בטרם נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן, נבהיר כמה נקודות שעלו: הביטוי 'שכינה', וכן העניין שמשה רבנו לא ראה אלא את האחור, שייכים כבר לשלב ב' - שלב שעליו עוד לא דיברנו. שלב זה יתחיל להתבאר בפרק הבא, פרק נ"ב, וכאן הוא נזכר בקצרה ממש. הדגש בפרק שלפנינו הוא על שלב א', ומשם עובר אדמו"ר הזקן אל שלב ג' - שאליו שייכים העניינים של גילוי והעלם, הסתר והתפשטות, וכן ההסתר שבעולמות הקדושים, שאינו נאמר על משה רבנו.
מדוע נקראים העולמות העליונים 'עלמין סתימין' - סתומים? בדרך כלל 'סתום' הוא ביטוי מעליב, ואילו כאן הכוונה דווקא לדרגה נעלה במיוחד. כדי לסבר את האוזן: הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע פותחת בלשון הפסוק "יוצר אור ובורא חושך". והרי בסדר העולמות, עולם הבריאה נעלה מעולם היצירה, ואם כן לכאורה היה צריך לומר "בורא אור ויוצר חושך", שהאור - הנעלה יותר - ייוחס לעולם הבריאה הנעלה; ובפועל דווקא על עולם היצירה נאמר "אור", ועל עולם הבריאה נאמר "חושך".
ההסבר הוא שלא תמיד 'חושך' משמעו דרגה נמוכה יותר מן האור. אמנם בעולם המושגים שלנו אור הוא הנעלה, ומקום חשוך הוא כינוי למקום נמוך, משום שהחושך הוא העדר האור. אך לעיתים הוא להיפך: מקום שהוא כה מואר וכה נעלה, עד שאין בנו שום יכולת לתפוס בו - גם הוא נקרא 'חושך'.
וכך אף בגשמיות: המנסה להסתכל בגוף כדור השמש כמה שניות, רואה כדור שחור. השמש היא מקור האור, ומדוע נראית שחורה? משום שהאור שבה הוא כל כך מעבר ליכולת התפיסה של הכלים שלנו, ולפיכך נהפך מבחינתנו לחושך.
לכן גם כאן, הביטוי 'סתום' בא לרמז על עולם נעלה יותר מן העולם הגלוי. וזהו שמדגיש אדמו"ר הזקן "סתימא דכל סתימין" - הקב"ה כביכול סתום, דהיינו נעלם, אפילו ביחס לאותם עולמות שאנו קוראים להם 'עלמין סתימין' (הנקראים כך מפני שביחס אלינו הם נעלמים). אף הם אין להם שום יכולת השגה ותפיסה באותו שלב א', שאנו קוראים לו עצמות אין סוף.
מכאן עובר אדמו"ר הזקן אל שלב ג', ומזכיר בקצרה את שלב ב': "וההבדל שבין עולמות עליונים ותחתונים הוא מצד המשכת החיות אשר א"ס ב"ה ממשיך ומאיר בבחינת גילוי מההעלם". כלומר, עצם קיומו של הבדל בין העולמות - שנכנסים בהם פרטים, כמו בגוף ובנפש שיש בהם עין, אוזן, פה ורגליים, רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ובנמשל שיש עולמות עליונים ועולמות תחתונים - נוצר מצד המשכת החיות משלב ב' לשלב ג'.
ויש לדייק בלשון "נמשך": שלב א' נעלה עד כדי כך, שאי אפשר לייחס אליו אפילו את הביטוי שהוא 'מקור ל...', שהרי הוא מעל הכל. רק על שלב ב' - שבמשל היה זה המוח הממשיך לכל האיברים - אפשר לומר שממנו נמשך וממנו מתגלה. וזהו "גילוי מההעלם": ה'העלם' הוא שלב הביניים, שלב ב', והגילוי הוא שלב ג', ושם נעשית החלוקה.
בסוגריים מזכיר אדמו"ר הזקן את מה שהזכרנו בתחילת הדברים, שהמעבר משלב ב' לשלב ג' אינו מכונה 'שפע' אלא 'אור': "שזהו אחד מהטעמים שההשפעה והמשכות החיות מכונה בשם אור על דרך משל". שני עניינים, הקשורים זה בזה, מודגשים בביטוי 'אור':
אין חסרון במקור: כשהאור יורד אל היעד, לא נחסר במקורו מאומה.
אין טרחה בהמשכה: אופן ההמשכה אינו בדרך של התעסקות וטרדה, אלא נמשך ממילא מן ההעלם אל הגילוי.
וההמשכה היא "לחיות העולמות והברואים שבהם". וכאן יש לשאול, כשם ששאלנו במשל: הכוחות הפרטיים - ראייה, שמיעה, דיבור והילוך - היכן מתחילה חלוקתם? כפי שדיברנו והוכחנו בהרחבה בשיעור הקודם, אין החלוקה מתחילה בשלב ג' אלא בשלב ב'. וכך גם כאן: כל הפרטים של כל העולמות, עם כל חילוקי הדרגות שבהם, כלולים ונמצאים כבר בשלב ב' - ועל שלב ב' נדבר בהרחבה בפרק הבא.
וכמו בנפש ובגוף: החיות נמצאת גם במוח, אלא ששם היא ברמה גבוהה ומופשטת יותר, ואין בה חלוקה שניתן להצביע עליה ולומר 'זו ראייה וזו שמיעה' - ואף על פי כן הכל כלול שם. וכאשר החיות יורדת אל האיברים, כל איבר מקבל את המתאים לו.
ואותו דבר בנמשל: כשהחיות יורדת "לחיות העולמות והברואים שבהם", העולמות העליונים מקבלים בבחינת גילוי יותר מן התחתונים. אך גם העולמות העליונים מקבלים על ידי צמצום, שאין הגילוי של שלב ב' יורד כולו לכל השלבים. וכמו בגוף, שהאיברים העדינים והמרוממים מקבלים דרגה גבוהה יותר, והאיברים הגסים והתחתונים מקבלים בצמצום גדול יותר - כך הוא בעולמות.
בעולמות יש ריבוי גדול של דרגות, אך על העולמות העליונים אין לנו מושג, שהרי אין אנו נמצאים שם. נדבר אפוא בחילוקים שבעולם הזה הגשמי עצמו, שעל כך דיברנו באריכות באותם פרקים בתניא: דומם, צומח, חי ומדבר (שם נעשתה חלוקה כללית - דומם וצומח בקבוצה אחת, חי ומדבר בקבוצה אחרת). ניקח אפילו את ההבדל שבין דומם לצומח: בצומח רואים כבר חיות, ובחי על אחת כמה וכמה.
בבעל החיים - במגע, בבשר החי ובדמות שלו - רואים חיות עוד לפני שהוא זז; הצורה שונה והמגע שונה, ופשוט חשים שהוא חי. לעומת זאת, כשמסתכלים בדומם, הוא נראה - כפי שיזכיר אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק - כמת, דומם כאבן.
האנרגיה האלוקית קיימת כמובן גם בחי וגם בדומם, ומה יוצר את ההבדל ביניהם? בחי היא נמצאת ביתר גילוי, בפחות מסכים ופחות הסתר; וככל שהדבר יורד - כך יש יותר מסך, יותר לבוש ויותר הסתר, עד לעולם הזה הגשמי, ובמיוחד הדומם שבעולם, שהוא חושך מוחלט. הסתר כה גדול, עד שהמסתכל בעולם תוהה אם יש בכלל מי שעושה זאת: הוא נראה כמת, נראה קיים מעצמו, כאילו כך היה מאז ומתמיד וכך יהיה לעולם, ואין רואים בו כל דבר חי.
לעומת זאת, בנברא חי מבין האדם מעצמו שיש בו אנרגיה, מבין מעצמו שיש לו חולשה ויש לו חוסר, שהתחיל פעם וימות פעם - ומעצם ההסתכלות בנברא הוא מבין שהווייתו אינה מעצמו, ושיש אנרגיה העושה אותו. וככל שהנברא תחתון יותר, בעל יותר כיסוי ולבוש, כך פוחתת הראייה בחיות שבו עד שנראה בו רק הדומם, והחיות נהפכת להיות מוסתרת לגמרי.
וכך גם בגוף האדם, יש בגוף האדם חלקים עליונים, שרואים בהם אנרגיה ורואים בהם חיות, ויש בו שערות וציפורניים. על השערות יש במדע וברפואה מי שיאמר שהן מתות, ואין זה נכון - השערה אינה מתה אלא חיה, ועובדה שהיא צומחת כל הזמן. אך יש בה מצב שאפשר לקרוא לו 'מת': ניתן לגזור אותה ואף אין בכך כאב, ומכאן שכמות החיות הקיימת בה מועטה ביותר עד שאין מרגישים בה. ודווקא בהתפתחות המדע היום ניתן לראות בכל שערה את כל ה-DNA, כלומר שאין השערה דבר סתמי, ויש בה את כל החיות בדיוק כפי שהיא נמצאת בכל חלק אחר ובכל תא אחר בגוף.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדוע נקראים העולמות העליונים 'עלמין סתימין' - שכשם שהאור המופלג מגדר תפיסתנו נקרא 'חושך', כך 'סתום' מורה על דרגה נעלה, והקב"ה הוא 'סתימא דכל סתימין' אף ביחס אליהם. עמדנו על כך שההבדל בין העולמות העליונים לתחתונים נוצר מצד המשכת החיות "בבחינת גילוי מההעלם", משלב ב' לשלב ג', ועל הטעם שההשפעה מכונה 'אור' - שאין חסרון במקור ואין טרחה בהמשכה. כן ראינו שחלוקת הפרטים כלולה כבר בשלב ב', וכמו בנפש ובגוף - כל איבר מקבל כפי מדתו, ובעולמות העליונים בגילוי רב יותר ובתחתונים בצמצום, עד לחושך המוחלט שבדומם שבעולם הזה, ובגוף האדם - עד לשערות ולציפורניים.
בחלק הבא נקרא את הדברים בלשון אדמו"ר הזקן בפנים, ונמשיך בביאור העניין עד לפרק נ"ב, שבו יתבאר שלב ב' בהרחבה.