בחלק הקודם למדנו על עשרת הדברות החקוקות בלוחות האבן ועל החקיקה הניסית שבהן. בחלק זה נעמוד על דרגת הגילוי האלוקי שהאיר בלוחות, על דרגת השכינה ששרתה בבית ראשון, ועל השינוי שהתרחש בבית שני.
מה עולה מן הדברים? מצד אחד הלוחות הם דבר גשמי, אך השתלשלות האור האלוקי שירד לחקוק את האותיות באבן הגשמית לא נעשתה בתהליך הרגיל שבו יורד כל דבר גשמי בעולם. הלוחות ירדו לעולם וניתן היה לראותם בעיניים גשמיות, אך הם לא ירדו לתפיסה הגשמית של העולם ולא פעלו לפי כללי הטבע שבו.
אין מדובר, אם כן, בדבר שאינו קיים בעיניים גשמיות - כדוגמת המלאכים, שהם קיימים מלכתחילה ברובד של עולם היצירה ולפיכך אין האדם רואה אותם. את הלוחות כן ראו בעיניים גשמיות, ויחד עם זה ראו שאינם עובדים לפי הכללים שבעולם. זו הוכחה ראשונה: לעולם העשייה לא היו הלוחות שייכים, שכן לא עמדו בקריטריונים שלו. בהמשך נוכיח שאף לעולם היצירה לא היו שייכים.
כפי שלמדנו, בכל עולם ועולם השכינה השורה בקודש הקודשים של אותו עולם כוללת את כל החיות והאנרגיה של אותו עולם כולו. לפיכך השכינה השורה בהיכל קודש קודשים דעולם העשייה הרוחני כוללת את כל חיותו של עולם העשייה, ומעולם העשייה הרוחני נמשכים אור וחיות לעולם הזה הגשמי, הנכלל בעולם העשייה הרוחני. כל כללי הטבע הקיימים בעולם העשייה מקבלים את חיותם מקודש הקודשים שלו.
ואילו בלוחות רואים שאינם מקבלים מעולם העשייה, אלא ממקום גבוה יותר: אילו היו מקבלים מעולם העשייה, היו עומדים בקריטריונים של עולם העשייה. מובן אם כן שהלוחות למעלה מטבעו של עולם הזה הגשמי הנשפע מהארת השכינה שבהיכל קודש קודשים דעשייה.
"אלא בחינת חכמה עילאה דאצילות, שהיא כללות התורה שבעשרת הדברות" - הגילוי שבעשרת הדברות הוא גילוי השכינה ממש בדרגת חכמה עילאה דעולם האצילות. וכדי לירד ללוחות הגשמיים "נתלבשה במלכות דאצילות ודבריאה לבדן" - הצטמצמה במלכות דאצילות וירדה למלכות דבריאה, ומשם ירדה ללוחות הגשמיים, בדילוג על עולם היצירה ועל עולם העשייה. בבית ראשון ניתן היה לראות בעיניים גשמיות דבר שהוא גילוי ברמה של עולם הבריאה.
אמנם ההתלבשות באבן היא ודאי צמצום לעומת האור המאיר בעשרת הדברות עצמן, ומחמת צמצום זה ניתן היה לראותם בעיניים; אך אין זה הצמצום של עולם העשייה, אלא צמצום שהוא עדיין למעלה מכל מה ששייך לבריאה, למעלה מעולם היצירה ולמעלה מעולם העשייה.
מלכות דאצילות ודבריאה היא מקור התהוותם של עולמות היצירה והעשייה, "והן לבדן המיוחדות באור אין סוף שבתוכן" - גילוי חכמה עילאה המאיר בספירת המלכות דאצילות ודבריאה מיוחד עם האור האלוקי שבתוכן, ו"הן הנקראות בשם שכינה השורה בקודש קודשים דבית ראשון, על ידי התלבשותה בעשרת הדברות החקוקות בלוחות שבארון בנס".
לסיכום דרגת בית ראשון:
מצד האור: אור של מלכות דאצילות.
מצד ההתלבשות: ירידה עד עולם הבריאה, ולא למטה מזה.
ראוי להבהיר: בכל בית המקדש היה גילוי אלוקות. עשרה ניסים נעשו בבית המקדש, וחלק מן הניסים היו בירושלים כולה ולא רק בבית המקדש; היו ניסים במזבח וניסים רבים נוספים, וראו בחוש שהמקום אינו עובד לפי כללי הטבע. אך הגילוי האלוקי הגדול הנקרא 'גילוי שכינה' - הגילוי שלמעלה מן המקום בתוך המקום - היה בעוצמה זו רק בקודש הקודשים. ומשום כך רק כהן גדול נכנס לשם, ורק ביום הכיפורים, ורק לזמן קצר.
עד כאן הוכחנו שהלוחות למעלה מעולם העשייה. מנין שהם למעלה אף מעולם היצירה? מן ההמשך: "ומעשה אלקים חיים". מבואר בחסידות שהשם 'אלוקים חיים' מורה על גילוי השייך לעולם הבריאה, וכפי שמציין אדמו"ר הזקן בסוגריים "הוא עלמא דאתכסייא המקנן בעולם הבריאה כנודע ליודעי ח"ן". ממילא, בכך שנאמר על הלוחות "מעשה אלוקים חיים", נאמר שהגילוי שבאבן הוא גילוי של עולם הבריאה. ידיעה זו עצמה היא מפנימיות התורה, שניתנה במתן תורה באותו מעמד שבו ניתנה נגלה דתורה, ובה מגולה לנו ש'אלוקים חיים' היינו עולם הבריאה.
מה ההבדל בין החיות שנמצאת ביד, ברגל או בפה, לבין החיות שבמוח? החיות שבמוח היא חיות כללית, הכוללת את כל האיברים, את כל הפקודות וכל המערכות, ולפיכך אופייה ועוצמתה שונים לחלוטין: פגיעה קלה במוח, חס ושלום, פוגעת במערכות רבות, ורואים שהמוח שולט על כל הגוף. לעומת זאת החיות הפרטית שבכל איבר היא חיות שיש בה עוצמה ופעולות נפלאות - כתיבה, הילוך וכדומה - ואף שאין לזלזל בעוצמה זו, אין כל יחס בינה לבין העוצמה שבמוח.
וכך בנמשל, אף שקשה להדגים זאת שהרי איננו מבינים בגילוי אלוקי, לא קטן ולא גדול: 'גילוי שכינה' פירושו גילוי החיות הכללית הכוללת את כל הפרטים הבאים ממנה. אילו פרטים? הדבר תלוי בדרגת השכינה שעליה מדובר: שכינה בדרגת מלכות דאצילות כוללת את כל נבראי הבריאה, היצירה והעשייה; שכינה של עולם נמוך יותר כוללת את נבראי אותו עולם, וכן הלאה.
*
פרק זה נחלק לשלושה שלבים: גילוי השכינה בבית ראשון, גילויה בבית שני, וגילויה בזמן הגלות - 'שכינתא בגלותא' - כיצד מגלים אותה בימינו. עד כה עסקנו בבית ראשון, וכעת נעבור לבית שני.
ידוע שבבית שני היו חסרים חמישה דברים חשובים מאוד, ואחד מהם נוגע לענייננו: הארון והלוחות לא היו בבית שני. הארון והלוחות נגנזו, ויש בגמרא דיון היכן הארון נמצא, ויש עדות שנלקח לבבל. הרמב"ם כותב שנגנז במחילות עמוקות ועקלקלות על ידי המלך יאשיהו בסוף בית ראשון. בכל אופן ברור שבבית שני לא היו לא ארון ולא לוחות.
ראוי לציין שאף לאחר שנגנז הארון, המשיך הכהן הגדול לעשות ביום הכיפורים את אותן פעולות בקודש הקודשים; אין לומר שמשלא היה שם ארון נפתח קודש הקודשים לקהל וכל אדם רשאי להיכנס. כפי שנראה מיד, אמנם לא היה שם אותו גילוי בעוצמת בית ראשון, אך ודאי היה גילוי גדול מכללות העולם.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "ובבית שני שלא היה בו הארון והלוחות אמרו רז"ל שלא היתה שכינה שורה בו". וכי לא הייתה שכינה בבית שני כלל? על כך מבאר אדמו"ר הזקן: "פירוש - מדרגת שכינה שהיתה שורה בבית ראשון שלא כדרך השתלשלות העולמות". כלומר, מה שלא היה בבית שני הוא אותה דרגת שכינה עצמה שהייתה בבית ראשון, שבאה שלא כדרך השתלשלות: גילוי אור של מלכות דאצילות שהתלבש בעולם הבריאה בלבד.
אבל גילוי כן שרה בבית שני: "אלא בבית שני היתה שורה כדרך השתלשלות והתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה, ודבריאה במלכות דיצירה, ודיצירה בהיכל קודש קודשים דעשיה, וקודש קודשים דעשיה הרוחנית היה מתלבש בקודש הקודשים שבבית המקדש שלמטה".
נמצא שבבית שני ירד הגילוי עד למלכות דיצירה, וממנה להיכל קודש קודשים דעשייה - אך לא ירד למלכות דעשייה. בכל עולם ועולם, כדי שיתהוו נבראי אותו עולם צריך הגילוי לירד ממדרגת קודש הקודשים שלו אל מלכות שבו; ובבית שני די בכך שהגילוי הגיע עד מדרגת קודש הקודשים של עולם העשייה הרוחנית. השכינה שהייתה שם היא מלכות דיצירה המלובשת בקודש קודשים דעשייה, דהיינו דרגה אחת גבוהה יותר מכללות העולם.
ומכיוון שהיה זה גילוי גבוה יותר מכללות הבריאה, מסיים אדמו"ר הזקן: "ולכן לא היה רשאי שום אדם ליכנס שם" - לא היה זה מקום ככל מקום בעולם, אלא מקום שהגילוי שבו גדול יותר, ולכן לא כל אדם היה יכול להיכנס לשם, "לבד כהן הגדול ביום הכיפורים" בלבד ולא יותר. ואם לא היה הכהן הגדול ראוי, לא היה מוציא את שנתו - וכך אכן היה בבית שני, שרוב הכהנים הגדולים לא היו ראויים, שכן קנו את הכהונה, והיו מתחלפים בכל שנה. בכך רואים שהקדושה שהייתה שם הייתה מעבר לכללות הבריאה.
לסיכום: ההבדל בין בית ראשון לבית שני הוא הבדל גדול מאוד, עד שחז"ל אמרו על בית שני שלא שרתה בו שכינה. בבית ראשון, מצד האור היה זה אור של מלכות דאצילות, ומצד ההמשכה וההתלבשות ירד עד מלכות דבריאה - שלא כדרך השתלשלות העולמות, בדילוג על יצירה ועשייה - ולכן ניתן היה לראות בעיניים גשמיות אותיות חקוקות באבן שאינן נוהגות לפי כללי הטבע, והלוחות נקראו "מעשה אלוקים חיים", גילוי של עולם הבריאה. בבית שני, שבו לא היו הארון והלוחות, לא היו לא אותו אור ולא אותה התלבשות, אלא השתלשלות מסודרת ממלכות דאצילות למלכות דבריאה, ממנה למלכות דיצירה, וממנה להיכל קודש קודשים דעשייה שהתלבש בקודש הקודשים שלמטה - גילוי שהוא למעלה מכללות העולם, אך למטה בערך מגילוי בית ראשון.
בחלק הבא נגיע לשלבו השלישי של הפרק: 'שכינתא בגלותא' - מהו מצב גילוי השכינה בזמננו, וכיצד מגלים אותה היום.