בחלק הקודם עמדנו על ירידת השכינה והתלבשותה בעולמות, וכעת נמשיך ונבאר את לשון אדמו"ר הזקן בנוגע לעולם היצירה: "הרוחות והמלאכים שביצירה".
"הרוחות" הן הנשמות (ומדובר בנשמות ישראל). כידוע, בנשמה ישנן דרגות נפש, רוח ונשמה: דרגות הנשמות השייכות לבחינת 'נשמה' קשורות לעולם הבריאה, ודרגות הנשמות שבבחינת 'רוח' קשורות לעולם היצירה. לפיכך, לאחר שהתלבשה השכינה בעולם היצירה, נוצרו ממנה הרוחות והמלאכים שביצירה.
השכינה היא התורה, וכיוון שירדה התורה לעולם היצירה, הרי "וגם משם היא המשנה שלפנינו". המשנה היא בחינת המידות, שכן בה מתגלה הצד של החסד האלוקי או של הגבורה האלוקית: המשנה "שהיא הלכות פסוקות הנמשכות גם כן מחכמה בינה דעת של אין סוף ברוך הוא". ודאי שהתורה שאנו לומדים היא אלוקות ומקורה בעולם האצילות, אלא שבירידתה נעשה הדבר באופן ש"רק שבחינת חכמה בינה ודעת, שהם טעמי ההלכות, הם מלובשים וגנוזים בגופי ההלכות ולא בבחינת גילוי".
הדבר דומה לרגש: אף בתוך הרגש יש היגיון ושכל, שהרי הרגש נולד מן השכל; אך משירד העניין לעולם הרגש, הסיבה השכלית שיצרה את הרגש אינה מאירה ואינה מורגשת, אלא נמצאת בהסתר, והמורגש בעיקר הוא הרגש עצמו. כך גם בעולם היצירה, שהוא העולם שבו ירדה התורה עד שמאירות בו בעיקר המידות האלוקיות: טעמי ההלכות אינם נראים, לפי שהם נסתרים.
מה כן מתגלה שם? גופי ההלכות, המשניות והפסיקות, "וגופי ההלכות שהן בבחינת גילוי, הן הן הארת מדותיו של אין סוף ברוך הוא בבחינת גילוי" - שהרי הפסיקה של כשר או פסול, אסור או מותר, היא חסד או גבורה, "כמו שנתבאר לעיל בשם התיקונים דשית ספירן מקננין ביצירה": שש הספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד מקננות בעולם היצירה.
וכפי שאמרנו, הדומיננטי בעולם הבריאה הוא חכמה, בינה ודעת, ואילו הדומיננטי בעולם היצירה הוא שש הספירות, שש המידות. לכן כשהתורה מתגלה בעולם היצירה, אין מתגלים בה חכמה בינה ודעת שבתורה, אלא בעיקר המידות שבתורה, שאפשר לסכמן בכללות לשני קווים - קו ימין וקו שמאל: "שהן דרך כלל שני קוין ימין ושמאל להקל מסטרא דחסד דהיינו להתיר שיוכל לעלות אל ה' או להחמיר כו'".
ומהו תוכן הדבר? כאשר הפסיקה במשנה קובעת שמאכל פלוני מותר באכילה, פירושו שהאדם יכול לקחת את המאכל הגשמי, לקדשו על ידי אכילתו ולהעלותו אל הקב"ה - הוא יכול לעלות לקדושה. ולעומת זאת, כאשר הפסיקה קובעת שהדבר פסול ואסור, פירושו שדבר זה לא יוכל לעלות לקדושה על ידי אכילה. אלו שני הקווים הכלליים שבעולם היצירה: להקל, שיוכל לעלות אל השם, או להחמיר, שלא יוכל לעלות אל השם.
"והכל על פי חכמה עילאה דאצילות" "והכל" - הן התלמוד השייך לעולם הבריאה, הן המשנה השייכת לעולם היצירה. הכול הוא ביטוי של השכינה, שהרי מקורה של התורה למעלה מעלה, וזה שירדה למטה כדי שנוכל להבין, ללמוד ולהשיג - אינו אלא ירידה לרמתנו; אך במהותה היא חכמה אלוקית, "ובינה ודעת כלולות בה ומיוחדות באין סוף ברוך הוא". התורה היא הדרך שבה השכינה יורדת ומתגלה בכל עולם ועולם, וכל הדרגות, אף אם ירדו נמוך, הן בעצם ביטוי של חכמה עילאה דאצילות.
בכל עולם ועולם, כשהדבר יורד לאותו עולם, הוא מאיר לפי אותו עולם: בבריאה מאירים חכמה, בינה ודעת דבריאה, וביצירה מאירות שש המידות דיצירה, וכן הלאה. וטעם הדבר: "כי בתוך כולן" - גם בתלמוד וגם במשנה - "מלובשות חכמה בינה דעת דאצילות, שאור אין סוף ברוך הוא מיוחד בהן בתכלית האיחוד".
עד כאן עבר אדמו"ר הזקן על תהליך ירידת השכינה לעולם הבריאה ולעולם היצירה, שזהו גילוי האלוקות בכל עולם ועולם. ומהו גילוי שכינה בכל עולם? הרי הקב"ה נמצא בכל מקום, ומהותו ועצמותו נמצאים בעולם העשייה התחתון כשם שנמצאים בעולם האצילות ולמעלה מזה, במידה שווה. אלא שכשאומרים "גילוי השכינה", הכוונה לגילוי חכמתו האלוקית המתגלה בכל עולם ועולם בהתאם לאותו עולם - זהו גילוי התורה של אותו עולם.
ומן התורה, שהיא העיקר בכל עולם ועולם, נוצרו גם הנבראים של אותו עולם והמלאכים של אותו עולם, שהרי הכול בנוי ובא מן התורה, כמו שנאמר "איסתכל באורייתא וברא עלמא". התורה היא מקור הכול, וירידתה בכל עולם ועולם היא הביטוי של הנבראים, הנוצרים והיצורים שבאותו עולם.
תהליך הירידה הוא סדר השתלשלות מסודר: מקור העניין הוא מלכות דאצילות, הנקראת שכינה, ומשם אופן ירידתה לכל עולם ועולם - שהירידה לעולם היצירה גדולה מן הירידה לעולם הבריאה, וכן הלאה. בביאורי הרבי על התניא מובאים בפרק זה שני אופנים בהסבר התהליך: אופן אחד, שמלכות דאצילות יורדת ומתלבשת ישירות במלכות דבריאה, ואחר כך בירידה חזקה יותר ובהתלבשות עמוקה יותר בעולם היצירה, וכן הלאה; ואופן שני, שאין צורך שתעבור דרך כל העולמות כדי להגיע לעולם התחתון.
ראוי לדייק בלשון "בהתלבשותן" - לשון רבים: הביאור הוא שמלכות דאצילות עם מלכות דבריאה מתלבשות במלכות דיצירה. במקום אחד נקט אדמו"ר הזקן לשון כללית בלשון רבים ולא פירט את הדרגות, וכאן פירט אותן במפורש.
העניין נלמד כאן באופן כללי בלבד, ואין לגשם את הדברים ולצייר מסלול הנוסע ממקום למקום; כל התמונה אינה אלא כדי לתת אחיזה כלשהי בהבנתנו. עיקר הנקודה הוא להבין את השאלה המרכזית שבה פתחנו ואת ביאורה, ובעיקר - שהתורה שאנו לומדים היא ביטוי של השכינה, ביטוי אלוקי.
חלקי התורה שעליהם מדובר כאן מתחלקים לשלושה, וכמאמר הגמרא: "לעולם ישלש אדם שנותיו - שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד". האדם משלש את זמניו ואת לימודו בשלושת החלקים הללו. ומדוע יש ללמוד את שלושתם? מבואר בפנימיות התורה: שליש במקרא כנגד עולם העשייה, שליש במשנה כנגד עולם היצירה, ושליש בתלמוד כנגד עולם הבריאה. התורה ירדה בכל הרבדים הללו, ועל האדם להיות בעל שייכות לכל חלק וחלק מן התורה, לפי אופן ירידתה למטה יותר.
הגענו לעולם השלישי, עולם העשייה, ובו מקצר אדמו"ר הזקן: "וכן בדרך זה ירדה השכינה ונתלבשה בהיכל קודשי קודשים דעשיה". "בדרך זה" - כפי שנתבאר בעולם היצירה, שספירת המלכות דאצילות מתלבשת תחילה בהיכל קודשי הקודשים. כאן אינו מציין במה מדובר, לפי שנבין מעצמנו שקודשי הקודשים של עולם העשייה הם חכמה, בינה ודעת של עולם העשייה. שם מתלבשת השכינה תחילה, ומשם עוברת את כל סדר ההשתלשלות עד ספירת המלכות של עולם העשייה, ומספירת המלכות של עולם העשייה נבראו הנבראים של עולם העשייה. והחלק בתורה הקשור לעולם העשייה הוא המקרא.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי "הרוחות" שביצירה הן הנשמות שבבחינת 'רוח', כשם שדרגת 'נשמה' שייכת לעולם הבריאה; כי המשנה שלפנינו היא התורה כפי שירדה לעולם היצירה, ולכן טעמי ההלכות גנוזים בה ואילו גופי ההלכות בבחינת גילוי - נהרת מידותיו של אין סוף ברוך הוא, להקל מסטרא דחסד או להחמיר מסטרא דגבורה. עמדנו על כך ש"הכל על פי חכמה עילאה דאצילות", שכן בתוך כולן מלובשות חכמה בינה ודעת דאצילות שאור אין סוף מיוחד בהן בתכלית האיחוד; על משמעות גילוי השכינה בכל עולם ועולם, ועל כך שמן התורה נוצרו נבראי כל עולם; על שני האופנים בהסבר סדר הירידה ועל דיוק הלשון "בהתלבשותן"; על שילוש הלימוד במקרא, במשנה ובתלמוד כנגד עשייה, יצירה ובריאה; ועל ירידת השכינה להיכל קודשי קודשים דעשייה, שממנה שייך המקרא לעולם העשייה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק, ונעמיק בעניין המקרא ובשייכותו לעולם העשייה.