בחלק הקודם עמדנו על הדרגה הנקראת 'שכינה' - עיקר גילוי כללות החיות המאירה בעולמות. להבנת האופן שבו מגיעה חיות זו אל העולמות, ניגש למשל האור והשמש. אריכות הביאור במשל זה מקומה בשער הייחוד והאמונה, וכאן מזכירו אדמו"ר הזקן בקצרה.
משל האור והשמש:
האור שמחוץ לשמש - האור הפרוש בעולם, שהכול חשים בו ונהנים ממנו.
האור שבתוך השמש - אם יש אור מחוץ לשמש, על אחת כמה וכמה שיש אור בגוף השמש עצמו. אלא שאת האור כפי שהוא נמצא בתוך השמש אי אפשר לכנות כלל בשם "אור", שכן אין הוא מציאות בפני עצמה אלא חלק מגוף הכדור עצמו.
ומכאן לשאלה: האם השמש עצמה מאירה לעולם, או שמא האור הכלול בה הוא היוצא ומאיר למטה? השמש עצמה אינה מאירה כאן למטה, אלא האור שבה - הוא היורד ומגיע אל העולם.
ועוד פרט חשוב: אף אותו אור שבגוף כדור השמש אינו מאיר לעולם באופן ישיר, אלא נדרש מגן וכיסוי, ורק לאחריו נהנה העולם מן האור. נמצא שההנאה היא מאורה של השמש לאחר כיסויו של המגן, ומה שנאמר בעניין אברהם אבינו "מוציא חמה מנרתיקה" - אין זה אלא הסרת אותו מגן.
הנמשל: הדרגה הנקראת 'שכינה', שהיא המקור לחיותם של כל העולמות, מקבילה במשל לשמש. אין השכינה עצמה מתלבשת בנבראים - בכוס, בשולחן ובכל נברא - שכן עוצמה אלוקית נעלית זו אין הנבראים מסוגלים לקבלה, כשם שאין העולם יכול לקלוט את השמש עצמה. העולם מקבל מן ההארה של השכינה בלבד, ואף אותה אינו מקבל באופן ישיר, אלא דרך לבוש וכיסוי.
ראוי לציין כי לדרגה זו ארבעה שמות, וכל אחד מהם עניין בפני עצמו: 'מטרוניתא', 'אימא תתאה', 'עלמא דאתגליא', והשם הכללי והמוכר - 'שכינה'. בכל מקום שנאמר 'שכינה', הכוונה לדרגה זו.
והיכן נמצא מקור זה הנקרא שכינה? כפי שנתבאר, בתורה ובמצוות. התורה והמצוות הן המקור לדרגת החיות.
מכאן ביטוי שהרבי חזר עליו פעמים רבות וכתבו במכתבים רבים, בתשובה ליהודים הבאים בטענה שהעולם מפריע להם לקיום תורה ומצוות: אין העולם יכול להפריע לקיום תורה ומצוות, שהרי העולם מקבל את חיותו מן התורה והמצוות, ולא ייתכן שיפריע למקור חיותו. הקב"ה מעמיד ניסיונות שונים, שבהם נדמה כאילו אי אפשר לקיים עתה את רצון התורה וכאילו אין דרך להתקדם - וזהו כל עניין הניסיון. אך כאשר מתגלית האמת שכל העולם כולו חי מן התורה והמצוות, מתברר שאין כאן הפרעה כלל: כאשר האדם ניגש לקיים ולעשות במדויק את המוטל עליו, מתגלה שכל ההפרעות נעלמות כלא היו.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "וכולן אינן רק מהתפשטות החיות והאור מהמקור הזה הנקרא שכינה, כהתפשטות האור מהשמש" - כשם שהאור מתפשט מן השמש, כך נמשכת החיות מן המקור הנקרא שכינה.
"אבל השכינה עצמה, שהיא ראשית הגילוי ועיקרו, מה שאין סוף ברוך הוא מאיר לעולמות בבחינת גילוי" - היא אותה דרגת ביניים שנקראה בתחילת הפרק "עיקר גילוי כללות החיות", "והיא מקור כל המשכות החיות שבכל העולמות, שכל החיות שבהם אינו רק אור המתפשט ממנה כאור המתפשט מהשמש". המקור עצמו אינו יכול להאיר בעולמות, לפי שאין העולם כלי לכך.
"אי אפשר לעולמות לסבול ולקבל אור שכינתה שתשכון ותתלבש בתוכם ממש בלא לבוש המעלים ומסתיר אורה מהם, שלא יתבטלו במציאות לגמרי במקומם" - בלא לבוש המווסת ומסתיר, אין האור יכול להאיר בעולמות, שכן היה מאיר בהם האור כפי שהוא בתוך השמש, "כביטול אור השמש במקורו בגוף השמש, שאין נראה שם אור זה, רק עצם גוף השמש בלבד". בתוך השמש אין קוראים לאור בשם "אור" כלל, אלא "שמש" בלבד.
ובנמשל: אילו היו העולמות מקבלים באופן ישיר, בלא לבוש, לא היה כאן עולם כלל אלא אלוקות בלבד, שכינה בלבד. לא היו עולמות, לא נבראים ולא שום מציאות. כל קיומה של המציאות אינו אלא משום שאור עוצמתי זה הנקרא שכינה אינו מהווה את העולמות באופן ישיר, אלא על ידי לבוש המסתיר.
וכשם שהוא במשל: רק כשיוצא האור מן השמש, לאחר המגן וההסתר, הוא נעשה מציאות נפרדת - שניתן לקולטו במכשירים, להמירו לאנרגיה, לעשות ממנו דברים שונים וליהנות ממנו כמציאות העומדת בפני עצמה, כמנותקת מן השמש. וכל זה רק לאחר שיצא משם; אך בלא אותו מגן לא היה יוצא כלל, ולא הייתה לו מציאות נפרדת, שהרי היה בטל במקורו ובמהותו. כך בנמשל: בלא הלבוש לא היה מקום לשום מציאות - לא לעולם גשמי, ולא לשום עולם כלל.
ומהו אותו לבוש ואותה הגנה?
הדבר יתבאר בחלק הבא, וכאן נציין את הכיוון הכללי בלבד: אומר אדמו"ר הזקן שאותו ויסות והגנה הם גם הם התורה והמצוות. בתורה ובמצוות מתאחדים שני הפכים: מצד אחד הן העוצמה הגדולה ביותר שיכולה להיות, מקור החיות לכל העולמות; ומצד שני הלביש הקב"ה את התורה והמצוות בדברים גשמיים וצמצם בהם את שכינתו, כדי שאותן תורה ומצוות עצמן תשמשנה גם ויסות ומגן, שיוכל העולם לשרוד ולהתקיים.
לכאורה יש בכך אבסורד: אם אין העולם יכול לקבל מן המקור מחמת גובהו, כיצד ייתכן שהמקור עצמו ייעשה לבוש המאפשר לקבל ממנו? כיצד הוא עצמו גם המקור וגם הלבוש? ביאור הדבר בחלק הבא.
על כל פנים, המסקנה העולה מכך: בכל רגע של לימוד תורה ובכל מצווה המתקיימת, מתחבר האדם למקור האלוקי העליון ביותר, שממנו באה חיותם של כל העולמות כולם. ועצם היכולת ללמוד, לשרוד ולהתקיים בגוף גשמי, והמשך קיומה של כל הסביבה - דווקא משום שהתורה והמצוות התלבשו בדברים גשמיים. בכוחו הכול יכול חיבר הקב"ה שני הפכים אלו והלבישם באותיות הכתובות על הנייר ובחפצים גשמיים: עור ספרים, תפילין ומזוזה. בחפצים גשמיים אלו טמונה האנרגיה של העולם כולו, וכל העולם כולו חי מהם.
לסיכום: בחלק זה למדנו ממשל האור והשמש כיצד מגיעה החיות אל העולמות: האור כפי שהוא בתוך השמש אינו נקרא "אור" כלל, ורק האור היוצא ממנה - ואף הוא לאחר מגן וכיסוי - מאיר לעולם. כך גם השכינה, שהיא ראשית הגילוי ועיקרו ומקור החיות לכל העולמות: אין היא מתלבשת בנבראים בעצמה, ואין העולמות יכולים לקבל את אורה אלא דרך לבוש המעלים ומסתיר, שאם לא כן היו בטלים במציאות לגמרי ולא היה מקום לשום מציאות. כן עמדנו על שמותיה של דרגה זו, ועל כך שהתורה והמצוות הן מקור החיות לעולם - ולפיכך אין העולם יכול להפריע לקיומן.
בחלק הבא נעסוק באופן שבו התורה והמצוות עצמן משמשות גם לבוש ומגן, ובביאור חיבורם של שני ההפכים הללו - מקור ולבוש כאחד.