בחלק הקודם עמדנו על כך שהתורה היא הלבוש לאור השכינה. כעת נעמיק במהותה של התורה, ונפתח בהבדל שבין החכמה שבנפש האדם לבין חכמתו של הקב"ה.
אצל האדם, החכמה אינה האדם עצמו ואינה חלק ממהותו. ראיה לדבר: יש אדם שיש לו חכמה ויש אדם שאין לו. החכמה היא בסופו של דבר כוח שהדביק בנו הקב"ה. אמנם ביחס לשאר הכוחות היא הכוח העליון והפנימי ביותר - שאר הכוחות הם 'אנחנו בשביל הזולת', ואילו החכמה היא 'אנחנו בשביל עצמנו' - ובכל זאת אין היא מהותו של האדם.
אצל הקב"ה, לעומת זאת, נאמר כבר בתחילת התניא "והוא יתברך וחכמתו אחד". התורה היא חכמתו - כלומר הוא בעצמו, והוא וחכמתו אחד. דרגה זו נעלית לאין ערוך ממה שאנו מסוגלים להבין בחכמה שבנפש האדם. לכן נאמר על הקב"ה "דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא" - הוא חכם, אך לא בחכמה הידועה והמוכרת לנו, אלא בחכמה אינסופית שלמעלה מהשגה. וכפי שנאמר בפרק ב': "אור אין סוף ברוך הוא מלובש ומיוחד בחכמה עילאה" - האור האינסופי של הבורא מתגלה ונמצא בספירת החכמה, "והוא יתברך וחכמתו אחד".
אם התורה היא ביטוי של חכמתו יתברך, הרי היא נעלית הרבה יותר מן הדרגה שקראנו לה 'שכינה', שהיא שלב הביניים. וזהו התנאי שעמדנו עליו בענין הלבוש: הלבוש מוכרח להיות נעלה יותר מן הדבר שהוא מכסה עליו, שאם לא כן היה בטל מפניו. התורה היא עצמותו של הבורא, נעלית מדרגת השכינה - ומצד שני היא עצמה הלבוש.
וזהו המשך הלשון: "רק שירדה בסתר המדרגות" - אותה תורה שהיא עצמותו של הבורא ירדה במדרגות רבות, "ממדריגה למדריגה בהשתלשלות העולמות, עד שנתלבשה בדברים גשמיים". לא רק ירידה להבנה ולשכל, שאדם יושב ולומד ונהנה מהבנת התורה, אלא ירידה עד לדברים גשמיים ממש "שהן תרי"ג מצוות התורה": קלף של תפילין, צמר של ציצית, מאכלי שבת וכיוצא בהם. נמצא בתורה דבר והיפוכו: היא הגבוהה ביותר, ומצד שני ירדה עד למטה ביותר - ולכן דווקא היא הלבוש המכסה על אותה עוצמה הנקראת אור השכינה.
וממנה חיים כל העולמות - התורה היא מקור החיים של כל העולמות, ומה שנאמר על התורה "כי הם חיינו" הוא כפשוטו ממש. ולא רק חיי העולם הזה הגשמי, אלא בכל עולם ועולם יש את הרובד של התורה בהתאם לאותו עולם, והתורה המתגלה בו היא מקור החיות של אותו עולם כולו, כל דרגה ודרגה כפי המקבל ממנה.
"ובירידתה בהשתלשלות מעולם לעולם גם השכינה ירדה ונתלבשה בה בכל עולם ועולם, וזהו היכל קדש הקדשים שבכל עולם ועולם":
בכל עולם ועולם יש רובד של תורה: יש תורה הנלמדת בגן עדן העליון ויש בגן עדן התחתון; ובעולם הזה עצמו - יש תורה שלמד משה רבנו ארבעים יום בהר סיני, ויש תורה שלומד ילד קטן בגן הילדים. אף בעולמות העליונים לומדים את אותה תורה עצמה, אלא במושגים מופשטים: מה שבמשנה נאמר בענין המחליף פרה בחמור, אין הכוונה שם לפרה המוכרת לנו אלא למושג אחר, וכן בכל עולם ועולם. ובכל עולם שהתורה יורדת אליו, בהתאם למושגי אותו עולם, השכינה יורדת עמה.
ומהי השכינה? המקור שממנו נמשכת החיות לכל הפרטים הבאים אחריו, כמשל נפש האדם: החיות שבמוח היא אותה חיות שממנה יבואו רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים.
בתחילת פרק נ"א למדנו היכן שורה השכינה - בקדש הקדשים. במודעות שלנו קדש הקדשים הוא זה שבבית המקדש שבירושלים, וכן הוא; אך יש קדש הקדשים בכל עולם ועולם, ובכל עולם הוא המקום שבו שורה השכינה - המקור הכולל את חיותו של אותו עולם. ומה מעניק לשכינה את היכולת להתגלות? התורה והחכמה האלוקית. בכל עולם ועולם, גילוי התורה של אותו עולם הוא הנקרא שכינה שלו והוא הנקרא קדש הקדשים שלו.
בסדר השתלשלות העולמות ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, והם נחלקים באופן כללי לשתי קבוצות: אצילות - העולם הנקרא אלוקות; ושלושת העולמות בריאה, יצירה ועשייה, הנקראים בחסידות בראשי תיבות 'עולמות בי"ע'. כל החיות של בי"ע באה מן השכינה המאירה עליהם. כמשל הגוף, שכל איבר מקבל את המתאים לו ויש את המוח המחיה את כל האיברים - כך ישנו כביכול 'המוח' של בי"ע, היא דרגת השכינה שלהם. ובסדר הספירות יש לדרגה זו שם וכינוי: ספירת המלכות של עולם האצילות, היא הגילוי של השכינה שממנה תבוא ההארה לבריאה, יצירה ועשייה.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "וכמו שכתוב בזהר ועץ חיים שהשכינה שהיא מלכות דאצילות [ביאור הסוגריים יבוא בהמשך, נדלג עליהן כעת] היא מתלבשת בהיכל קדש הקדשים דבריאה, שהיא חכמה בינה דעת דבריאה, מוחין דבריאה, ובהתלבשותן במלכות דבריאה נבראו הנשמות והמלאכים שבבריאה".
כשרשרת שסופה של הטבעת העליונה הוא תחילתן של הטבעות שתחתיה - כך סופו של עולם האצילות נותן חיות לתחילתו של העולם שמתחתיו, הוא עולם הבריאה. קדש הקדשים של הבריאה הוא כביכול המוחין שלה, המקום שבו נמצא ריכוז כל פרטי אותו עולם; הוא מקבל ממלכות דאצילות, ומשם נמשכת החיות לכל נבראי הבריאה.
בכל עולם ועולם ישנן ספירות וישנם נבראים: הספירות הן הכוחות האלוקיים שהם מקור החיות, והנבראים מקבלים מן הספירות. כמשל נפש האדם: יש לו כוחות פנימיים - הבנות ורגשות - ומהם באים המעשים בפועל ("מדוע עשית כך וכך? כי הבנתי, כי אהבתי"). כך בעולמות: הנבראים הם כביכול המעשים, והעשר ספירות שבעולמות הן המחיות אותם.
מספירת המלכות של עולם האצילות נמשך אל השכינה של עולם הבריאה - הוא קדש הקדשים והמוחין של עולם הבריאה.
מן המוחין של הבריאה נמשך סדר ההשתלשלות: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח - עד מלכות; וממלכות דבריאה נבראים נבראיה, הנשמות והמלאכים שבבריאה.
ומשם נמשך לעולם היצירה, ובו אותו תהליך עצמו: אל קדש הקדשים של יצירה שהוא המוחין שלה, ומשם בכל סדר ההשתלשלות עד מלכות דיצירה, שממנה נבראים נבראי עולם היצירה - וכן הלאה בעולם שמתחתיו.
וכך הוא גם באופן שבו האדם משפיע על סביבתו: מלך שיש בתוכו תוכניות ורגשות רבים - אם לא ידבר, לא יידע איש מה הוא רוצה ולא ייעשה דבר. הדיבור, כמובא ב'פתח אליהו', נקרא מלכות - הספירה האחרונה, כביכול הפה, וממנה יבואו כל המעשים. וכשהוא מדבר, מה הוא מדבר? את כל מה שהיה בשכלו ובריגשו, לאחר סדר השתלשלות שלם. כך בכל עולם ועולם: בראשיתו של העולם, בקדש הקדשים שלו, מתגלית האנרגיה האלוקית של אותו עולם כולו - כתוכניות המתגלות במוחו של המלך; משם היא יורדת בכל סדר ההשתלשלות של הכוחות, עד הדיבור שממנו באים המעשים בפועל. זהו סדר ההשתלשלות של כל עולם ועולם, שמספירת המלכות שבו נעשים כל נבראיו.
זהו בקצרה הרעיון שבגילוי השכינה בקדש הקדשים, הבא על ידי התורה: התורה היא גם המהות וגם הכיסוי - בבחינת "עוטה אור כשלמה" - ושניהם יחד באים ופועלים את העניין.
בזוהר ובעץ חיים לא נזכרה המילה "שכינה" אלא "מלכות דאצילות", ואילו אדמו"ר הזקן קורא לה שכינה - ולכן הוסיף ביאור בסוגריים: "שהיא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא וחיות שמאיר לעולמות, ולכן נקראת דבר ה' ורוח פיו כביכול, על דרך משל כמו שבאדם הדיבור הוא מגלה מחשבתו הסתומה ונעלמה להשומעים". שכינה היא החיות השוכנת ומתלבשת, הבאה להתגלות בפרטים - וזהו עניינה של המלכות, לבוא ולהתגלות למטה. ומשום כך נקראת המלכות דיבור, שכל עניינו של הדיבור לגלות את הנעלם ולהורידו למטה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי החכמה שבאדם אינה מהותו אלא כוח שהעניק לו הבורא, ואילו אצל הקב"ה "הוא יתברך וחכמתו אחד" - "דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא". לפיכך התורה נעלית לאין ערוך מדרגת השכינה, ובכל זאת "ירדה בסתר המדרגות" עד להתלבשות בדברים גשמיים ממש, ומשום כך היא הלבוש לאור השכינה, וממנה חיים כל העולמות. עוד למדנו שבירידתה מעולם לעולם ירדה השכינה עמה, וזהו היכל קדש הקדשים שבכל עולם ועולם, וכמבואר בזוהר ובעץ חיים שמלכות דאצילות מתלבשת בקדש הקדשים דבריאה - מוחין דבריאה - ומהתלבשותן במלכות דבריאה נבראו הנשמות והמלאכים.
בחלק הבא נלמד כי כשם שההשתלשלות היא לצורך נבראי כל עולם ועולם, כך התורה עצמה יורדת בכל עולם ועולם, ומחמת ירידה זו יש בתורה חלקים שונים: חומש, משנה וגמרא. מדוע לא גילה הקב"ה את חכמתו ברמה אחת? החלוקה שבתורה היא מעולם לעולם, וזכייתנו ללמוד גמרא, משנה וחומש היא טעימה מעולם הבריאה, מעולם היצירה ומעולם העשייה, כפי שנראה בעזרת השם.