בחלק הקודם עמדנו על יסוד ביטול האור במקורו, כפי שהדבר מבואר גם בחלק הבא של התניא, בשער הייחוד והאמונה: אם קיים אור כאן בעולם, אור הנמשך מן השמש - האם בתוך גוף כדור השמש עצמו יש אור? מצד החשבון ההגיוני ודאי שיש, שהרי אם האור נמשך ומגיע למרחק של מאות קילומטרים משם, בוודאי שהוא נמצא במקורו. ואף על פי כן, כשהוא נמצא שם אין קוראים לו 'אור' כלל - משום שהוא בטל במקורו.
כך גם בנמשל: אילו היו הנבראים מקבלים ישירות מאור זה, לא היו נבראים ולא היו עולמות, שכן היו נמצאים באותו מצב ובאותו סטטוס שבו נמצא האור במקורו - כשם שהאור בטל במקורו, כך גם הם לא היו קיימים במציאותם. כדי שיהיו נבראים, כדי שיהיה גבול וסדר השתלשלות, הוכרח להיות הצמצום. הגילוי בא דווקא מכוח הצמצום, ובלעדיו היו העולמות בטלים לגמרי במקורם.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "שלא יתבטלו במציאות לגמרי במקורם, כביטול אור השמש במקורו בגוף השמש, שאין נראה שם אור זולת עצם גוף השמש המאיר בלבד" - האור הנמצא בתוך גוף השמש בטל אליה עד שאין אפשרות לכנותו 'אור' כלל. כך, אילו היו הנבראים מקבלים ישירות מאור השכינה בלא הצמצום, לא היו יכולים לקבל דבר.
כאן עצרנו בשיעור הקודם, וכעת עלינו לברר מהו אותו נרתיק ולבוש שדרכו יכולים הנבראים לקבל. אין זו שאלה שניתן לפטור אותה בתשובה שמית בלבד - "הלבוש נקרא כך וכך" - אלא שאלה שכל כולה הבנה.
השאלה פשוטה: כשיש אור עצום, שהעומד לידו נשרף, נדרש דבר שיגן עליו, ואותו מגן חייב להיות עשוי מחומר שאינו נשרף בעצמו, כלומר חזק דיו. אלא שכאן מונח דבר והיפוכו:
אם הדבר העוטף הוא בדרגה נחותה מן האור עצמו - הרי שהוא עצמו צריך להתבטל ולהישרף.
ואם הוא בדרגה גבוהה מן האור - שוב לא יוכלו המקבלים לקבל אף ממנו.
נמצא, שאם נעמיד כלבוש דבר גדול יותר - יידרש לבוש עבור הלבוש; ואם נעמיד דבר קטן יותר - הלבוש עצמו חייב להתבטל. זו השאלה.
בתחילת הפרק למדנו שגילוי השכינה הוא על דרך המשל כמו המוח, שבו שורה מרכז החיות של כל הגוף, וכנגד זה גילוי השכינה נמצא בדרגה אלוקית הנקראת 'מוחין'. והיכן מתגלה גילוי זה, אותה עוצמה אלוקית גדולה שממנה חיים כל העולמות? בתורה ובמצוות. התורה היא כביכול חכמתו של הקב"ה, וכשם שבמוח שבגוף שורה מרכז החיות של כל האיברים, כך בתורה מתגלה החיות האלוקית שממנה חיים כל העולמות. התורה היא הגילוי האלוקי הגבוה ביותר שיכול להיות.
אם כך, חוזרת השאלה במלוא עוזה: מהו הלבוש?
לשון אדמו"ר הזקן: "ומהו הלבוש שיוכל להסתירה ולהלבישה ולא יתבטל במציאות באורה" - מהו הלבוש שיוכל להסתיר על העוצמה האלוקית האינסופית, באופן שהנבראים יוכלו לקבל, ובאופן שהלבוש עצמו לא יתבטל במציאות ובמילא גם הנבראים לא יתבטלו? והתשובה מפתיעה: "הוא רצונו יתברך וחכמתו וכו' המלובשים בתורה ומצוותיה" - הלבוש הוא התורה והמצוות.
ולכאורה הדבר תמוה: העוצמה המאירה היא התורה, והלבוש המסתיר גם הוא התורה. כיצד הדברים הולכים יחד?
ההסבר - שהתורה היא כאור וכלבוש כאחד:
מהי התורה? מצד אחד ניתן לומר שאיננו יודעים כלל: התורה היא חכמתו של הקב"ה, ומאחר שהקב"ה הוא אינסוף - אף חכמתו אינסופית, ואין שום נברא, מאיזה עולם עליון שיהיה, שיוכל להשיג את אינסופיות חכמתו של הבורא. לפי זה, התשובה לשאלה "מהו תורה" הייתה אמורה להיות: דבר מופשט שאין כל אפשרות לתפוס אותו.
ומצד שני, כל ילד יודע להשיב מהי התורה: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", "מאימתי קורין את שמע", שולחן ערוך, ארון ספרים. לכאורה זו סתירה: האם התורה היא אין סוף, או שהיא ארון ספרים ובו ספרים מוגבלים שיש להם התחלה וסוף?
אלא ששתי התשובות אמת. הקב"ה לקח את התורה שהיא חכמתו הבלתי מוגבלת והאינסופית, והלביש וצמצם אותה במסגרת מוגבלת ומצומצמת שהנבראים יוכלו להשיגה - נבראים מכל העולמות, שהרי תורה, כפי שנראה בהמשך, לומדים בכל הרבדים ובכל העולמות.
יוצא אם כן, שכאשר יהודי לומד תורה, בכל שורה שהוא לומד מונחים שני עניינים כאחד: מצד אחד אין סוף, ומצד שני דבר שהוא קולט ומבין. באותה תורה עצמה נמצאת העוצמה הגדולה ביותר, המכילה את החיות שממנה מתפשטת חיות לכל העולמות - כל סדר ההשתלשלות מקבל את חיותו מן התורה - ומצד שני היא עצמה הלבוש.
וזה שנאמר: "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה" - 'אור' הוא גילוי, ו'שלמה' היא בגד ולבוש, כלומר כיסוי. וכיצד מתיישבים השניים? הקב"ה גילה את אורו דווקא דרך ה'שלמה', דרך הכיסוי: נתן את התורה בלבוש, והכניס לתוכו את הבלי גבול שלו, את כוחו האין סופי. וכלשון חז"ל: "צמצם שכינתו בין בדי הארון".
משל לדבר: עוגה גדולה בגודל שולחן, ולעומתה תינוק קטן שאינו מסוגל לאכול אלא פירורים קטנים. אם ברצוני לתת לו את העוגה כולה - אין הדבר בידי, ואין ברירה אלא לתת לו פירור בלבד. אך תארו לעצמכם שהיה מי שיכול לקחת את כל העוגה ולהכניסה בתוך פירור אחד, ולתת לתינוק את הפירור - ובפירור זה תהיה לו העוגה כולה. בגשמיות הדבר דמיוני ואינו יכול להיות, אך הקב"ה, שהוא אינסוף, יכול - וכך הוא עושה: הוא לוקח את כל האינסופיות שלו ומכניס את כל עצמותו לתוך הפירור הקטן. אדם שלמד שורה אחת בתורה - זהו 'פירור', ובאותו פירור עצמו מונח כל האין סוף.
וכך מקפל אדמו"ר הזקן בהמשך לשונו את כל הביאור: "הנגלית לנו ולבנינו" - מצד אחד התורה נגלית לנו ולבנינו, וכל ילד קטן אומר: הנני יודע, הנני מבין, הנני לומד; ומצד שני "דאורייתא מחכמה נפקת" - התורה יצאה ונתגלתה מן החכמה האלוקית של הבורא, "היא חכמה עילאה דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא" - החכמה היא הדרגה הגבוהה ביותר שיכולה להיות.
מהו הכוח העליון שבאדם, שעליו ניתן לומר שהוא האדם עצמו? הכוח הפנימי ביותר באדם הוא ההבנה והשכל שלו, וכך מבואר בחסידות. נעמוד על סדר הכוחות מלמטה למעלה:
כוח הדיבור - התחתון שבכוחות הפנימיים, משום שכל שימושו אינו אלא לצורך הזולת. לצורך עצמו, כשהאדם נמצא עם עצמו, אין צורך בדיבור; הדיבור הוא אמנם כוח של האדם, אך כל כולו פונה כלפי חוץ.
הרגש - כוח עליון יותר: הרגשות כבר שלנו הם ובתוכנו, ואף על פי כן הם שייכים לזולת - הרגש בא בעקבות הזולת ובגללו, ואלמלא היה זולת, לא היה לרגש על מי לפעול.
השכל - כוחו של האדם עצמו עם עצמו, ולא עם סביבתו.
הדבר ניכר במציאות: הרגש אינו שולל את הסביבה - כשאדם שמח, הצטרפותם של אנשים נוספים אינה מקטינה את שמחתו, אדרבה, מגדילה ומגבירה אותה, ובכל רגש הסביבה מסייעת. לעומת זאת בשכל, כשאדם מבקש להתעמק ולהתבונן, נוכחותם של אנשים המדברים עמו מפריעה לו, והוא מבקש להיות עם עצמו. נמצא שהחכמה והשכל הם הכוח הפנימי ביותר של האדם עם עצמו.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי האור הנמצא בתוך גוף השמש בטל במקורו עד שאין קוראים לו 'אור' כלל, ומכאן שאילו היו הנבראים מקבלים את אור השכינה בלא צמצום, לא היו יכולים לקבל דבר והיו בטלים במציאות. עמדנו על שאלת הלבוש - שלבוש נחות מן האור היה נשרף ומתבטל, ולבוש גבוה ממנו היה מצריך לבוש נוסף - ועל תשובתו של אדמו"ר הזקן: "רצונו יתברך וחכמתו המלובשים בתורה ומצוותיה". התורה עצמה היא גם הגילוי האלוקי הגבוה ביותר וגם הלבוש, שכן חכמתו האינסופית הולבשה וצומצמה במסגרת מוגבלת "הנגלית לנו ולבנינו", כרמז "עוטה אור כשלמה" וכלשון חז"ל "צמצם שכינתו בין בדי הארון", וכמשל העוגה כולה הנכנסת בתוך פירור אחד. לבסוף פתחנו במשל מכוחות הנפש - דיבור, רגש ושכל - שממנו למדנו כי החכמה היא הכוח הפנימי ביותר באדם.
בחלק הבא נמשיך בביאור המשל מכוחות הנפש ובמעלתה של החכמה - 'חכמה עילאה' - ובהבנת אופן הלבשתם של רצונו וחכמתו יתברך בתורה ובמצוותיה.