הגענו לחציו השני של פרק נ"ג, לאחר שעצרנו בדף ע"ד עמוד ב' (עמוד 148). נפתח בחזרה קצרה על הנלמד עד כה, ומשם נמשיך בעזרת השם הלאה.
הנושא הכללי המלווה את רצף הפרקים האחרונים, החל מפרק נ"א, הוא ביאור המושג 'השראת השכינה'. מה פירושו של הלשון הידוע ששכינה שורה בבית קודש הקודשים? הרי הקב"ה נמצא בכל מקום, ומה שייך למקד מקום מסוים בפרט?
נקודת ההסבר נבנתה על פי המשל מנפש האדם: אף שהנשמה עצמה נמצאת בכל הגוף, יש בכל זאת מקום מסוים שבו שורה עיקר החיות הכללית של כל האיברים. בטרם מגיעה החיות אל כל איבר ואיבר באופן פרטי, לפי כוחו, יכולתו ותכונתו, יש מרכז אחד הכולל את חיותם של כל האיברים כולם - הוא המוח שבראש.
ובנמשל: יש עצמותו של הבורא, שבוודאי נמצא בכל מקום - "לית אתר פנוי מיניה"; ויש החיות האלוקית הפרטית, המאירה באופן מפורט בכל פרט ופרט שבבריאה ובכל סדר ההשתלשלות. וביניהם מצויה הדרגה הנקראת 'שכינה' - כללות החיות של כל הנבראים, בדוגמת המוח שבראש הכולל את כללות חיותם של האיברים.
היכן שורה השכינה? כשם שבמשל היא שורה במוח, כך אף בנמשל: החיות האלוקית הכללית, הכוללת את כל הפרטים שיבואו ממנה לאחר מכן, שורה בדרגה הנקראת 'מוחין', היא בחינת קודש הקודשים שבכל עולם ועולם.
בכל עולם ועולם קיימות כל עשר הספירות: המוחין, המידות, וספירת המלכות. המוחין שבכל עולם הם מרכז החיות הכולל את כל פרטי אותו עולם, ואילו מספירת המלכות שבו נמשכת בפועל ממש החיות אל נבראי אותו עולם.
לפיכך, כשאומרים שהשכינה שורה בקודש הקודשים, הכוונה שהיא שורה בדרגת המוחין של אותו עולם. השכינה עצמה היא ספירת המלכות של עולם האצילות, ונקראת כך משום שהיא כוללת את החיות של כל העולמות כולם וכל סדר ההשתלשלות. בעולם הבריאה, הבא מיד לאחר האצילות, שורה השכינה בקודש הקודשים שלו - הם המוחין של עולם הבריאה - ומשם משתלשלת בכל הספירות עד למלכות של עולם הבריאה, שממנה נבראים נבראי אותו עולם. וכך הלאה בעולם היצירה, וכך הלאה בעולם העשייה.
נזכיר נקודה חשובה מאוד: המוחין האלוקיים שבכל עולם ועולם הם החכמה האלוקית, היא התורה, שהיא ביטוי חכמתו האינסופית של הבורא. נמצא שהשכינה מתגלה בתורה, שכן התורה היא המוחין של כל עולם ועולם והיא הכוללת בתוכה את החיות של כל העולמות. והתורה נמצאת בכל העולמות - בעולם האצילות ולמעלה מזה, ובעולמות הבריאה, היצירה והעשייה - ובכל עולם ועולם גילוי השכינה שבו הוא בעצם גילוי התורה של אותו עולם. עד כאן תוכנו של פרק נ"ב.
פרק נ"ג: השראת השכינה בבית המקדש:
לאחר שלמדנו על השראת השכינה בעולמות הבריאה, היצירה והעשייה הרוחניים, הגענו בפרק נ"ג אל עולם העשייה הגשמי. אף כאן שורה השכינה - בבית המקדש, בקודש הקודשים. בשיעור הקודם למדנו כי בקודש הקודשים שבעולם הזה הגשמי מאיר אור אלוקי נעלה מכל העולמות: נעלה מעולם הבריאה, מעולם היצירה ומעולם העשייה, ופירטנו את ההבדל שבין בית המקדש הראשון לבית המקדש השני.
בבית המקדש הראשון: בקודש הקודשים האיר אור השכינה, היא ספירת המלכות של עולם האצילות. ומדוע נעלה אור זה מכל העולמות, הרי הוא מאיר בעולם הזה הגשמי? משום שגילוי השכינה הוא בתורה, במוחין, ועיקר התורה - המקור הכולל בתוכו את כל התורה כולה, אף כפי שהיא בעולמות העליונים - הוא עשרת הדיברות. ומאחר שעשרת הדיברות היו בקודש הקודשים של בית ראשון, הרי ששם נמצאת כללות התורה, ולפיכך האור המאיר שם הוא הגדול שבכולם.
ההתלבשות בבית ראשון: אור זה בא ונתפס בהתלבשות גשמית, שהרי עשרת הדיברות היו כתובים וחקוקים על לוחות אבן. ומשהתלבש בלוחות גשמיים, בוודאי שאין זו אותה עוצמה כפי שהוא במקורו העליון - הוא הצטמצם וירד. ואף על פי כן, עדיין נעלה הוא מעולם העשייה הרוחני ומעולם היצירה: אור השכינה ירד למוחין של עולם הבריאה, ומשם עד לספירת המלכות של עולם הבריאה, ומיד התלבש באבני קודש הקודשים. לכן היה באבנים אלו 'מעשה אלוקים' והיו בנס - ביטוי מוחשי לכך שאינן קיימות לפי כללי הטבע. שאר הדברים שבטבע ירדו והצטמצמו עוד ועוד עד שנכנסו למסגרת כללי הטבע, ואילו אבנים אלו לא ירדו והצטמצמו כך, ובזה בא לידי ביטוי שהן עומדות בדרגה גבוהה יותר - ספירת המלכות של עולם הבריאה.
בבית המקדש השני: אומרת הגמרא שלא שרתה בו שכינה. אין הכוונה שלא שרתה בו שכינה כלל - שהרי אף בבית שני לא היה רשאי שום אדם להיכנס לקודש הקודשים, לבד הכהן הגדול ביום הכיפורים - אלא שלא שרתה באותו אופן ובאותה עוצמה שהיו בבית ראשון. מצד האור לא היה שינוי, שכן עשרת הדיברות, שהם כללות התורה, היו אף הם; אך מצד ההתלבשות ירדה ההשראה למטה יותר: למלכות של עולם היצירה, שהתלבשה במוחין של עולם העשייה הרוחני ולא למטה מזה. ועדיין נעלה הדבר מכל אשר בעולם, שכן כל מה שיש בעולם יורד עוד יותר, עד למלכות של עולם העשייה הרוחני ועד לעשייה הגשמית.
עצרנו באמצע העמוד, בשורה המתחילה במילה "אדם", בסיום הקטע העוסק בבית שני: "ולכן לא היה רשאי שום אדם להיכנס שם לבד כהן גדול ביום הכיפורים".
מכאן עוברים אנו לברר מה מתרחש היום, בזמן שבית המקדש חרב. בוודאי שגם עתה שורה השכינה, והשאלה היא היכן קיימת אותה דרגה הנקראת קודש הקודשים, ובאיזה אופן היא קיימת.
על כך אומרת הגמרא במסכת ברכות: "ומשחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", ומביאה על כך את הפסוק "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב".
ביאור הדברים: 'משכנות יעקב' הם המקומות שבהם לומדים יהודים תורה בכלל, ואילו 'שערי ציון' - כפי שמבארת שם הגמרא - הם המקומות המצוינים בהלכה. ולכן "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב": במקומות המצוינים בהלכה שורה השכינה, ובהם דווקא "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד".
לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסוד השראת השכינה - כללות החיות של כל הנבראים, השורה בבחינת המוחין, היא קודש הקודשים שבכל עולם, ומתגלה בתורה שבאותו עולם. משם עברנו לעולם העשייה הגשמי: בבית המקדש הראשון האיר בקודש הקודשים אור השכינה בהתלבשות שעד למלכות דבריאה, ומשום כך היו האבנים בגדר 'מעשה אלוקים' ובנס היו; ובבית שני, אף שמצד האור לא היה שינוי, ירדה ההתלבשות למלכות דיצירה שהתלבשה במוחין דעשייה הרוחנית. לבסוף פתחנו בשאלה מה בזמן הגלות, והבאנו את דברי הגמרא שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד.
בחלק הבא נעסוק בביאור הדברים: מהן אותן ד' אמות של הלכה, וכיצד שורה בהן השכינה בזמן שבית המקדש חרב.