הגענו בעזרת השם לאמצע פרק נ"א. עצרנו בדף ע"א עמוד ב' בסוף העמוד, וכעת נתחיל את דף ע"ב, בקטע החדש הפותח במילים "וככה ממש על דרך משל" (עמוד 43). בשיעורים הקודמים עסקנו בהרחבה במשל מן הנפש והגוף; בחלק זה נחזור על נקודת הדברים, ומכאן נפנה אל הנמשל.
אדמו"ר הזקן פתח את הפרק בשאלה: מהו פירוש "השראת השכינה"? ביטוי זה נאמר על קודש הקודשים, וכן על מקומות נוספים שעליהם אומרים שהשכינה שורה בהם. והשאלה היא: הרי מאידך מכירים אנו את הביטוי "מלוא כל הארץ כבודו", וכן "לית אתר פנוי מיניה" - אין מקום פנוי ממנו יתברך. אם כן, מה פירוש הדבר שהשכינה שורה כאן דווקא, בעוד היא נמצאת בכל מקום? להבנת העניין הביא אדמו"ר הזקן משל מנפשו וגופו של האדם, על יסוד הפסוק "מבשרי אראה אלוקים".
כאשר מתבוננים ביחס שבין הנפש לגוף, נמצא שהחיות הנמצאת בכל האיברים אינה מחיה אותם בלבד, כדי שיחיו ולא ימותו, אלא גם מעניקה לכל איבר ואיבר את תכונותיו ואת עניניו הייחודיים: ראייה לעין, שמיעה לאוזן, דיבור לפה, הילוך לרגליים וכן הלאה. סדר המשכת החיות מן הנפש אל איברי הגוף מתרחש בשלושה שלבים, ושלבים אלו מחויבי המציאות הם.
שלושת השלבים במשל:
השלב הראשון - עצם הנפש: הנשמה כפי שהיא מופשטת, שאין לומר עליה שהיא מלובשת כאן או שם, אלא היא למעלה מכל זה. היא נמצאת בכל חלקי הגוף בשווה, ואין כל יחס בינה לבין איברי הגוף - שהרי ברגע שקיים יחס, מיד יש איבר נעלה יותר ואיבר תחתון יותר. עצם הנפש מופשטת מכל תכונה פרטית, ולא שייך לומר עליה שהיא מאירה כאן יותר ושם פחות, ואף אין לייחס לה כלל את המושג של התלבשות באיברים או במקומות אלו ואחרים כדי להחיות את הגוף.
השלב השני - דרגת 'חי בעצם': זהו שלב הביניים, ובמאמרי החסידות זהו שמו המדויק. הוא מקור החיים, ואולם עדיין אין בו פרטים וחלוקה, ואין לומר עליו זה עין וזה אוזן, זה הילוך וזה דיבור. ואף על פי כן, כל הפרטים וכל התכונות כבר נמצאים שם, אלא שהם מרוכזים ומצויים ברמה נעלית וגבוהה יותר. זו כעין תחנת ביניים: מעצם הנפש המופשטת ירדה החיות לדרגה המכילה את כל התכונות, היכולות והפרטים, והיא המקור שממנו יבואו בהמשך ראייה, שמיעה, הילוך וכדומה. עצם ההגדרה שהוא מקור לדברים מלמדת שיש כבר יחס ביניהם, ומשם הדברים יורדים ומצטמצמים לכל איבר ואיבר.
השלב השלישי - האיברים הפרטיים: כאשר מתבוננים ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, בכל איבר במקומו, רואים תכונות מוגדרות הפועלות באופן זה ולא אחר, תכונות המצויות דווקא באיבר זה באופן זה, ובאיבר האחר באופן אחר. זהו השלב הנראה בפועל.
מקום התגלותו של שלב הביניים:
על השלב הראשון אמרנו שאין לו מקום מסוים, אלא הוא נמצא בכל מקום ואינו מוגדר; ואת השלב האחרון מגדירים במפורש היכן הוא נמצא - ראייה בעין, שמיעה באוזן וכן הלאה. ומה בשלב הביניים, המכיל את כל התכונות והכוחות בריכוז אחד: האם יש לו מקום שבו הוא מתגלה? התשובה היא כן, ומקומו במוח שבראש. המוח הוא התחנה הראשונה המקבלת את החיות הכללית ואת החיות הפרטית שעתידה לירד אחר כך לכל האיברים ולכל מקום ומקום. המוח גם הוא זה שפוקד על כל העניינים, והוא החש כאשר נוצרת בעיה באחד האיברים לאחר שכבר קיבל את כוחו המסוים - הדבר חוזר אל התחנה המרכזית שממנה הגיע הכל, וכך הדברים הולכים וחוזרים.
מטעם זה נקבע בהלכה, שכאשר נפל גל אבנים בשבת על אנשים ובאים לבדוק אם הם חיים או מתים - בודקים עד חוטמו, ושם בודקים אם החיות קיימת, ולפי זה יודעים אם יש להמשיך ולחלל את השבת כדי להציל. זאת משום שזהו המקום הקשור והמחובר יותר לאותה נקודת שורש, שבו ניתן לבדוק אם החיות קיימת.
בסיום העמוד הקודם, כשתיאר אדמו"ר הזקן את האופן שבו נמשכת החיות מן המוח אל כל האיברים וכל הפרטים, נקט לשון זו - שהדבר דומה לאור השמש המאיר לחדרי חדרים. כלומר, היחס שבין השלב השני, המוח, לבין האיברים הוא כיחס של אור המאיר. מהו הדגש בכך שהמשיל זאת דווקא לאור? דגש זה יחזור אף בנמשל, אך נעמוד עליו כבר עתה.
זו נקודה שמדובר בה הרבה במאמרי החסידות, וכבר הזכרנוה באחת ההזדמנויות בשיעורים קודמים: מדוע מכנים המקובלים את ירידת החיות האלוקית בשם 'אור' - 'אור אין סוף', 'האור האלוקי' - ולא בשם 'שפע'?
'שפע' הוא כינוי להשפעה היורדת מן המקור אל היעד שאליו רוצים שתגיע. כל שפע מוכרח להתנתק מן המקום שממנו יצא, וכך הוא עובר אל המקום השני. לדוגמה, מים היורדים מן הבאר ומן המעיין אל הבתים נקראים שפע, וכלשון הכתוב "שפעת מים": המים המגיעים אל הבתים אינם נמצאים עוד במקור שממנו באו - הם היו שם קודם לכן, וכעת חסרים הם שם, התנתקו ממנו והגיעו אל המקום שאליו נשלחו. מטעם זה כל ירידת שפע היא מבוקרת ומחושבת: שפע של מים יורד בצינור המתאים אל היעד המתאים.
קיים גם שפע רוחני: כאשר רב מעביר רעיון שכלי לתלמידו, אף זה נקרא שפע. לכאורה לא נחסר דבר מידיעתו של הרב, אך במובן מסוים, בשעת מעשה, כדי ללמד את התלמיד מוכרח הרב להתנתק כביכול מעולמו, מרמתו ומן העומק שאליו הוא שייך בדרך כלל, ולירד אל רמתו של התלמיד: לשקול אילו דיבורים יתאימו לרמתו ואילו משלים לתת לו. בשעת מעשה הוא מנותק מעולמו. אין הוא יכול להישאר ברמתו ושהתלמיד יקבל את הדברים באופן אוטומטי, אלא מוכרח הוא להתנתק, להתעסק בעניין ולירד. זהו 'שפע'.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על נקודת המשל מן הנפש והגוף - שלושת השלבים המחויבים בהמשכת החיות: עצם הנפש המופשטת שאין לה יחס ומקום; דרגת 'חי בעצם', שבה כל הפרטים מרוכזים ברמה נעלית יותר, והיא מתגלה במוח שבראש; והתכונות הפרטיות והמוגדרות שבכל איבר ואיבר. עמדנו על מקומו של שלב הביניים במוח, ועל ההלכה בבדיקה עד החוטם הנובעת מכך. כמו כן פתחנו בלשון "כדמיון האור המתפשט ומאיר מהשמש לחדרי חדרים", ובהגדרת 'שפע' - השפעה המתנתקת ממקורה, יורדת בצורה מבוקרת ונחסרת מן המקום שממנו באה, הן בשפע גשמי והן בשפע רוחני.
בחלק הבא נעמוד על הגדרת ה'אור' לעומת ה'שפע', ומשם נפנה לביאור הנמשל - עניין השראת השכינה.