בחלקים הקודמים עמדנו על שלושת השלבים. כל החלוקה שלפנינו שייכת לשלב ג': כאן קיימת חלוקה כמותית ואיכותית, וכאן ההסתתרות גדולה יותר. נשוב אל לשון הפנים.
"להחיות העולמות והברואים שבהם, שהעולמות העליונים מקבלים כל אחד כפי כחו ותכונתו את בחינת ותכונת ההמשכה הפרטית אשר אין סוף ברוך הוא ממשיך ומאיר לו" - כל נברא, וכן כל איבר ואיבר, מקבל את החיות האלוקית לפי תכונתו שלו. "אין סוף ברוך הוא" האמור כאן מכוון לשלב ב', אותה דרגה הנקראת שכינה, הממשיכה חיות לכל נברא ונברא ומעבירה אותה אל שלב ג'.
"והתחתונים אפילו הרוחניים אינם מקבלים מבחינת גילוי כל כך, רק בלבושים רבים אשר אין סוף ברוך הוא מלביש בהם החיות והאור אשר ממשיך ומאיר להם להחיותם" - יש עולמות עליונים המקבלים חיות גדולה יותר, ויש עולמות תחתונים. אף בעולמות התחתונים עצמם ישנן דרגות: רוחניים יותר וגשמיים יותר, כשם שאנו רואים בעולם הזה הגשמי חלוקה בין נבראים נעלים יותר לנבראים נמוכים יותר.
כל עניינו של הלבוש לכסות. מצד אחד הוא מכסה, ומצד שני הוא אף מגלה במקצת: מן הלבוש ניתן לראות אם האדם עשיר או עני, גבוה או נמוך, אך אי אפשר לראות מתוכו את תכונות נפשו הפנימיות. הלבוש מכסה הרבה יותר משהוא מגלה.
בעולמות העליונים אין לבושים כלל, ומה שמבדיל בין עולם לעולם הוא רק "כפי כוחו ותכונתו". בעולמות התחתונים כבר יש לבוש, ואף בלבושים עצמם יש מדרגות: יש לבוש דק ושקוף המסתיר מעט, ויש לבוש עבה המסתיר הרבה, עד כדי שק שמכניסים בו אדם וקושרים אותו - שאין יודעים אם בתוכו תפוחי אדמה או אדם. זהו לבוש המסתיר לגמרי.
וכך בעולמות: הקב"ה הוריד והסתיר, והוסיף כיסוי על כיסוי ולבוש על לבוש - "וכל כך עצמו וגברו הלבושים אשר אין סוף ברוך הוא מלביש ומסתיר בהם האור והחיות, עד אשר ברא בהם עולם הזה החומרי והגשמי ממש". אף בעולם הזה עצמו יש מדרגות - מדבר, חי וצומח - ו"הגשמי ממש" הוא הדומם.
[ראוי לציין כי לדומם יש מעלה גדולה מאוד דווקא מחמת חסרונו כביכול, והוא מחזיק מעמד אלפי שנים - אף שגם בו ישנם שינויים, שהרי כותב הרמב"ם שכל דבר בעולם הווה ונפסד. אך כאן אנו עוסקים דווקא בחיסרון שבדומם].
מהו החיסרון שבדומם? הכיסוי שבו מוחלט. ואף על פי כן הדומם חי, ויש בו אנרגיה. ההוכחה לכך: בחי - אילו לא הייתה בו אנרגיה היה מת; בצומח - אילו לא הייתה בו אנרגיה לא היה צומח; ובדומם - אילו לא הייתה בו אנרגיה, לא היה קיים כלל. עצם העובדה שהוא קיים מוכיחה שיש בו חיות המהווה אותו בכל רגע ורגע.
"ומהווהו ומחיהו בחיות ואור אשר ממשיך ומאיר לו, אור המלובש ומכוסה ומוסתר בתוך הלבושים הרבים והעצומים המעלימים ומסתירים האור והחיות, עד אשר אין נראה ונגלה שום אור וחיות, רק דברים חומריים וגשמיים ונראים מתים" - בחלקים הגבוהים יותר שבעולם רואים משהו: צמיחה, תנועה, היגיון. בדומם החומרי אין רואים דבר, הוא סטטי לחלוטין ונראה כמת.
מכאן שכל אדם נדרש לברר עם עצמו ועם נפשו הבהמית: האם העולם החומרי קיים מעצמו, או שמא יש חיות אלוקית המחיה אותו בכל רגע ורגע, ואם תיפסק החיות יחזור להיות אין ואפס. והאמת היא כלשון אדמו"ר הזקן: "אך בתוכם יש אור וחיות המהווה אותם מאין ליש תמיד, שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיו". הדומם קיים אך ורק משום שיש עתה חיות המהווה אותו ומחזיקה אותו.
בשער הייחוד והאמונה - החלק הבא בספר, שאנו קרובים אליו - מובא בשם האר"י הקדוש שאף באבנים יש נפש המחיה אותן. רבים הנפגשים בביטוי זה בפעם הראשונה מרימים גבה: היכן יש נפש בדומם, והלא הוא נראה כמת? אכן נראה הוא כמת, אך בתוכו יש חיות.
[בוודאי שיש בדומם תכונות הניכרות באופן מוחשי, ושינויים רבים עד אין קץ: מינרלים שונים, אבנים טובות ומרגליות, חול וכיוצא בהם. בכל אבן יש עניין וסגולה משלה, כאבני החושן שבבגדי הכהן הגדול, שלכל אחת מהן עניין אחר ואנרגיה אחרת. אלא שכאן מדובר בשלב הקודם לכך: עוד לפני ש"אבן מקיר תזעק", בעצם הווייתו של הדומם - גם שם יש חיות המהווה אותו].
"ואור זה נמשך מאין סוף ברוך הוא, רק שנתלבש בלבושים רבים" - אף כאן הכוונה ב"אין סוף ברוך הוא" היא לשלב ב', שכן לגבי שלב א' אמרנו שהוא מופשט עד כדי שאי אפשר כלל לייחס לו ולומר עליו שהוא מקור למשהו. ומפני שנתלבש בלבושים כה רבים, אין רואים בדומם לא את האנרגיה שבו ולא תזוזה, ואף על פי כן קיימת בו חיות אלוקית.
"וכמו שכתוב בעץ חיים" בסיום הפרק מביא אדמו"ר הזקן ציטוט המלמד שגם בתחתון שבתחתון קיימת חיות שמקורה בעליון ביותר, כדברי רבי חיים ויטאל ב'עץ חיים': "שאור וחיות כדור הארץ החומרי הנראה לעיני בשר הוא ממלכות דמלכות דעשייה, ובתוכה מלכות דיצירה וכו', עד שבתוך כולם עשר ספירות דאצילות המיוחדות במאצילן אין סוף ברוך הוא".
יש לדייק בלשון "הנראה לעיני בשר": את החיות עצמה אין אנו רואים. אף בצומח אין אנו רואים את החיות אלא את התוצאה בלבד - מתוך שהוא גדל אנו מבינים שיש בו חיות. וכאן מדובר בדבר התחתון ביותר, שבו נראית לעינינו החומריות בלבד.
להבנת הדברים יש לעמוד על סדר העולמות: ארבעה עולמות הם - אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. בכל עולם ועולם ישנן עשר ספירות, וכל ספירה וספירה כלולה אף היא מעשר: בחסד עצמו יש חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכן הלאה.
לפי זה, העולם הנמוך ביותר הוא עולם העשייה, והספירה התחתונה שבו היא מלכות; ומכיוון שספירת המלכות כלולה מן הכול, הרי "מלכות דמלכות דעשייה" היא הדרגה האלוקית המצומצמת ביותר - וזהו העולם שלנו. העולם הגשמי והחומרי מקבל את חיותו רק לאחר צמצום אחר צמצום, ממה שמאיר במלכות דמלכות דעשייה.
אלא שהכול כלול מן הכול: בתוך מלכות דעשייה כלולה מלכות דיצירה, ובתוכה מלכות דבריאה, ובתוכה מלכות דאצילות, שבה כלולות כל עשר הספירות דאצילות המיוחדות במאצילן - הוא המקור העליון שקראנו לו שלב ב'. נמצא שגם באבן הדומם נמצאת בפנימיותה החיות העליונה ביותר.
משל לדבר מגוף האדם: אף בציפורן ובשערה יש חיות הבאה מן המוח, אף שאין להשוותה לחיות שבלב או שבעין. עד שהחיות מגיעה אל הציפורן היא עוברת דרך רבה.
וכן הוא בסדר שהזכיר אדמו"ר הזקן בפרק ב' בעניין לידת התינוק: העובר במעי אמו - איבריו הראשונים נוצרים כבר בשבועות הראשונים, ואילו הציפורניים והשערות בסוף הדרך. וסוף הדרך מבחינת הזמן הוא גם סוף הדרך מבחינת הדרגה, שכן האנרגיה יורדת ויורדת עד שהיא מתהווה ומתגשמת בדבר נמוך כציפורניים. ואף על פי כן, הכול בא מאותו שורש עצמו, מאותה טיפה ממש שממנה נתהוו המוח והלב.
וכך בנמשל: אף העולם התחתון שבתחתונים מקורו באותה נקודה ראשונה שממנה נצטמצם ונתהווה עולם המלאכים והשרפים, אלא שירד בשלבים רבים כל כך עד שהגיע למטה.
בסופה של שלשלת זו עומד האדם: אנו האחרונים שבשלשלת, ובמילא גם הראשונים, כי סוף מעשה במחשבה תחילה. אדם נברא אחרון בסדר הבריאה, ביום השישי, ואומרת הגמרא שבכך ניתנה בידו ההכרעה: אם חוטא הוא, אומרים לו - אחרון אתה, אפילו היתוש קדם לך; ואם עושה הוא את המוטל עליו, אומרים לו - הרי אתה כמלך, שאינו נכנס לארמון אלא לאחר שהכול מוכן. אין הוא נכנס אחרון מפני שהוא אחרון, אלא מפני שבשבילו הוכן הכול. הבחירה בידו ותלויה בהנהגתו: להיכנס אחרון כיתוש, או אחרון כמלך.
לסיכום: בחלק זה למדנו את שלב ג' שבתבנית - החלוקה הכמותית והאיכותית שבין הנבראים, שכל אחד מקבל כפי כוחו ותכונתו. עמדנו על עניין הלבושים: בעולמות העליונים אין לבושים, ובתחתונים מתרבים הלבושים ומתעצמים עד שאין נראה שום אור וחיות, אלא דברים חומריים הנראים מתים - ובראשם הדומם. אף על פי כן יש בתוכם אור וחיות המהווה אותם מאין ליש תמיד. ראינו מלשון ה'עץ חיים' שבתוך מלכות דמלכות דעשייה כלולות כל המדרגות עד עשר הספירות דאצילות המיוחדות במאצילן, וכשם שבציפורן יש חיות מן המוח - כך אף בתחתון שבתחתונים נמצא מקורו של העליון ביותר.
בחלק הבא נעסוק בשלב ב' - דרגת השכינה, שלא נתבארה כאן בהרחבה, והיא היעד של כל העניין כולו.