה נעמיק בשתי המדרגות שבאהבת ה' - אהבת ה'נער' ואהבת ה'זקן' - ובדרך שבה ניתן לעורר אהבה בלב.

נחזור ונזכיר את השאלה: כאשר מחנכים נער, נותנים לו את המתאים למצבו הנוכחי בלבד, ואילו השאיפה היא שכאשר יגדל ויזקין יתעלה לדרגות גבוהות הרבה יותר מכפי שהורגל בהיותו נער. ומהי אפוא כוונת שלמה המלך "גם כי יזקין לא יסור ממנה"?

דיוק השאלה עולה מלשון הפסוק עצמו: אילו היה כתוב "חנוך לנער על פי הדרך", או "על פי דרך ה'" - מובן מאליו שאין לסור ממנה לעולם, בין בצעירותו ובין בבגרותו, שכן זו הדרך הנכונה תמיד. אך שלמה המלך מדייק "על פי דרכו" - דרכו של הנער, דרך שהיא ברמה של נער; ולכאורה דווקא ממנה ראוי שיסור, שהרי רצוננו שיתעלה לדרכו של זקן, לדרך משובחת יותר.

כדי ליישב זאת הקדים אדמו"ר הזקן שלעבודת ה' יש יסודות ושורשים, והם אהבה ויראה. יסודות אלו נדרשים לכל אחד ואחד, בכל שלב בחייו, בין אם הוא במדרגת 'זקן' ובין אם הוא במדרגת 'נער'. עבודה טכנית בלבד, ללא רגש, עלולה להיחלש, להיפסק ולבוא לידי נפילה; הרגש הוא הנותן לעבודה חיות, תוקף ועמידה נצחית.

כעת נלמד כי במושג אהבת ה' עצמו ישנן שתי מדרגות כלליות: מדרגת הצדיק, הנקראת 'זקן' - "זקן זה שקנה חכמה"; ומדרגת כל אדם, הנקראת 'נער'. רוב רובם של בני האדם נשארים עד מאה ועשרים באהבה שבמדרגת 'נער', ורק בעלי נשמות גבוהות מגיעים לאהבה שבמדרגת 'זקן'. ובא שלמה המלך ואומר שאף לצדיקים ולגדולים - "חנוך לנער על פי דרכו": כל מי ששייך למדרגת נער יש ללמדו את האהבה של נער, על פי דרכו של נער.

בוודאי שהדברים קיימים גם כפשוטם: יש לחנך נערים לאהבת ה', וכך גם מבוגרים. אך כעת נקלף את הרעיון מפשוטו ונעתיקו לעומק: 'נער' אינו נער בשנים אלא אהבה התחלתית, ו'זקן' אינו זקן בשנים אלא אהבה בהתבגרותה הנשמתית. וגם מי שהגיע למדרגה הגבוהה אינו מתנתק מן המדרגה הנמוכה, שכן אין היא נמוכה כלל - אהבה כנה ואמיתית היא, ויש בה ייחוד וחשיבות גדולה, וצריך לזכרה תמיד.

נראה את לשונו של אדמו"ר הזקן: "והנה באהבה כתיב בסוף פרשת עקב: אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה, לאהבה את ה וגו''" - בסוף פרשת עקב אומר משה רבנו ביחס לאהבת ה' שהקב"ה מצווה "לעשות" את האהבה.

"וצריך להבין איך שייך לשון עשייה גבי אהבה שבלב" - לשון עשייה שייכת בדבר טכני, הנעשה בידיים וברגליים, ולא ברגש. וכי אפשר לצוות אדם לאהוב? הרי שני הביטויים - "מצוה" ו"לעשותה" - אינם מתיישבים עם רגש שבלב. מדוע, אם כן, משתמשת התורה בלשון עשייה לגבי אהבה שהיא רגש שבלב?

[ניתן היה לומר שהציווי מוסב על המעשה בלבד, ולפי ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" תבוא האהבה מאליה בדרך סגולה - שהרי בגשמיות רואים שאדם נקשר אל מעשה ידיו ומפתח כלפיו רגש. אך פשט הפסוק הוא "מצוה... לעשותה לאהבה", היינו עשיית האהבה עצמה. ומכאן שיש אכן אופן שבו האדם יוצר את האהבה, ויש ללמוד את הדרך לכך].

"אך הענין כי יש שני מיני אהבת ה'" - שתי דרגות הן: אהבה שהאדם יכול ליצור בכוחות עצמו, היא אהבת ה'נער'; ואהבה שאין האדם יוצר אותה אלא מקבלה מן הקב"ה, היא אהבת ה'זקן'. אדמו"ר הזקן פותח דווקא במדרגה הגבוהה, אך נקדים ונבאר כיצד ניתן ליצור אהבה.

האהבה שהאדם יוצר - אהבת ה'נער':

במערכת הנפשית שנתן הקב"ה לכל אחד מאיתנו יש שכל ויש רגש: מקומו של הרגש בלב, ומקומו של השכל במוח. הקב"ה ברא את האדם באופן שהמוח נמצא למעלה והלב מתחתיו, ואין זה מבנה טכני בלבד אלא הוראה כיצד להשתמש בכוחות שניתנו לנו: הרוצה לעורר רגש בלב - יתחיל מן הראש. יש דבר הנמצא מעל הרגש, וכאשר לוחצים מלמעלה מתעורר דבר מלמטה. והיינו, להתבונן ולהעמיק במחשבה.

משל לדבר: אדם עובר על פני פלוני שאינו מכירו, ואינו חש כלפיו מאומה. והנה מתחילים לספר לו עד כמה אותו אדם טוב לב, וכיצד סייע לו מאחורי הקלעים בשעת דחק והוציאו מן המצב שהיה בו, ועד כמה הוא דואג לו תמיד. מיד מתחילה להתפתח בלבו אהבה כלפיו. ומי הוא זה שפתח את הלב? המוח, שהתבונן במעשיו ובטובו.

בדיוק באותו אופן יכול יהודי להתבונן כלפי הקב"ה. מי שאין לו אהבת ה' - הסיבה פשוטה: מעולם לא חשב מה הקב"ה עושה עבורו, ולא התבונן בכך שכל חייו, נשימתו, מזונו וכל הסתדרותו באים ממנו יתברך. ההתבוננות יכולה להיות במאקרו - מה עושה הקב"ה למען עם ישראל, למען אבותיו ואבות אבותיו לאורך כל ההיסטוריה; ויכולה להיות במיקרו - בהשגחה הפרטית בחייו האישיים, כיצד דברים מסתדרים ומתפתחים, ואף דברים שלא היו טובים בשעתם, ולאחר זמן מתברר שדווקא הם הועילו, או שהאדם מבין את טעמם ומקבלם.

כאשר אדם מתבונן באמת ומקדיש לכך זמן ומחשבה, הדבר פועל עליו, והלב מתחיל להתעורר: הוא אוהב את הקב"ה ורוצה לקיים את מצוותיו מתוך אהבה, מפני שהוא מרגיש כמה הקב"ה עושה עבורו וכמה הוא תלוי בו. וככל שירבה בהתבוננות, ככל שיהיה לו חומר רב יותר להתבונן בו, וככל שריכוזו המחשבתי יהיה עמוק יותר - לפי כישרונותיו של כל אחד - כן יהיה לבו פעיל וחזק יותר.

זהו סוג האהבה שהאדם יוצר בעצמו, ועליה נאמר "לעשותה". וזוהי אהבת ה'נער' - ובמדרגה זו נמצאים כולנו, וכולנו נדרשים לעורר בלבנו את אהבת ה' על ידי התבוננות.

האהבה הטבעית - אהבת ה'זקן':

יש יהודים שנולדו מלכתחילה בנשמה גבוהה במיוחד - בין שההורים הכינו זאת, ובין שהקב"ה ייעד אותם למטרה ולשליחות מסוימת בעולם - ואצלם הלב פועם באהבה לאלוקות בצורה בלתי מוסברת ותמידית. אין הם יצרו אהבה זו; מתנה היא משמיים. שהרי טבעה של כל נשמה יהודית להיות קשורה בקב"ה, אלא שאצלם הדבר בגילוי, והם נמשכים אליו בטבעיות.

על מדרגה זו אומר אדמו"ר הזקן שהיא אהבה "היא כלות הנפש בטבעה אל בוראה" - כנר שלהבתו שואפת כל העת לעלות למעלה, שכך הוא טבעה. והוסיף: "כאשר תתגבר נפש השכלית על החומר ותשפילהו ותכניעהו תחתיה, אזי תתלהב ותתלהט בשלהבת העולה מאליה".

ביאור הדברים: הנשמה כפי שהיא לפני ירידתה לגוף, רגשה גלוי באהבה לבורא. הורידה הקב"ה אל תוך גוף - וגוף, אף של צדיק גמור, גוף הוא, גשמי וחומרי. נשמת הצדיק מבקשת להישאר באותו רגש שהיה לה קודם לכן, ולפיכך אין עליה לעורר את האהבה ואין עליה ליצור אותה, אלא רק להסיר את המפריע: להכניע את חומריות הגוף שלא יחצוץ בפני גילוי הנשמה. וזהו "תתגבר נפש השכלית על החומר ותשפילהו ותכניעו תחתיה" - ואז השלהבת עולה מאליה.

ולכאורה, אדם שאהבת ה' טבועה בו באופן טבעי, האם זקוק הוא אף הוא לאותן התבוננויות שאנו מתבוננים? הלא יאמר: מכיוון שאצלי האהבה קיימת ממילא, איני נזקק לאהבה שהאדם יוצר.

ובאמת, אין מחזקים דבר הקיים בטבעו. משל לכוס מים שבידו של אדם: מטבעה היא נופלת מיד כשיעזבנה, ואין צורך לקשור לה חוט ולמשוך אותה כלפי מטה כדי שתיפול בוודאות גדולה יותר. דבר שהוא במהות אינו צריך חיזוק.

אלא שלעיתים יארע לאותה כוס מים דבר מה, ולא תימשך למטה. כך גם אצל הצדיק: "שבע יפול צדיק וקם" - יש מצב שאף הצדיק נופל, לא במובן הגס והמגושם, אך נפילה היא; ובאותה שעה נפרש מסך ומחסום על אהבתו הטבעית. ואז זקוק הוא להשתמש באהבת ה'נער'. וזהו "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" - גם מי שהגיע למדרגת 'זקן' אינו שוכח את הדרך שנחנך בה בהיותו 'נער', שכן יהיו בחייו זמנים שיזדקק לה, וכפי שנלמד באריכות בהמשך.

להבנת הלשון "נפש השכלית":

בנפשו של כל אדם ישנן רמות שונות, ובכללות שלוש: שכל של אלוקות - הוא שכלה של הנשמה; נפש שכלית - השכל המבין בענייני העולם; וטבע הגוף.

מהו שכלה של הנשמה? אין לנו נגיעה ותפיסה ברמה זו, אך אפשר להבין זאת מן ההבדל שבין האדם לבהמה: הבהמה מבינה רק את השייך לדיר, למזונה ולגוריה, ואין טעם להסביר לה רעיון מופשט - כמדבר אל הקיר. ואילו האדם, אם ידברו עמו ברמה שהבהמה מבינה, ירגיש מושפל, שהרי אין הוא שייך לאותה רמה. וכך נעלה דרגה: הנשמה מצד עצמה - שפתה היא אלוקות, והנושאים שהיא קולטת, מבינה ומבקשת להתעסק בהם הם עניינים אלוקיים. אף החכמות המפוארות שבעולם, שמשקיעים בהן שנים של לימוד ומקבלים עליהן תארים, ביחס לשכל הנשמה הן כמרחק שבין אדם לבהמה, ואף יותר מכך.

לסיכום: בחלק זה עמדנו על דיוק הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו", ועל כך שיסודות עבודת ה' הם אהבה ויראה. למדנו מלשון הכתוב "אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה'" שיש אהבה ששייך בה לשון עשייה, ומכאן ש"יש שני מיני אהבת ה'": אהבת ה'נער' - אהבה שהאדם יוצר בעצמו על ידי התבוננות המוח בטובו של הקב"ה ובהשגחתו, עד שהלב מתעורר; ואהבת ה'זקן' - אהבה טבעית שהיא מתנה משמיים, שבה אין צורך ליצור אלא רק להכניע את חומריות הגוף, ואז "תתלהב ותתלהט בשלהבת העולה מאליה". ראינו שאף בעל האהבה הטבעית זקוק לדרכו של הנער בשעה שנפרש מסך על אהבתו, וזהו "גם כי יזקין לא יסור ממנה". לבסוף פתחנו בביאור שלוש הרמות שבנפש: שכל הנשמה, הנפש השכלית וטבע הגוף.

בחלק הבא נמשיך ונעמיק בהבדל שבין שכל הנשמה לנפש השכלית ולטבע הגוף, ובאופן שבו מכניעה הנפש השכלית את החומר עד שבאה האהבה הטבעית לידי גילוי.