בשיעור הקודם עמדנו על סדר ההשתלשלות מעולם האצילות לעולם הבריאה. כדי להבין את העניין נקדים משל, ותחילה נתרגם את מושגי הספירות כפי שהם בנפש האדם:
חכמה, בינה ודעת - כוחות השכל שבנפש.
חסד, גבורה ותפארת - המידות, כלומר הרגשות שבנפש.
מלכות - כוח הדיבור, וכלשון 'פתח אליהו': "מלכות פה".
נדמיין רב ותלמיד: הרב הוא לצורך המשל בבחינת עולם האצילות, והתלמיד בבחינת עולם הבריאה. כל מה שיש בידי התלמיד קיבל מרבו - את הרעיונות שהבין ואת הרגשות שהיו לו. אך דרך איזה צינור עוברת ההשפעה? דרך הדיבור. הדיבור הוא השלב התחתון שברב, ולתוכו הוא יוצק את שכלו ואת רגשו, ומן הדיבור - הסוף שבו - נכנסים הדברים אל מוחו של התלמיד.
ואם ירצה התלמיד להעביר את הדברים הלאה וליצור סביבה שתיהנה ממה שקיבל, יעבור אף הוא את אותו תהליך: הדברים שקלט בחכמתו, בבינתו ובדעתו יירדו אל עולם הרגש שלו, ורק כשיוציאם החוצה בדיבורו תיווצר סביבה השייכת לרמתו של התלמיד - וכן הלאה בהמשך הסדר. זהו בדיוק סדר ההשתלשלות של העולמות.
הספירה האחרונה שבעולם האצילות היא ספירת המלכות, הנקראת 'שכינה' - מלשון שוכן ומתלבש, שכן היא החיות האלוקית שממנה נמשכת כללות החיות לכל העולמות שתחתיה. שכינה זו, מלכות דאצילות, מתלבשת תחילה בחכמה בינה ודעת של עולם הבריאה, הנקראים היכל קודש הקודשים דבריאה.
אלא שבשלב זה עדיין אין נבראים נבראי עולם הבריאה. כדי שייבראו, צריכה ההארה לרדת בתוך עולם הבריאה עצמו - מחכמה בינה ודעת אל חסד גבורה ותפארת, עד ספירת המלכות שבו, וכלשון אדמו"ר הזקן: "ובהתלבשותן במלכות דבריאה נבראו הנשמות והמלאכים שבבריאה". כולם באים מכוחה של השכינה, מלכות דאצילות, אך רק לאחר שעברה את כל התהליך הזה.
כאן עצרנו בשיעור הקודם, ואדמו"ר הזקן מוסיף בתחילת העמוד השני: "וגם משם" - מספירת המלכות דבריאה, שבה מלובשת עתה השכינה שירדה בהשתלשלות - "נמשך התלמוד שלפנינו". השכינה היא התורה: יש שכינה כפי שהיא למעלה מכל העולמות, ויש שכינה כפי שהיא שייכת לעולם הבריאה. ומשירדה השכינה לעולם הבריאה, ירדה שם התורה, ומכאן נמשך התלמוד שאנו מכירים.
מדוע התלמוד שייך דווקא לעולם הבריאה? נקדים הקדמה: אף שכל עשר הספירות קיימות בכל עולם ועולם, בכל אחד מן העולמות בריאה, יצירה ועשייה יש ספירות דומיננטיות, שהן העיקר באותו עולם. בעולם הבריאה העיקר הוא חכמה בינה ודעת, ובעולם היצירה - חסד גבורה ותפארת. ממילא, החלק שבתורה שירד ושייך לעולם הבריאה הוא אותו חלק שבו באים לידי ביטוי חכמה בינה ודעת, הבנה והשגה.
ומהו התלמוד? המשנה היא ספרו ההלכתי של רבי יהודה הנשיא, ובה אין הסברים וטעמים אלא הלכות בלבד: כשר או פסול, טמא או טהור, אסור או מותר. התלמוד לעומתה נוטל את פסיקת המשניות ונותן את הטעם ואת השכל שמאחורי הדברים, ובו מתגלים חכמה בינה ודעת האלוקיים - ולפיכך הוא שייך לעולם הבריאה.
[כאן עלתה שאלה: לכאורה המשנה גבוהה מן הגמרא, ואילו מכאן יוצא לכאורה שהמשנה למטה מן התלמוד. שאלה זו אינה נוגעת להבנת סדר ההשתלשלות עצמו, ונשוב אליה בעזרת השם בסיום השיעור].
ומה שנתבאר עד כה בעל פה, נקרא כעת בפנים: "וכמו שנתבאר לעיל בשם התיקונים" - כפי שכבר למדנו בתניא בפרק ל"ט, "שבעולם הבריאה מאירות ומשפיעות שם חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא". אף שעיקר חכמה בינה ודעת גבוה מעולם הבריאה והוא בעולם האצילות, מכל מקום בעולם הבריאה הם מאירים "בבחינת צמצום עצום".
ומדוע הצטמצמו כך? "בכדי שיוכלו הנשמות והמלאכים שהם בעלי גבול ותכלית לקבל השפעה מבחינת חב"ד אלו" - שכן אלמלא היו הספירות מצטמצמות באופן השייך לעולם הבריאה, לא היו הנשמות והמלאכים השייכים לעולם זה יכולים להיברא כלל, שהרי ההארה הייתה עצומה מכדי יכולתם; מחכמה בינה ודעת שבאצילות אין נבראות נשמות ומלאכים של עולם הבריאה.
ומיד חוזר אדמו"ר הזקן לענייננו: "ולכן נמשך משם התלמוד שהוא גם כן בחינת חב"ד, שהתלמוד הוא טעמי ההלכות על בוריין" - כל צורת הלימוד של התלמוד היא חכמה בינה ודעת, שהאדם לומד את טעמי ההלכות כדי לדעתן היטב על בוריין, "והטעמים" - ההבנה והשכל שבדברים - "הם בחינת חכמה בינה ודעת".
וכדי שיובן ביחס למה נקרא התלמוד בחינת חב"ד, ממשיך מיד: "וההלכות עצמן הן ממדותיו של אין סוף ברוך הוא, שהן חסד דין רחמים כו'". במשנה, שבה נמצאות ההלכות, אין מאירים חכמה בינה ודעת, שהרי הלומד את ההלכה אינו מבין את סיבת הדברים; מה שמתגלה בה הן המידות האלוקיות, המאירות בעיקר בעולם היצירה. "שמהן נמשך ההיתר והאיסור והכשר והפסול והחיוב והפטור כמו שכתוב בתיקונים" - ההיתר, הכשר והפטור שייכים לבחינת חסד, ואילו האיסור, הפסול והחיוב שייכים לבחינת גבורה.
נמצא שמירידת השכינה - מלכות דאצילות - לעולם הבריאה, מחכמה בינה ודעת שבו ועד ספירת המלכות שבו, נוצרו שני דברים:
נבראו הנשמות והמלאכים שבעולם הבריאה.
נמשך ונתגלה החלק שבתורה הנקרא תלמוד.
עתה נרד לעולם נמוך יותר. ירידת השכינה אל עולם היצירה היא ירידה וצמצום גדולים יותר עבורה, וזהו שכותב אדמו"ר הזקן: "ובהתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה" - התלבשות נוספת וירידה חזקה יותר במלכות דבריאה, המאפשרת את הצמצום הבא, ואז "מתלבשת בהיכל קודש הקודשים דיצירה, שהוא חכמה בינה ודעת דיצירה" (שכן היכל קודש הקודשים שבכל עולם הוא החב"ד שבו).
נמצא שבעולם היצירה יש השראה ממלכות דאצילות, באמצעות עולם הבריאה ובצמצום חזק יותר. ואף כאן, כל עוד ההארה בהיכל קודש הקודשים דיצירה, עדיין אין נבראים נבראי עולם היצירה; לשם כך עליה לרדת בכל עשר הספירות שביצירה עד ספירת המלכות שבו - "ובהתלבשותן במלכות דיצירה, נוצרו הרוחות והמלאכים שביצירה".
לסיכום: בחלק זה תרגמנו את הספירות בנפש - חכמה בינה ודעת הם השכל, המידות הן הרגשות, ומלכות היא הדיבור - ולמדנו במשל הרב והתלמיד כיצד ההשפעה יורדת דרך הדיבור שבמשפיע אל מוחו של המקבל. ראינו כי מלכות דאצילות, היא השכינה, מתלבשת בהיכל קודש הקודשים דבריאה ויורדת עד מלכות דבריאה, ומשם נבראו הנשמות והמלאכים שבבריאה ונמשך התלמוד שלפנינו, שהוא בחינת חב"ד - טעמי ההלכות על בוריין, לעומת ההלכות עצמן שהן ממידותיו של אין סוף ברוך הוא. וכן ראינו את ההתלבשות הנוספת בהיכל קודש הקודשים דיצירה ועד למלכות דיצירה, שממנה נבראו הרוחות והמלאכים שביצירה.
בחלק הבא נמשיך בסדר ההשתלשלות, ונשוב אל השאלה שהועלתה ביחס למעלתה של המשנה לגבי הגמרא.