בשעה טובה ומוצלחת אנו מתחילים חלק חדש בספר התניא - החלק השני, המתחיל בדף ע' עמוד ב' (עמוד 150). כשם שלחלק הראשון, ליקוטי אמרים, הקדים אדמו"ר הזקן עמוד שער ולאחריו הקדמה, כך גם בחלק זה: יש עמוד שער ויש הקדמה. אלא שכאן אין עמוד השער דף בפני עצמו, כי אם ארבע השורות הראשונות שבראש העמוד. נפתח אפוא בלימוד השורות הללו, המקבילות לעמוד השער.
ניגש לעמוד השער של החלק השני:
"ליקוטי אמרים חלק שני הנקרא בשם חינוך קטן" - זהו שמו של החלק. את החלק הראשון כינה אדמו"ר הזקן "הנקרא בשם ספר של בינונים", וכאן הוא קורא לחלק השני "חינוך קטן", על שם הפסוק שבו פותחת ההקדמה: "חנוך לנער על פי דרכו". מהו "חינוך קטן" ובמה הוא נבדל מחינוך גדול - נבין בהמשך הדברים.
"מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן" - כבחלק הראשון - ב"ספרים" הכוונה לשל"ה הקדוש (בעל שני לוחות הברית) ולספרי המהר"ל מפראג; ב"סופרים" הכוונה לרבותיו - הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש.
"מיוסד על פרשה ראשונה של קריאת שמע" - בגלוי נראה בחלק זה ביאור בעיקר על שני הפסוקים הראשונים בלבד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שמשמעותם תתבאר כאן בהרחבה ובהעמקה; ואף על פי כן כותב המחבר שהחלק מיוסד על הפרשה הראשונה כולה. לחלק זה נתן אדמו"ר הזקן בהמשך כינוי נוסף, והוא הכותרת שעל כל פרקיו: שער הייחוד והאמונה.
ההקדמה - "חנוך לנער על פי דרכו":
ההקדמה פותחת בלשון שלמה המלך בספר משלי: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". פשט הדברים: חנך את הנער על פי דרכו - לפי יכולותיו, תכונותיו ואופיו; וההבטחה היא שגם כאשר יגדל ויתבגר, ואפילו יזקין, לא יסור מן הדרך שבה חינכנו אותו.
(רמז נאה נאמר על לשון הפסוק: "פי" הוא לעיתים מלשון פתח, כמו "פי הארץ" ו"פי הבאר". "חנוך לנער על פי דרכו" - מיד עם כניסתו של הנער אל פתח דרכו בעולם יש להתחיל ולחנכו, ואין להמתין עד שיגדל. אך פשט הדברים הוא: לפי דרכו, לפי הרגלו).
השאלה שבפסוק:
הפסוק מייחס את הדרך לנער עצמו - "דרכו". דהיינו, אין אנו שוברים את דרכו אלא מתאימים את החינוך אליה; אך "דרכו" פירושה הרגליו, אופיו, טבעו, סביבתו וכל הנלווה לכך. והרי אין זו מטרתנו שיישאר כל ימיו באותה דרך ילדותית ובאותם קווים של נערות, אלא אדרבה - רצוננו שכאשר יגדל ירחיב אופקים, יתפתח, יוסיף ויתבגר. אילו היה שלמה המלך אומר "חנוך לנער על פי דרך ה'", היה הדבר מובן: חנכהו בדרך ה', ולא יסור ממנה כל ימיו. אך מלשון "דרכו" משמע שאין זו דרך האמת לאמיתו, שהיא מוחלטת ואינסופית, אלא דרך המוגדרת לפי הנער. ואם כן, מה המעלה, מה התועלת ומה הרווח בכך ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה"? הלא רצוננו דווקא שיסור ממנה ויתעלה.
לפיכך מבאר אדמו"ר הזקן את הפסוק במשמעות עמוקה ופנימית, ומקדים לכך הקדמה: "אך הנה מודעת זאת כי שרשי עבודת ה' ויסודותיה הן דחילו ורחימו" - דחילו היא יראה ורחימו היא אהבה, והן שורשי עבודת ה' ויסודותיה.
ההבדל בין "שורש" ל"יסוד":
מדוע נוקט אדמו"ר הזקן בשני הלשונות גם יחד? השורש הוא המקור שממנו בא הדבר ושממנו הוא יונק את חיותו: התפוח יונק מן השורשים כל זמן גידולו, אך לאחר שגדל ונותק מן העץ הוא מתקיים חודשים ויותר, וכל שייכותו לשורש היא היסטוריה בלבד. היסוד, לעומת זאת, מלווה את הבניין לכל אורך קיומו: אי אפשר להפריד את הבניין מיסודו, ובלא יסוד ייפול, ולא משנה כמה זמן עבר.
לכל אחד מן הלשונות יש אפוא יתרון: אהבת ה' היא שורש עבודת ה' - בלעדיה אין מגיעים לכלום; והיא גם יסודה - אי אפשר לומר "כבר הייתה לי אהבה, ומעתה אמשיך בלעדיה". כל ימיו של יהודי מוכרחות האהבה והיראה ללוותו. עשייה שאין עמה רגש הופכת לעשייה קרה, מצוות אנשים מלומדה שאינה מדייקת בפרטים, ולבסוף עלול האדם להפסיק אף מן העשייה עצמה. כדי שהעשייה תהיה אמיתית, חיה, קיימת ומתפתחת, חייבות אהבת ה' ויראת ה' להתלוות אליה כל העת.
ומוסיף אדמו"ר הזקן ומפרט, שלכל אחת מהן שייכות מיוחדת לערוץ אחד בעבודת ה': "היראה שורש ויסוד ל'סור מרע', והאהבה ל'ועשה טוב' וקיום כל מצוות עשה דאורייתא ודרבנן" (ובלוח התיקון: מצוות עשה ומצוות לא תעשה, בין מן התורה ובין מדברי סופרים):
יראה - "סור מרע": כאשר אדם ירא ממלך בשר ודם או מאביו, עיקר הדגש אצלו הוא שלא לעשות דבר שיכעיס אותו ושאינו אהוב עליו. כך היראה מכווצת את האדם ושומרת עליו שלא יחטא ולא יעשה דברים אסורים.
אהבה - "ועשה טוב": מי שאוהב אינו מסתפק בכך שלא יעשה דבר נגד אהובו, אלא מחפש תמיד מה יוכל לעשות למענו. האהבה היא הכוח האקטיבי, והיא המביאה לקיום מצוות עשה, ואף לעשות דברים שהם נגד טבעו ואופיו של האדם למען מי שהוא אוהב.
"כמו שיתבאר במקומן" - לשון עתיד:
עניין זה כבר נתבאר באריכות בפרק ד' שבחלק הראשון של התניא, שם הוסבר שהאהבה היא שורש לקיום מצוות עשה, ושרק מי שיש לו אהבה מקיימן באמת, ואילו מי שאין לו עלול ליפול. ואם כן, מדוע נוקט אדמו"ר הזקן לשון עתיד - "כמו שיתבאר" - ולא "כמו שנתבאר"? מסופר שבשעת כתיבת התניא התלבט אדמו"ר הזקן איזה חלק יבוא תחילה: האם לפתוח דווקא בחלק שלפנינו, שער הייחוד והאמונה, או בליקוטי אמרים. היו סברות לכאן ולכאן, ולמעשה הכריע לפתוח בליקוטי אמרים; אך גם לאחר ההכרעה נותרה הסברה השנייה במקומה. לכן השאיר כאן לשון עתיד, לרמז שבמידה מסוימת ראוי היה שחלק זה יקדים. כך יופיע לשון עתיד עוד פעם או פעמיים בהמשך, לרמז שיש מקום להתחיל את התניא דווקא מכאן, ושאף שהסדר בפועל שונה, משקלם של שני החלקים שווה.
מצוות החינוך:
עד כאן למדנו שעבודת ה' מוכרחת לבוא מתוך אהבה ויראה. כעת מוסיף אדמו"ר הזקן משפט בסוגריים, ובו המפתח להבנת כל החלק: "ומצוות החינוך היא גם כן במצוות עשה" - ניתן היה לחשוב שעיקר תפקידו של האב בחינוך בנו הוא לשמור שלא יעבור על מצוות לא תעשה: שלא יאכל מאכלות אסורים, שלא יחלל שבת וכדומה, ואילו למצוות עשה אין הוא מחויב לדחפו, שכן כשיגדל ויגיע לגיל מצוות יתחייב ויקיים. על כך אומר אדמו"ר הזקן שאין הדבר כן: מצוות החינוך היא גם במצוות עשה, והאב מחויב לחנך את בנו גם בצד האקטיבי - "סור מרע" וגם "ועשה טוב": לחנכו לתת צדקה, ללמוד תורה, להתפלל, לעשות חסד וכן הלאה. יש כמובן מצוות שאין מחנכים בהן אלא בזמן הסמוך לבר מצווה, כהנחת תפילין, אך מלבישים אותו טלית קטן ומרגילים אותו בקיום המצוות. "כמו שכתוב באורח חיים סימן שמ"ג" - שהוא סימן בהלכות שבת שבשולחן ערוך, הדן בעניין חינוך הקטנים.
ומכאן החשבון: אצל מבוגר קבענו שאין הוא יכול לקיים מצוות עשה באמת אם לא יקדימו להן שורש ויסוד, היא האהבה. בלא אהבת ה' יוכל לקיימן מן הבחינה הטכנית, אך לא יהיה זה קיום ממשי. ואם מצווה לחנך גם את הקטן במצוות עשה, משמע שיש לחנכו גם לאהבה: ללמדו כיצד לאהוב את הקב"ה ולהרגילו בדברים המפתחים בו אהבה לה'. שאם לא כן, גם אצלו לא יהיה הקיום כראוי, שהרי הרעיון אחד הוא.
אלא שאהבתו של ילד אינה דומה לאהבתו של מבוגר: ברור שיש רמה של אהבה השייכת לנער, ויש רמה של אהבה השייכת לגדול. מכאן לוקח אדמו"ר הזקן את הרעיון צעד נוסף: גם אצל אדם מבוגר, שכבר עבר את גיל המצוות, קיימות דרגות שונות באהבת ה'. יש אהבה שהיא בדרגת "נער" - ואין הכרח שיהיה נער בשנים, אפשר שיהיה בן שבעים ואהבתו בדרגת נער; ויש אהבה גבוהה יותר, הנקראת אהבה של "זקן", היינו אדם שעלה לדרגה גבוהה.
לסיכום: בחלק זה פתחנו את החלק השני של התניא. עמדנו על עמוד השער: שם החלק "חינוך קטן" על שם הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו", מקורותיו "מפי ספרים" (השל"ה והמהר"ל) ו"מפי סופרים" (הבעש"ט והמגיד), ויסודו בפרשה ראשונה של קריאת שמע, ושמו הנוסף - שער הייחוד והאמונה. שאלנו מה המעלה בכך שהנער לא יסור מ"דרכו", שאינה דרך האמת לאמיתו. למדנו שהאהבה והיראה הן שורשי עבודת ה' ויסודותיה - שורש, שממנו הכול מתחיל, ויסוד, המלווה את האדם כל ימיו - היראה ל"סור מרע" והאהבה ל"ועשה טוב". עמדנו על לשון העתיד "כמו שיתבאר" ועל הרמז שבה, ועל כך שמצוות החינוך נוהגת גם במצוות עשה, ומכאן שיש לחנך את הקטן גם לאהבה - ומכאן לדרגות שבאהבה: אהבה של נער ואהבה של זקן.
בחלק הבא נעסוק בביאור שתי הדרגות הללו באהבה, ובמשמעות הפנימית של "חינוך קטן" ביחס לחינוך הגדול.