אנו חוזרים ללשון אדמו"ר הזקן בתוך הפרק:
"ומאחר שהתורה ומצוותיה מלבישים כל עשר בחינות הנפש" - כאשר מתבוננים ביהודי המקיים תורה ומצוות במלואן, התורה והמצוות מלבישות את כל נפשו. אין הוא מקיים מצוות בצורה יבשה בלבד, אלא ברגש, באהבת השם וביראתו. וטעם הדבר: אם יקיים ללא רגש, יתחבר לתורה רק הרובד החיצוני שבו, אך בקיום מתוך רגש מתחברים לתורה גם הרבדים הפנימיים שבו.
פירוש הלשון "מלבישים את כל הנפש" הוא שהתורה מלבישה את הנפש, והנפש נמצאת כביכול בתוך התורה. וכפי שממשיך אדמו"ר הזקן, "וכל תרי"ג איבריה מראשה ועד רגלה" - כל חלקי האדם מלובשים בתוך התורה. במצב כזה, שהתורה מקיפה את האדם כולו, "הרי כולה צרורה בצרור החיים את השם ממש". 'צרור' פירושו קשר, כלשון הפסוק בפרשת השבוע "איש צרור כספו". כלומר, הנפש קשורה בקשר של חיים עם אלוקות באופן מלא, משום שהיא מוקפת כולה בתורה ובמצוות, ו"אור השם ממש" מקיף ומלביש את כל נפשו של האדם "מראשה ועד רגלה".
שני הפסוקים שמביא אדמו"ר הזקן:
"צורי אחסה בו" - הקדוש ברוך הוא נקרא "צורי", החזק שלי, ולכן "אחסה בו" - אני מוצא בו מחסה. אדם המוצא מחסה נכנס לתוכו, והמקום שנכנס אליו מגן עליו. כך המקיים תורה ומצוות נכנס לתוך התורה ונעשה מוקף במצוות, וההגנה עליו היא הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכלשון הפסוק "מגן הוא לכל החוסים בו".
"כצינה רצון תעטרנו" - 'צינה' היא מגן. היוצאים לקרב היו נושאים מגן המקיף את האדם ומונע מן החרב לחדור בו, ויש מגנים מסוגים שונים, ובהם מגן המקיף את האדם כולו. על כך אומר הפסוק: כמו הצינה, "רצון תעטרנו" - רצונו של הקדוש ברוך הוא מעטר ומקיף את האדם. "תעטרנו" הוא גם מלשון עטרה וכתר, שהם דבר המקיף ומגן. ומהו רצון השם? תורה ומצוות, "רצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ובמצוותיו".
נמצא שתורה ומצוות מקיפות את האדם, ונקודת הדברים: תורה ומצוות הן נעלות מן הנפש עצמה. הנפש בעצמה, כמה עונג וכמה שמחה שיהיו לה, אינה מגיעה לדרגת ההתחברות לאלוקות שיש בקיום רצונו של בורא עולם כפשוטו - תורה ומצוות, המתקיימים באמצעות הלבושים: מחשבה, דיבור ומעשה. מכאן שמעלת לבושי הנפש גדולה ממעלת הנפש עצמה, ולכן אומרים חכמים בפרקי אבות: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".
"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא":
למעשה קיימים שני ביטויים. הביטוי האחד: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". על מאמר זה אין כל ויכוח, והוא ברור מאליו. 'קורת רוח' היא עונג ושמחה, וברור שקורת רוח בעולם הבא היא לאין ערוך מכל חיי העולם הזה.
גם בעולם הזה עצמו ניתן להבחין בדירוג התענוגות, כמובא בקונטרס המעין, המדרג בפרקיו הראשונים את דרגות העונג:
אדם המתענג מתענוגות בהמיים, כגון אכילה.
אדם שברמה גבוהה יותר, המתענג ממוזיקה. הוא מביט על המתענג מאכילה כאדם מגושם, ובעיניו ניגון אחד שהוא מונח בו שווה יותר מכמויות אדירות של מאכלים.
אדם המתענג משכל יפה ומרעיונות עמוקים.
כל עונג שהוא גבוה יותר, כל התענוגות שמתחתיו אינם נחשבים למאומה לעומתו. ממילא מובן שקורת רוח בעולם הבא, עונג רוחני אינסופי שהנשמה מתענגת בו, כל חיי העולם הזה וכל התענוגות שבו, מן הדרגה הנמוכה ועד העליונה, אין להם אפילו תפיסת מקום לגבי שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא. זהו דבר מובן.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שלושת לבושי הנפש - מחשבה, דיבור ומעשה - ועל מעלתם הגדולה מן הנפש עצמה, משום שעיסוקם בתורה, ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". השלמנו את היחס שבין מעלת הנשמה בשורשה למעלת התורה, ולמדנו שכאן למטה הקשר לאלוקות עובר דרך תורה ומצוות בלבד, וכך גם בעניין אהבת ישראל. ראינו כיצד התורה והמצוות מלבישות את כל עשר בחינות הנפש ואת כל תרי"ג איבריה, עד שהנפש כולה צרורה בצרור החיים את השם ממש, כפי שמרומז בפסוקים "צורי אחסה בו" ו"כצינה רצון תעטרנו". לבסוף עמדנו על דירוג התענוגות, שממנו מובן מאליו הביטוי "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".
בחלק הבא נעסוק במאמר השני - "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" - ובחידוש הגדול הטמון בו.