הגענו לפרק נ"ב בליקוטי אמרים שבספר התניא, הנמצא בדף ע"ב עמוד ב' (עמוד 144). אנו נמצאים ברצף של פרקים העוסקים באותו עניין, ולפיכך נחזור תחילה בקצרה על נקודתו של פרק נ"א, ומתוך כך נבין את המשך הדברים בפרק נ"ב.
פרק נ"א נפתח בשאלה: מצד אחד ישנם מקומות שבהם שורה השכינה ומתגלה - כקודש הקודשים, וכל מקום שנאמר עליו שהשכינה שורה בו, כגון עשרה מישראל שבהתאספם גורמים להשראת השכינה. ומצד שני ידוע הביטוי "מלוא כל הארץ כבודו", שאין מקום שאינו נמצא בו. כיצד מיישבים סתירה זו?
לשם כך האריך אדמו"ר הזקן במשל מנפש האדם - ביחס שבין הנפש לגוף ובאופן שהנפש מחיה את הגוף. גם שם קיימת אותה שאלה עצמה: היכן נמצאת הנפש? מחד, כל עוד האדם חי, הנפש מצויה בכל תא ותא שבגופו. ומאידך, המוח הוא מרכז החיות, והפיקוד על כל האיברים, הכוחות והחושים יוצא מנקודה אחת. אם כן, הנפש במוח היא או בכל תא ותא?
שלוש הדרגות שבמשל:
הקצה העליון - עצם הנפש: מהותה ועצמותה של הנפש, שאינה מוגדרת בכוח זה או אחר כלל, והיא בהפשטה מוחלטת. עצם הנפש נמצאת בכל מקום ומקום בשווה.
הקצה התחתון - הכוחות הפרטיים: כוח התנועה, כוח הדיבור, כוח הראייה, כוח השמיעה וכיוצא בהם. כל כוח מצוי באיבר המסוים השייך לו, ברמ"ח האיברים ושס"ה הגידים.
שלב הביניים - עצם החיות: המרכז שממנו באים אחר כך כל הכוחות הפרטיים המתחלקים בכל האיברים. לעצם הנפש עצמה אי אפשר כלל לייחס שהיא מקור לראייה או לשמיעה, שכן היא מופשטת ואינה מוגדרת בשום גדר; ואילו בשלב הביניים, אף שעדיין לא ירדו הדברים לפרטים ואין כאן ראייה ושמיעה כל אחת לפי עניינה, כל הכוחות מרוכזים בנקודה אחת שאפשר כבר לומר עליה שהיא מקור לפרטים היוצאים ממנה.
למה הדבר דומה? ליחס שבין השמש לבין האור המאיר בעולם: האור שאנו רואים, מרגישים ונהנים ממנו, אינו אלא הארה, ולהארה זו יש מקור - השמש עצמה. אותה הארה כפי שהיא נמצאת במקורה היא ברמה מופשטת וגבוהה יותר, ומשם היא יורדת ומתפשטת בבריאה כולה. כך גם החיות היורדת מן הנפש: יש מקור, ויש התפשטות בכל האיברים.
ושלב ביניים זה, ביחס שבין הנפש לגוף, היכן הוא נמצא? במוח.
שלוש הדרגות שבנמשל:
הקצה העליון: עצם אין סוף ברוך הוא, עצמות האור, שאינו מוגדר כנמצא כאן או כנמצא שם, ועליו מתאים לומר "מלוא כל הארץ כבודו" ו"לית אתר פנוי מיניה".
הדרגה השלישית: החיות הפרטית שבכל עולם ועולם ובכל נברא ונברא - דומם, צומח, חי ומדבר; עולמות אצילות, בריאה ויצירה; מלאכים ונשמות - שכל אחד מקבל לפי אופנו ולפי יכולתו, כביכול הצטמצם האור האלוקי לרדת אל כל אחד ואחד לפי מינו. בשתי דרגות אלו עסקנו בפרק נ"א.
שלב הביניים: הנקרא בשם שכינה - והוא הנושא שבעטיו נפתח כל העניין: כיצד מצד אחד "מלוא כל הארץ כבודו", ומצד שני יש מקום שבו השכינה שורה. אל ביאורו אנו מגיעים בפרק נ"ב.
לשון אדמו"ר הזקן בתחילת פרק נ"ב: "וכמו שבנשמת האדם עיקר גילוי כללות החיות הוא במוחין" - שלושת השלבים שהזכרנו נחלקים באופן כללי לשניים: עצם הנפש, שאי אפשר לכנותו גילוי של כוח, ואף לא מקור לגילוי הכוחות, שכן הוא מופשט ולמעלה מזה; ולעומתו הגילוי של הכוחות, הנחלק אף הוא לשניים - המרכז והפרטים. לכן מדייק אדמו"ר הזקן ונוקט "עיקר גילוי כללות החיות": שלב הביניים הוא הראשון שאפשר לכנותו בשם גילוי, שכן ממנו מתחיל הגילוי היורד אחר כך לפרטים. והוא "במוחין" - המוח הוא המקבל ראשון את כללות החיות שתרד אחר כך לכל האיברים בפרטיות.
"וכל האברים" - רמ"ח איברים ושס"ה גידים - "מקבלים אור וכח לבד המאיר להם ממקור גילוי החיות שבמוחין", כל איבר לפי עניינו: ראייה, שמיעה וכיוצא בהן. [בשיעורים הקודמים הזכרנו שלחיות הכללית קורא אדמו"ר הזקן 'אור' ולחיות הפרטית 'כוח', ואין אנו נכנסים כאן לדיוקים ולהבדלים הללו].
שכן במוח עצמו אין ראייה ואין שמיעה ואין דיבור כפרטים נבדלים; שם מצויה כל החיות מרוכזת במקורה, והוא המקור שממנו תבוא אחר כך פרטיות החיות בכל האיברים.
ועל דרך זה ממש בנמשל, שהוא עיקר ענייננו: "ככה ממש על דרך משל עיקר גילוי כללות המשכת החיות להחיות העולמות והברואים שבהם" - ישנם עולמות אין סוף, ובהם ברואים לאין שיעור בריבוי שינויים בכמות ובאיכות, והמשכת החיות הכללית שממנה תבוא אחר כך הפרטיות והחלוקה לכל העולמות - היכן היא? ישנה מקבילה ל'מוחין' שבמשל הנפש והגוף, ושם נמצאת חיותם של כל העולמות: "מלובש ונכלל ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו יתברך הנקראים בשם מוחין". כלומר, השם "מוחין" הוא כותרת הכוללת בתוכה ארבעה פרטים: רצון, חכמה, בינה ודעת.
ומיד מבאר אדמו"ר הזקן היכן מלובשים אותם מוחין: "והן הן המלובשים בתורה ומצותיה":
[התורה - חכמתו, בינתו ודעתו של הקב"ה. המצוות - רצונו יתברך; תרי"ג המצוות הן רצונו].
נמצא שהתורה והמצוות הם המוחין האלוקיים, והם המרכז והמקור של החיות האלוקית לכל סדר ההשתלשלות ולכל הנבראים כולם. העולם יונק את חיותו מן התורה ומן המצוות: כביכול הוריד הקב"ה מעצמותו ומהותו האין סופית את כללות החיות של כל העולמות ושל כל הנבראים אל התורה ואל המצוות. ואף שבתורה ובמצוות עצמם ישנן דרגות רבות - תורה כפי שהיא בעולמות העליונים וכפי שהיא למטה - באותה מהות הנקראת תורה ומצוות טמונה חיותם של כל הנבראים כולם. וכלשון המדרש: "אסתכל באורייתא וברא עלמא" - התורה היא מקור החיות של העולם כולו, והכול נברא בשביל התורה.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "וגילוי כללות המשכה זו הוא מקור החיות אשר העולמות מקבלים כל אחד בפרטות רק הארה מתפשטת ומאירה ממקור זה, כדמיון אור המתפשט מהשמש, על דרך משל וכחות אברי הגוף מהמוח הנזכר לעיל" - כל עולם וכל נברא אינו מקבל אלא הארה בלבד המתפשטת מן המקור שבתורה ובמצוותיה, כשם שכל איבר ואיבר אינו מקבל מן המוח אלא הארה מתפשטת המתאימה אליו: כוח הראייה שבעין אינו אלא הארה מכללות החיות שבמוחין.
[ומכאן מובן: אף אם חסר באיבר מסוים - כגון אדם שאינו רואה, לא עלינו - אין החיסרון בשלב הביניים, במוחין שבראש, שהרי שם כלולים כל הכוחות כולם ואין חסר בהם דבר; החיסרון הוא בהארה שלא ירדה אל העין מסיבה כזו או אחרת. ולפיכך אין זה מן הנמנע שלהורים שאינם רואים ייוולדו ילדים רואים, שאינם חסרים דבר].
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שאלת פרק נ"א - כיצד מתיישב "מלוא כל הארץ כבודו" עם מקומות שבהם השכינה שורה - ועמדנו על שלוש הדרגות שבמשל הנפש והגוף: עצם הנפש, הכוחות הפרטיים שבאיברים, ושלב הביניים שבמוחין. בנמשל, שלב הביניים הוא רצונו וחכמתו בינתו ודעתו של הקב"ה, המלובשים בתורה ובמצוותיה, והם מקור החיות שממנו מקבל כל עולם וכל נברא הארה מתפשטת בלבד - כאור המתפשט מן השמש וככוחות האיברים המתפשטים מן המוח.
בחלק הבא נעסוק בשמות שנותן אדמו"ר הזקן לדרגה זו: תחילה ארבעה שמות, ולאחר מכן עוד שניים, ובביאור הסיבה שבעטיה נקראת דרגה זו בכל אחד מן השמות.