הגענו לפרק נ"ג - הפרק האחרון, שבו אנו מסיימים בעזרת השם את החלק הראשון של התניא, ליקוטי אמרים.
הרבי הקודם, אדמו"ר הריי"צ, מספר כי כאשר למד אביו, אדמו"ר הרש"ב, את הפרק הזה עמו, נמשך הלימוד שלושה שבועות. באותם ימים אמר לו אביו שילמד באותה תקופה גם את כל עבודות הציבור שהיו בבית המקדש - שהרי היו שם עבודות של קורבנות ציבור ועבודות של קורבנות יחיד - והסביר לו כל עבודה ועבודה ומה היא פועלת בנפש. לסיום אמר לו, שאת עבודתו של הכוהן הגדול עושה הרבי.
אף אנו זוכים עתה להתחיל וללמוד את פרק נ"ג, ויהי רצון שבלימוד פרק זה לא נלמד רק על בית המקדש, אלא נזכה לראותו בגשמיות ממש ואת הכוהן הגדול עמו - וכדברי אדמו"ר הרש"ב שאת עבודת הכוהן הגדול עושה הרבי, שנזכה לראותו מיד ממש.
תזכורת ליסוד שנתבאר מפרק נ"א:
אדמו"ר הזקן בא לבאר את מושג השראת השכינה, כמענה לשאלה: כיצד מתיישבים דברי חז"ל שהקב"ה נמצא בכל מקום - "לית אתר פנוי מיניה" - עם הלשון שהשכינה נמצאת בבית קודש הקודשים? אם הוא נמצא בכל מקום, מדוע מציינים מקום אחד? נקודת התשובה, שנתבארה באריכות, היא ששני הדברים נכונים, שכן מדובר בדרגות שונות:
עצמותו ומהותו של הבורא - עליו ודאי נאמר שהוא נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה".
החיות האלוקית המצומצמת - הקצה השני: בכל מקום ישנה חיות אלוקית מצומצמת, הנמצאת ומתגלה בהתאם למקום שבו היא נמצאת.
שלב הביניים - 'שכינה' - המקור המכיל את כללות החיות של כל סדר ההשתלשלות של הבריאה כולה: החיות כפי שהיא מתגלה להחיות את העולמות, אך עדיין בריכוז כללי הכולל את כל הפרטים שיבואו לאחר מכן.
ועל דרך משל מנפש האדם:
עצם הנפש - נמצא ומתגלה בכל איבר, בכל פרט ובכל תא שבגוף.
האיברים הפרטיים - בכל איבר פרטי מאירה החיות הפרטית והמצומצמת השייכת לאותו איבר.
המוח שבראש - השלב הביניים: מקום אחד הכולל בנקודה אחת את כללות החיות של כל האיברים כולם יחד.
כך בנמשל: "שכינה" היא החיות הכללית הכוללת את כל הפרטים שיבואו לאחר מכן, וכשם שבמשל היא שורה במוח שבראש, כך דרגה זו שורה במוחין - בדרגת חכמה, בינה ודעת - והיא הנקראת "קודש הקודשים".
ומכאן לדרגות שבשכינה עצמה (פרק נ"ב):
למדנו בפרק הקודם שבשכינה עצמה כמה וכמה דרגות. הדרגה הראשונית והכללית, הכוללת את החיות של כל סדר ההשתלשלות כולה יחד, היא הנקראת "שכינה" סתם, וב"כתובת" מדויקת: ספירת המלכות של עולם האצילות. משם היא באה ומתגלה בכל עולם ועולם - בעולם הבריאה, בעולם היצירה ובעולם העשייה - בהתאם לאותו עולם.
והיכן מתגלה השכינה בכל עולם? במוחין, בקודש הקודשים של אותו עולם, והגילוי הזה הוא התורה: התורה היא מקור החיות הכללית של כל העולמות, ובמקורה היא נעלית מעל כל העולמות, ובכל עולם ועולם מתגלה החלק שבתורה השייך לאותו עולם:
עולם הבריאה: מלכות דאצילות מתגלה בקודש הקודשים של הבריאה - חכמה, בינה ודעת של עולם הבריאה - וכוללת בתוכה את החיות הכללית של עולם הבריאה כולו. משם הדבר יורד ומשתלשל עד ספירת המלכות של הבריאה, וממנה נבראים הנשמות והמלאכים של עולם הבריאה. החלק שבתורה המתגלה בעולם הבריאה הוא התלמוד.
עולם היצירה: מלכות דאצילות מתגלה בקודש הקודשים של היצירה, במוחין של עולם היצירה, וכוללת את כללות החיות של כל עולם היצירה; משם משתלשל הדבר עד ספירת המלכות של היצירה, וממנה נבראים המלאכים והנשמות השייכים לעולם היצירה. החלק שבתורה המתגלה שם הוא המשנה.
עולם העשייה הרוחני: באותו סדר ממש.
פרק נ"ג בא לבאר כיצד מתגלה השכינה בעולם העשייה הגשמי, בעולם שלנו - וכאן יש חידוש גדול. לפי כל התהליך שנתבאר עד כה, ירידת השכינה לעולם הבריאה היא ירידה לעומת העוצמה שבעולם האצילות, ירידתה לעולם היצירה ירידה גדולה יותר, וירידתה לעולם העשייה הרוחני גדולה יותר; ולפי ההיגיון של תהליך הירידה, השראת השכינה בקודש הקודשים של עולם העשייה הגשמי - בבית המקדש - הייתה צריכה להיות נמוכה מכולן. וכאן בא החידוש.
הפרק מחולק לשלושה שלבים, לבאר היכן שורה השכינה בעולם הזה הגשמי:
כיצד היה הדבר בקודש הקודשים של בית ראשון.
כיצד היה בבית שני, שהוא דרגה נמוכה יותר מבית ראשון.
היכן הדבר נמצא כיום, בזמן הגלות.
"והנה כשהיה בית ראשון קיים שבו היה הארון והלוחות בבית קדשי הקדשים, היתה השכינה שהיא מלכות דאצילות שהיא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא שורה שם ומלובשת בעשרת הדברות ביתר שאת ויתר עז, בגילוי רב ועצום יותר מגילויה בהיכלות קדשי הקדשים שלמעלה בעולמות עליונים".
קודש הקודשים של כל עולם הוא התורה של אותו עולם, שהיא המקום שבו מתגלה השכינה; וכך גם כאן, בעולם העשייה הגשמי - קודש הקודשים שבו הוא התורה שהייתה בו: לוחות הברית והארון שבבית קודש הקודשים. זהו המקום שבו שורה השכינה.
ומהי "שכינה"? כלשון הכתוב "ושכנתי בתוכם" - ההתגלות של האור האלוקי, כפי שהוא בא לשכון ולהתגלות בתחתון. כשהאור נמצא במקורו אין הוא בבחינת גילוי ואין הנבראים יכולים לקבל ממנו; רק בדרגת השכינה יש גילוי שהנבראים יכולים לקבלו.
וזהו החידוש הגדול: גילוי מלכות דאצילות כאן, בקודש הקודשים שלמטה, גדול ועצום יותר מגילויה בעולם העשייה הרוחני, בעולם היצירה ובעולם הבריאה - יותר מכל העולמות העליונים.
הרבי מדייק בפרק זה בביאור ארוך, והעולה ממנו: אדמו"ר הזקן מתאר את אשר בקודש הקודשים בשני שלבים:
איזו עוצמה של אור מאירה שם.
באיזה אופן מתלבש ומתגלה אור זה, כדי שהבריאה תוכל לאחוז בו - באופן נמוך יותר, אף שעדיין נעלה מאוד.
השלב הראשון - עוצמת האור:
הלשון "יותר מגילויה בהיכלות קדשי הקדשים שלמעלה" נאמרה בסגנון גורף, בלי לציין עולם מסוים, וכוונתה לכל שלוש הדרגות שלמעלה - יותר מעולם העשייה הרוחני, יותר מעולם היצירה ויותר מעולם הבריאה. כאן בעולם הגשמי האור המאיר בקודש הקודשים נעלה מכל העולמות.
וטעם הדבר: הגילוי בקודש הקודשים של כל עולם הוא גילוי השכינה בתורה של אותו עולם, וכאן היה העניין התורני הנעלה ביותר - עשרת הדיברות, שבהן כלולה התורה כולה: מן האופן הפשוט, כפשוטן של הדיברות, ועד מספר האותיות שבהן - שש מאות ועשרים אותיות כנגד תרי"ג מצוות ושבע מצוות דרבנן. ברמזים כאלה ואחרים הכול נמצא בעשרת הדיברות.
ובלשון הפרק, "כי עשרת הדיברות הן כללות התורה כולה דנפקא מגו חכמה עילאה דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא" - גילוי של חכמה אלוקית. "עלמא דאתגליא", כפי שלמדנו בפרק הקודם, הוא אחד משמותיה של השכינה, ספירת המלכות, הנקראת כך משום שהיא כבר בחינת גילוי; וכאן מדובר בגילוי של ספירת החכמה, שהיא "לעילא לעילא" מעלמא דאתגליא (ואף שגם ספירת הנצח וגם ספירת ההוד למעלה ממלכות, החכמה נעלית מהן לאין ערוך).
נמצא שהגילוי הגדול ביותר שבתורה הוא עשרת הדיברות, וממילא לעוצמת האור שהאירה שם אין דומה בשום עולם: המלאכים, השרפים והנשמות הגבוהות ביותר אינם מגיעים לעוצמה הרוחנית האלוקית שבאור המאיר בקודש הקודשים של בית ראשון.
השלב השני - אופן ההתלבשות:
האור אינו נשאר כמות שהוא, אלא נתפס בדבר מסוים: עשרת הדיברות שבקודש הקודשים לא היו אותיות פורחות באוויר, אלא היו אחוזות בלוחות. ומשעה שיש להן אחיזה בלוחות - עניין גשמי מסוים - יש בזה ירידה. וירידה זו פועלת, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן מיד, שספירת המלכות - היינו השכינה - יורדת לדרגת עולם הבריאה, ובאופן זה היא מאירה בקודש הקודשים; ועדיין גילוי זה למעלה מעולם העשייה הרוחני ולמעלה מעולם היצירה.
ובלשון הפרק: "וכדי לחקקן בלוחות אבנים" - כדי לחקוק את עשרת הדיברות הקדושות באבן הגשמית, "לא ירדה" התורה "ממדרגה למדרגה כדרך השתלשלות העולמות עד עולם הזה הגשמי, כי עולם הזה הגשמי מתנהג בהתלבשות הטבע הגשמי". שהרי כל דבר שבעולם הגשמי, כדי שייווצר ויתגשם, נדרשות בו ירידה וצמצום עד שנעשה אבן דומם.
אלא שהלוחות לא היו אבן דומם רגילה ככל האבנים שבעולם. כל דבר גשמי שבעולם, לאחר שהאור האלוקי ירד ונצטמצם והתלבש בו, מתנהג בהתלבשות הטבע הגשמי ולפי כלליו; ובלוחות לא היו קיימים כללי הטבע, שכן "והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא - למעלה מהטבע של עולם הזה הגשמי".
ואכן לא היו הלוחות שני אבנים שחקוקות בהן מילים ככתובת רגילה, אלא לוחות ניסיות:
על הלוחות הראשונות נאמר שהיו מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות - הכתב, המכתב והלוחות - ונס גדול היה בהן, שהיו נקראות מעבר לעבר: לא כמראה של ראי, שרואים את האות הפוכה מן הצד השני, אלא אותה אות עצמה נראתה ישרה מכל צד.
האותיות מ"ם וסמ"ך, שהאבן שבהן מחזיקה את החלל שבאמצען, עמדו בנס באוויר בלי שום אחיזה - אבן גשמית שאינה נתפסת בטבע הגשמיות.
אף בלוחות השניים, שמשה רבנו חצב מן המחצב שנמצא באוהלו, ועליהם כתב הקב"ה מחדש את עשרת הדיברות, נאמר בפסוק במפורש שכתב עליהן כמכתב הראשון - כלומר שגם בהן היה אותו גילוי של עוצמה אלוקית שנתבאר בלוחות הראשונות.
וכך גם בארון שבתוכו היו הלוחות ראו את אותו נס, כמאמר חז"ל "מקום הארון אינו מן המידה". הגמרא מתארת שהארון תפס נפח ועמד במקומו בקודש הקודשים, והתורה קבעה את מידותיו בדיוק - אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו - ואף על פי כן לא תפס מקום: כשמדדו מן הקיר אל הארון, נמצא מכל צד אותו שטח ואותו חלל, כאילו אין הארון שם כלל, ואף שהארון היה שם.
לפיכך מבואר במקומות אחרים ובמאמרים אחרים, בדקדוק, ביטוי נעלה עוד יותר מן הכתוב כאן בתניא: שהגילוי היה לא רק מדרגת חכמה, אלא מדרגת עונג, שהיא נעלית הרבה יותר. והטעם: יש בעולם טבע - מסלול אחד; ויש נס - מסלול אחר; אך חיבור שניהם יחד הוא למעלה מן הכול. שטח שתופס מקום - זהו הטבע; דבר שאינו תופס מקום - זהו למעלה מן הטבע; אבל מקום התופס נפח ואינו תופס מקום, ושני הדברים באים יחד - זהו למעלה מכל כלל. וכזה היה הארון, וכאלה היו הלוחות.
לסיכום: בחלק זה פתחנו את פרק נ"ג, הפרק האחרון בליקוטי אמרים, וחזרנו על היסוד שנתבאר מפרק נ"א - שלוש הדרגות: עצמות ומהות הנמצא בכל מקום, החיות המצומצמת שבכל מקום, והשכינה שהיא כללות החיות השורה במוחין, בקודש הקודשים - ועל דרגות השכינה, מלכות דאצילות המתגלה בקודש הקודשים של כל עולם ובחלק התורה השייך לו (תלמוד בבריאה, משנה ביצירה). מכאן עברנו לחידוש הגדול שבפרק: השכינה שרתה בקודש הקודשים של בית ראשון, מלובשת בעשרת הדיברות, בגילוי רב ועצום יותר מכל העולמות העליונים - משום שעשרת הדיברות כוללות את התורה כולה ויוצאות מחכמה עילאה שלעילא לעילא מעלמא דאתגליא. ובשלב השני, כדי להיחקק בלוחות אבנים, ירדה והתלבשה בדרגת הבריאה - ואף על פי כן לא היו הלוחות והארון כפופים לכללי הטבע, אלא מעשה אלוקים שלמעלה מן הטבע.
בחלק הבא נמשיך בפרק נ"ג ונלמד על השראת השכינה בבית שני, ועל היכן שורה השכינה כיום, בזמן הגלות.