בחלק הקודם עמדנו על מהותו של 'שפע' - השפעה שבה נחסר מן המקור. כעת נבאר את ההבחנה שבינו לבין 'אור'.
'אור' הוא כינוי לאנרגיה היורדת באופן שאין נחסר מן המקור מאומה. כפשוטו - נר דולק המפיץ אור: כל הסביבה נהנית מאורו, ובמקור שממנו הגיע האור לא חסר דבר. משום כך אף אין כאן 'התעסקות' מצד הנר: אין הוא עסוק בהארה, אלא הוא קיים והוא מקור של זוהר. סביבה שתהיה - תקבל ממנו; לא תהיה סביבה - לא תקבל. אין כאן התעסקות, שהרי אין הוא צריך לנתק מעצמו דבר כדי לתת, אלא הוא קיים וההשפעה יורדת בדרך ממילא.
לשון 'אור' משמשת אפוא כשבאים לומר שאנרגיה מסוימת יורדת ממקור עליון אל התחתון, ואופן הירידה אינו באופן שנחסר מן העליון, ואין העליון נעשה טרוד ועוזב את מצבו כדי להוריד אל התחתון. העליון הוא מקור של חיות ושל אנרגיה, וממנו מושכים כל הרוצים לקבל - ולזה קוראים אור.
לפיכך, כשתיאר אדמו"ר הזקן בסוף העמוד הקודם את אופן ירידת החיות מן השלב השני אל השלב השלישי - מן המוח אל כל האיברים - נקט בלשון "כדמיון האור המתפשט ומאיר מהשמש לחדרי חדרים": המוח הוא מקור המכיל בתוכו את כל הכמות הגדולה של החיות, ואין נחסר ממנו דבר בשעה שהוא מאיר לשאר האיברים. כל אבר מקבל את חלקו, והחיות נותרת במוח - הרי שהוא נותן מעצמו, אך בדרך של אור ולא בדרך של שפע. זהו הדגש ביחס שבין השלב השני לשלב השלישי.
אך היחס שבין השלב הראשון, עצם הנפש, לבין השלבים שלאחריו - אי אפשר לומר עליו אפילו שהוא כיחס של אור. השלב הראשון מופרד ומופשט כל כך מלהיות מקור לפרטים, עד שאי אפשר לומר שהם מקבלים ממנו או שהוא מאיר עליהם. אין זה נקרא בשם אור כלל, אלא הוא עצם הנפש ממש.
לשלושת השלבים שבמשל יש כינוי בלשון מאמרי החסידות, ובהתאם לכינויים אלו הם מצוירים בתרשים:
נקודה - השלב העליון ביותר, המופשט מפרטים: נקודה שאין בה עדיין שום התפשטות, לא לאורך ולא לרוחב.
קו - שלב הביניים, שהוא כבר מקור שממנו יימשכו הפרטים, כקו הנמשך כלפי מטה.
שטח - השלב השלישי, שבו כבר נמצא כל השטח, כל הפרטים כולם.
וכשם שביארנו במשל שבין הנפש לגוף, כך הדבר ממש בנמשל. השלב הראשון בנמשל הוא עצמותו של הבורא, עצמות האור, שאי אפשר לקרוא לו אפילו 'מקור'. ודאי שהוא המקור לכל, אלא שהוא מופשט כל כך - שכן כשקוראים לדבר 'מקור' לזולתו, פירושו שהוא כבר שייך אליו ויש יחס ביניהם, והוא הרי מעל הכול.
ומכיוון שהוא מעל הכול - היכן הוא נמצא? אדרבה, היכן אינו נמצא? וכאן טמונה תחילת התשובה לשאלה ששאלנו: כיצד מצד אחד אומרים שהקב"ה נמצא בכל מקום, ומצד שני אומרים שיש מקום שבו ישנה השראת השכינה. מה שאומרים שהוא נמצא בכל מקום - מוסב על השלב הראשון; ואילו השראת השכינה היא השלב השני, המקביל למוח שבמשל.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "וככה ממש על דרך משל אין סוף ברוך הוא ממלא כל עלמין להחיותם" - את כל העולמות, מן העליונים שבהם ועד התחתונים. הגבוה אינו גבוה לגביו והנמוך אינו נמוך לגביו, שכן כל המושג של עליון ותחתון אינו קיים ביחס לשלב הראשון - כפי שראינו במשל הנפש והגוף, שביחס לעצם הנפש אין הבדל בין הציפורן שברגל למוח שבראש, וכולם בהשוואה אחת.
וכשנאמר "כל עלמין", כלול בכך ריבוי עצום של פרטים, אלא שכל הפרטים הללו אינם נוגעים כאן ואינם רלוונטיים, שהרי הוא נמצא בכולם באותו האופן: "ובכל עולם יש ברואים לאין קץ ותכלית, רבוא רבבות מיני מדרגות מלאכים ונשמות וכו'" - ריבוי בכמות וריבוי באיכות, בכל הסוגים ובכל האופנים, בין בעולמות הרוחניים שבהם מלאכים ושרפים ובין בעולם הגשמי שאנו נמצאים בו. "וכן ריבוי העולמות אין לו קץ וגבול וגבוה על גבוה כו'" - גם כמות העולמות היא בלי גבול, וגם דרגותיהם זו למעלה מזו בלי גבול, ריבוי שאין בו שום תפיסה באיזו כמות מדובר.
ואף שזהו ריבוי עצום, ביחס לעצמות הבורא אין שום הבדל בין גרגיר החול שבעולם התחתון, הגשמי והמגושם, לבין הנשמה או המלאך והשרף העליונים ביותר, המופשטים מכל גדר. העליון והתחתון שווים לגביו.
רמז לכך בפסוק שבתהלים הנאמר בהלל, שבו מדגיש דוד המלך את ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם: "רם על כל גויים ה' על השמים כבודו" - אומות העולם מאמינות במציאות הבורא, אלא שלתפיסתן יש לו מקום: כבודו על השמים, הוא נמצא במקומות שמימיים ובמקומות גבוהים, ואילו מקומות נמוכים וחומריים אינם שייכים אליו. וממשיך דוד המלך: "מי כה' אלוקינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ" - אנו יודעים מיהו ה': הוא מוגבה כל כך, עד שאצלו אותה השפלה ואותו צמצום ממש בין בשמים ובין בארץ. דבר שמימי אינו קרוב אליו יותר, ודבר ארצי אינו רחוק ממנו יותר. ההבדלים הללו שייכים רק לאחר הצמצום, בשלבים השני והשלישי, ואילו ביחס לשלב הראשון עליון ותחתון שווים במידה אחת.
ובלשון הפרק: "והנה מהותו ועצמותו של אין סוף ברוך הוא שוה בעליונים ותחתונים" - הוא נמצא בכל המקומות באותו האופן ממש, הן בבחינת התגלות והן בבחינת העלם. והשינויים - בין הכמותיים ובין האיכותיים, בריבוי העולמות ובדרגותיהם זו למעלה מזו, וכן השינויים שבתוך כל עולם ועולם - אינם אלא ביחס לשלב השלישי, ואילו ביחס לשלב הראשון אין כל הבדל, "כמשל הנשמה הנ"ל" - כפי שלמדנו בחציו הראשון של הפרק, שעצם הנשמה נמצאת בכל חלקי הגוף, מראשו ועד רגלו, בשווה.
ומביא ראיה מתיקוני הזוהר: "וכמו שכתוב בתיקונים דאיהו סתימו דכל סתימין" - כשמדובר במהותו ועצמותו, הוא סתום ונעלם אף מן העולמות הנעלמים והנשגבים עצמם. "פירוש: דאפילו בעלמין סתימין דלעילא" - אפילו בעולמות הנעלמים והעליונים ביותר "הוא סתום ונעלם בתוכם כמו שהוא סתום ונעלם בתחתונים"; אין הם קרובים אליו יותר, ואין התחתון רחוק ממנו יותר. והטעם: "כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל" - אין שום מחשבה שתוכל לתפוס ולהשיג את מהותו ועצמותו, "אפילו בעולמות עליונים" ואף נבראי העולמות העליונים בכלל זה. ולפיכך, "ונמצא כמו שמצוי שם, כך נמצא בתחתונים ממש".
לסיכום: בחלק זה עמדנו על ההבחנה שבין 'שפע' ל'אור' - שבהשפעת האור אין המקור נחסר ואין בה התעסקות; ראינו שירידת החיות מן המוח אל האיברים היא בדרך של אור, ואילו היחס שבין עצם הנפש לשלבים שלאחריה אינו נקרא בשם אור כלל. למדנו את כינויי שלושת השלבים - נקודה, קו ושטח - ועברנו אל הנמשל: השלב הראשון, עצמותו יתברך, שאי אפשר לקרוא לו אפילו 'מקור', הממלא כל עלמין, שווה בעליונים ובתחתונים ואינו נתפס בשום מחשבה - וזוהי תחילת התשובה לשאלה כיצד הקב"ה נמצא בכל מקום, ובכל זאת ישנו מקום של השראת השכינה.
בחלק הבא נעסוק בשלב השני שבנמשל - בחינת השראת השכינה, המקבילה למוח שבמשל.