למדנו באופן כללי על שלושת העולמות - בריאה, יצירה ועשייה - וכיצד כל אחד מהם יורד ומצטמצם למטה יותר מקודמו. כאן ראוי להתעכב על נקודה שהתעוררה: כשאומרים שדבר יורד למטה יותר, אין הכוונה שמדובר בדרגה נמוכה יותר.
בתורה, כשדבר יורד למטה יותר, פירושו שזו עוצמה גדולה כל כך עד שהיא ירדה באופן שגם התחתון ביותר יוכל לקלוט אותה. נמחיש זאת מסדר לימוד התורה: "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא".
מקרא - זו ההתחלה, ובה ירד הקב"ה עם האין סוף שלו באופן כזה שגם עולם העשייה יוכל לקלוט וללמוד את החכמה האלוקית האין סופית. גם ילד בן חמש קורא פסוק בחומש ומתחבר אל אותה חכמה אלוקית אין סופית - זו ירידה עד לעולם העשייה.
משנה - כאן כבר נדרש "בן עשר", כלומר הדבר לא ירד כל כך למטה, ונדרשים כלים ומבנה שכלי רחב יותר. הלומד צריך להתרומם מעט כדי להגיע אליו.
ואין זה אומר שהמקרא נמוך יותר. אדרבה, על פי ההלכה מותר להניח חומש על גבי משניות, ואילו להניח משניות על גבי חומש אסור - שכן קדושת החומש היא הגדולה ביותר. הירידה למטה אינה מעידה על קדושה נמוכה יותר.
הדבר דומה למשל הידוע בשלמה המלך: חכמתו גדולה כל כך עד שהוא יכול לדבר אף עם הקטן והנמוך ביותר. כך דווקא בעולם העשייה התגלתה מצד אחד העוצמה האלוקית הגדולה ביותר, אך היא ירדה בצמצום הגדול ביותר. יש כאן שילוב של שני הפכים: הדבר ירד עד למטה מטה, באופן שגם ילד קטן מבין את מה שהוא קורא, ובעצם מונחת כאן המהות העליונה ביותר. מטעם זה גם ידוע שבסדר העולמות, עולם העשייה - אף שהוא הנמוך ביותר - הוא תכלית כל הבריאה.
לכאורה קשה: הרי כשאדם לומד גמרא, יש בתוך הגמרא גם את החומש, את כל התנ"ך ואת כל המשניות - דף גמרא מלא בברייתות, במשניות ובפסוקי תנ"ך. כיצד, אם כן, התלמוד שייך לעולם הגבוה והמקרא לעולם הנמוך?
הביאור: התורה כולה למעלה מכל העולמות, אף למעלה מעולם האצילות, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נמצא בה. בירידתה אל העולמות יורד הכל בכל עולם ועולם, אלא שבכל עולם בולט פן אחר ועיקר אחר:
בעולם הבריאה - הכל ירד, ומתוך המכלול הזה העניין העיקרי הבולט הוא התלמוד. אי אפשר להבין תלמוד בלא משנה ובלא חומש, וברור שמי שיש לו תלמוד - כבר יש לו חומש ומשנה.
בעולם היצירה - גם במשנה ישנם עניינים של פסוקים וכדומה, אך מה שבולט בה בעיקר הוא עניין חסד, דין ורחמים.
בעולם העשייה - במקרא ירד הכל, שהרי כדי להבין את הפסוק "בראשית ברא אלוקים" לאשורו יש צורך בכל התלמוד ובכל המדרשים. אלא שכאן ירד הדבר באופן שהכל נעלם: אין רואים אלא את המקרא בלבד, אף שהכל כלול בתוכו - אך בצורה נסתרת.
נמצא שאין זה שקודם בא החומש ועליו נבנה הכל, אלא בכל עולם ועולם ירד הכל, ורק ההדגשה שונה מעולם לעולם - ובזה מיושבת השאלה מסדר ההשתלשלות.
לסיום הפרק מוסיף אדמו"ר הזקן, שאף שדיברנו על שלושה עולמות - בריאה, יצירה ועשייה, בראשי תיבות הידועים בי"ע - האמת היא ש"וכל עולם מג' עולמות אלו מתחלק לרבבות מדרגות הנקראות ג"כ עולמות פרטים". באופן כללי ישנם שלושה עולמות, ובאופן פרטי - רבבות מדרגות, וממילא רבבות עולמות. יש עולמות כלליים ויש עולמות פרטיים.
"ומלכות דאצילות מלובשת במלכות של כל עולם פרטי" - אותה שכינה עצמה מאירה בכל עולם פרטי, ואף שאין הוא מפרט מהם עולמות אלו ואין אנו יודעים אפילו את שמותיהם, בכל עולם פרטי מתרחש אותו תהליך של צמצום: "יורדת ומתלבשת בהיכל קדשי הקדשים, שהוא חכמה בינה ודעת שבעולם שלמטה ממנו במדרגה". כלומר, בכל עולם ועולם ישנו תהליך של ירידה, התלבשות וכניסה לתוך החכמה, הבינה והדעת של אותו עולם.
להבנת הדברים בפשטות: רב המבין סוגיה ברמה שהתלמיד אינו יכול כלל להתקרב אליה, ומבקש ללמד תלמיד פשוט את הרעיון. התהליך נחלק לשלושה שלבים:
השלב הראשון - עוד לפני שהרב פותח את פיו, עליו לשבת עם עצמו ולהחליט מתוך מכלול ידיעותיו מה ימסור ומה לא ימסור. זהו כבר צמצום, אלא שהוא מתרחש כולו בתוך עולמו של הרב, והתלמיד אינו שותף לו כלל.
השלב השני - לאחר שהחליט על מה ידבר, הוא מדבר בפועל ומלביש את הדברים במשלים ובדוגמאות. זהו צמצום נוסף, שכן עד כה נשארו הדברים במוחו של הרב, וכעת הוא מוריד אותם החוצה.
השלב השלישי - לאחר ששמע התלמיד את הדברים, הוא תופס אותם לפי עולם המושגים שלו. עצם ההבנה שלו היא צמצום שלישי: אם ישבו בכיתה שלושה תלמידים, ואצל כולם התרחשו השלב הראשון והשני באופן שווה, הרי כל אחד יבין לפי כישוריו, יכולותיו וידיעותיו המוקדמות.
כך גם בענייננו: הספירות כפי שהן בעולם האצילות הן בבחינת הרב שלמעלה מעלה. מלכות דאצילות היא הצמצום הראשון, וזהו הלשון "יורדת". לאחר מכן צריכה מלכות דאצילות להתלבש בעולם הנמוך יותר - זהו "ומתלבשת", התהליך השני. ולבסוף, בואה בפועל אל "היכל קדשי הקדשים" של העולם שלמטה ממנו - זהו הצמצום השלישי.
(בהגהה מיישב אדמו"ר הזקן על פי זה את הביטוי שאנו אומרים מדי יום ב'אשרי': "ובזה יובן לשון הכתוב מלכותך מלכות כל עולמים". מלשון הפסוק ניכר שישנן שתי דרגות במלכות - "מלכותך" ו"מלכות כל עולמים". "מלכותך", מלכות שלך, זו מלכות דאצילות, שהיא המקור המתגלה בסופו של דבר בכל עולם ועולם; ו"כל עולמים" - שלושה בכללות ואין ספור בפרטות - הם העולמות שבכל אחד מהם נמצאת אותה "מלכותך").
ומסכם אדמו"ר הזקן את כל האמור: "והנה מהשכינה המלובשת בהיכל קדשי הקדשים של כל עולם כללי או פרטי נמשך ומתפשט ממנה אור וחיות לכל העולם והברואים שבו, נשמות ומלאכים וכו'". כל הברואים שבכל עולם ועולם - הנבראים של עולם הבריאה, היצורים של עולם היצירה והנעשים של עולם העשייה - מקבלים משם את חיותם. ישנה חיות כללית, היא מלכות דאצילות המחיה את כל הבריאה; ממנה חיות כללית של עולם הבריאה, שממנה נמשכים כל פרטי עולם הבריאה; ולאחר מכן חיות כללית של עולם היצירה, שממנה כל פרטי עולם היצירה; וכן חיות כללית של עולם העשייה.
וטעם הדבר - "כי כולם נבראו בעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, שהם דבר השם הנקרא בשם שכינה". וכפי שלמדנו, דבר השם נקרא שכינה, והוא המתלבש בכל עולם ועולם ומחייה את כל הנבראים שבכל העולמות.
לסיכום: בחלק זה למדנו שירידה למטה יותר אינה מעידה על דרגה נמוכה יותר, אלא על עוצמה גדולה כל כך שירדה באופן שגם התחתון ביותר יקלוט אותה - "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא" - ואדרבה, מותר להניח חומש על גבי משניות ולא להיפך, וכמשל חכמת שלמה המלך המדבר אף עם הקטן ביותר. יישבנו את הקושיה מסדר ההשתלשלות: התורה כולה למעלה מן העולמות, ובכל עולם ועולם יורד הכל, אלא שבבריאה בולט התלמוד, ביצירה עניין חסד דין ורחמים, ובעשייה המקרא שהכל כלול בו בהעלם. מכאן עברנו לעולמות כלליים ופרטיים - שכל אחד משלושת העולמות מתחלק לרבבות מדרגות - ומלכות דאצילות מתלבשת במלכות של כל עולם פרטי ויורדת להיכל קודשי הקודשים שהוא חכמה בינה ודעת שבעולם שלמטה ממנו. ביארנו זאת במשל הרב והתלמיד על שלושת שלבי הצמצום כנגד "יורדת", "ומתלבשת" וביאתה בהיכל קודשי הקודשים, ועל פי זה את לשון "מלכותך מלכות כל עולמים" שבהגהה. ולבסוף סיכם אדמו"ר הזקן שמהשכינה המלובשת בהיכל קודשי הקודשים של כל עולם כללי או פרטי נמשך אור וחיות לכל העולם והברואים שבו, כי כולם נבראו בעשרה מאמרות שהם דבר השם הנקרא שכינה.