בטרם נמשיך בלימוד הפרק, יש להבהיר באיזו "נפש" מדובר. הנפש כוללת חמש דרגות - נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה - ויש נפש הקשורה לעולם האצילות, נפש הקשורה לעולם הבריאה, נפש מספירה זו ונפש מספירה זו, וריבוי גדול זה כבר הזכיר אדמו"ר הזקן בפרק ב'. אין אנו עוסקים כאן בדרגות הרוחניות שבעבודת השם, אלא בנפש פשוטה כפי שהיא באה להחיות את הגוף, ובאופן שבו הדבר נעשה.
הארכה זו במשל שבין הנפש לגוף אינה לעצמה: כל הפרטים שנתעכב עליהם יסייעו בידינו בסופו של דבר להבין את הנמשל - כיצד הדברים אמורים באלוקות. הקב"ה גילה לנו את הדברים משום שכך בחר לגלות את עצמו; יכול היה לנהוג באופן אחר, ואף לא לתת לנו דוגמה כלל, ואז לא היינו יודעים דבר. את הבהמות, את הצמחים ואת המתכות לא ברא באופן שמהם ניתן יהיה ללמוד על צורת הדברים למעלה; ואילו את האדם בחר לברוא בצורה של "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", שמתוכו יהיה אפשר ללמוד כיצד הדברים באלוקות - וכמאמר הכתוב "ומבשרי אחזה אלוה". זו הסיבה שאנו מאריכים כל כך במשל הנפש והגוף, שכן הוא נוגע במישרין להבנת העניין שאנו לומדים.
נחזור ונדייק בלשון הפרק, אף שכבר למדנו אותה. מדובר בנושא מופשט מאוד, וככל שנחזור ונעיין בו, כך יחדרו הדברים להבנה ויתבררו יותר. נפתח שוב מן המילים "אך העניין", שבשורה החמישית של הפרק, ונציין בכל שורה לאיזו דרגה מן הדרגות שסרטטנו היא מכוונת, כדי שיהיה קל למקמן בתוך לשון התניא.
נקרא בפנים ונדייק:
"שכמו שנשמת האדם היא ממלאה כל רמ"ח אברי הגוף מראשו ועד רגלו" - כאן מדובר בהפשטה הגדולה ביותר, בעצם הנפש. עצם הנפש נמצאת בכל פרט ופרט, ואין לה קרבה לפרט זה יותר מלפרט זה, שהרי היא מופשטת מן הכל, ואין דבר שיוכל להיות קרוב אליה יותר מזולתו.
"ואף על פי כן עיקר משכנה והשראתה במוחו" - זו הדרגה הממוצעת, הנקראת 'חי בעצם'. במוח מתגלה הנקודה הראשונה שבנפש, זו שכבר אפשר לקרוא לה מקור להחיות את הגוף, והיא כוללת חיות כללית וחיות פרטית.
"ומהמוח מתפשטת לכל האברים" - זו החיות הכללית.
"וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו, העין לראות והאזן לשמוע והפה לדבר והרגלים להלוך" - זו החיות הפרטית.
אף כאן יש לדייק בלשון: "מקבל ממנה חיות וכוח הראוי לו" - אין השוני מתחיל מן האיבר, אלא האיבר מקבל מן הנפש את מה שמתאים לו. אין זה כמשל הצינורות והמים, שבו הצינור נוטל מן המעיין מים, ואין נפקא מינה מהיכן ייטול, שהרי הכל אחד; כאן האיבר נוטל דווקא את אותה נקודה המתאימה לו, ודבר אחר לא יתאים לו.
וההוכחה לכך שכבר במקור שבמוח קיימת החלוקה היא חושית - "כנראה בחוש שבמוח מרגיש כל הנפעל ברמ"ח אברים וכל הקורות אותם": מכך שבמוח מורגש כל מה שאירע בכל אחד מן האיברים, על פרטיו המיוחדים לכל מקום ומקום, סימן שהחלוקה לחושים ולכוחות השונים קיימת כבר במוח.
ואכן המוח עצמו מחולק: יש מוח החכמה ויש מוח הבינה. במאמרי חסידות מבואר שהחיות הכללית באה ממוח החכמה, והחיות הפרטית ממוח הבינה - הרי שאף בדרגה זו עצמה יש ריבוי.
ראוי לציין כי במאמרי החסידות של האדמו"רים שלאחר אדמו"ר הזקן, ובכללם המשך המאמרים שאמר הרבי הקודם בשנת תש"ח, ישנה אריכות גדולה בביאור כל שורה ושורה שלפנינו, בתוספת משלים, דוגמאות והרחבות. לא נפרוס כאן את כל זה, שכן היינו נדרשים לשהות על כל שורה חודשים רבים, ונלמד את הדברים באופן כללי; ולמי שירצה, ישנם מראי מקומות לעיון בהרחבה.
לאחר שהזכיר בקיצור את הדרגות, בא אדמו"ר הזקן להדגיש שהחלוקה מתחילה דווקא בדרגה הממוצעת, ולא בדרגה העליונה שבנפש. שמא יעלה על הדעת שאף עצם הנפש כבר מחולקת, ואין צורך בממוצע השורה במוח - לפיכך מוכיח אדמו"ר הזקן שעצם הנפש מופשטת לגמרי, ולא שייכת בה שום חלוקה: "והנה אין שינוי קבלת הכחות והחיות שבאברי הגוף מן הנשמה מצד עצמה ומהותה, שיהא מהותה ועצמותה מתחלק לרמ"ח חלקים שונים ומתלבשים ברמ"ח מקומות כפי ציור חלקי מקומות אברי הגוף".
כלומר: החלוקה, שלפיה איבר זה מקבל כוח זה ואיבר זה מקבל כוח אחר, מתחילה בדרגה הנקראת 'חי בעצם' השורה במוח - ולא מעצם הנפש. שהרי אם נאמר שעצם הנפש מתחלקת למאתיים ארבעים ושמונה חלקים שונים כמניין איברי הגוף, ושהיא מתלבשת כאן יותר וכאן פחות, "שלפי זה נמצא עצמותה ומהותה מצוייר בציור גשמי", ויהיה מקום לומר עליה "ודמות ותבנית כתבנית הגוף חס ושלום". ודאי שאין הדבר כן: עצם הנפש חלק אלוקה ממעל, אין בה חלוקה ואין בה הגדרה, והיא מופשטת לגמרי מכל תואר ומכל ציור. ואף לומר עליה שהיא מקור לרמ"ח איברים אי אפשר, שכן עצם אמירה זו מראה שהיא שייכת לעניין, והיא מופשטת אף מזה.
אלא, אומר אדמו"ר הזקן: "אלא כולה עצם אחד".
ראוי לעמוד על המילה "אחד", שאין היא שוללת בהכרח ריבוי פרטים. בבריאת העולם נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ואותו "יום אחד" כולל ערב ובוקר, יום ולילה, עשרים וארבע שעות וכל שעה ושעה - וכפי שלמדנו באחד הפרקים הקודמים בתניא, שלכל חלק צירוף אחר של שם הוי-ה, צירוף ביום וצירוף בלילה - ואף על פי כן כל החלוקה הזו נקראת "יום אחד". הרי שכינוי "אחד" יכול לכלול ריבוי פרטים.
אך כאן ממשיך אדמו"ר הזקן ומבהיר באיזה "אחד" מדובר: "עצם אחד רוחני פשוט ומופשט מכל ציור גשמי ומבחינת וגדר מקום ומדה וגבול גשמי" - עצם הנפש מופשטת מכל תואר, מכל ציור ומכל הגדרה. ולפיכך "מצד מהותה ועצמותה ולא שייך במהותה ועצמותה לומר שהיא במוחין שבראש יותר מברגלים, מאחר שמהותה ועצמותה אינה בגדר ובחינת מקום וגבול גשמי".
היכן, אם כן, מתחילה החלוקה? "רק שתרי"ג מיני כחות וחיות כלולים בה" - משעה שאנו אומרים שכלולים בה תרי"ג מיני כוחות, שוב אין אנו מדברים בעצם הנפש כפי שהיא מופשטת, אלא בעצם הנפש כפי שירדה כביכול לדרגה מוגדרת יותר, הנקראת 'חי בעצם': ממנה בא עצם החיות, וממנה יבואו בהמשך הסוגים השונים של הפרטים. ולא נאמר "תרי"ג כוחות" בלבד אלא "תרי"ג מיני כוחות" - ו"מין" הוא כלל הכולל בתוכו ריבוי פרטים, שכן כל כוח וכוח כולל בתוכו ריבוי גדול נוסף.
וממשיך: "כלולים בה במהותה ועצמותה לצאת אל הפועל והגילוי מההעלם" - לאחר שירדה לדרגה השורה במוחין שבראש, תבוא ממנה החלוקה "להחיות רמ"ח אברין ושס"ה גידין שבגוף, על ידי התלבשותם בנפש החיונית שיש לה גם כן רמ"ח ושס"ה כחות וחיות הללו".
הנפש האלוקית מופשטת לגמרי, ומנגד עומד הגוף הגשמי הפיזי שאמור לקבל את החיות. המרחק שביניהם הוא מרחק שאין בו תיווך כלל; ואף לאחר שירדה הנפש לדרגה הנקראת 'חי בעצם', הכוללת חיות כללית וחיות פרטית, עדיין מדובר בדרגה אלוקית שאינה שייכת כלל לגוף. לפיכך מוכרח ממוצע נוסף באמצע, והוא הנקרא נפש החיונית: נפש שאינה גבוהה, מופשטת ואלוקית כנפש האלוקית, וכל עניינה להחיות את הגוף, ודרכה יכולה החיות לרדת אל הגוף.
נמצא שכל מה שאנו חיים וקיימים בלא שנחוש בדבר - הכוח המפליא לעשות המחבר בכל רגע ורגע את הנפש עם הגוף, כך שיתפקד וכל כוח וחוש יפעלו כתקנם - עובר בכל רגע הליך ארוך ונפלא של סדר השתלשלות: מעצם הנפש אל החיות הכללית שבמוחין שבראש, ומשם אל ההתלבשות בנפש החיונית, ורק לאחר מכן אל איברי הגוף ממש. הנפש החיונית היא אפוא המשבצת האמצעית שביניהם, השלב שלפני הביצוע.
אף שקשה למקם ולהמחיש דברים מופשטים אלו, נתן לנו הקב"ה את היכולת להבין שמבחינת ההיגיון הדבר מחויב המציאות: תמיד חייב להיות ממוצע המחבר והמקשר. כך אנו רואים בכוח החשמל היורד מתחנת הכוח עד למכשיר שבבית - כמה צמצומים ושלבים הוא נדרש לעבור, ויש מכשירים שאף הזרם שבתקע שבקיר אינו מתאים להם, ונדרשים טרנספורמטורים וצמצומים נוספים שיצמצמו ויורידו את הכוח, עד שיוכל להתלבש ולהיכנס במכשיר. ואם כך בדברים מוחשיים, על אחת כמה וכמה בנפש, שהיא מופשטת הרבה יותר: הנפש האלוקית צריכה להתלבש בנפש החיונית, והנפש החיונית באיברי הגוף - זהו הסדר שבו פועל העניין.
מכאן ועד סוף הפרק אפשר לקרוא במהירות, והדברים ייראו מובנים דיים. עם זאת ייראה כאילו אדמו"ר הזקן חוזר על עצמו שוב ושוב: לאחר שהובן הרעיון, בא קטע נוסף ובו נקודה שלא נאמרה קודם, ואחריו שוב כעין חזרה. באותם מאמרי חסידות שהזכרנו מפרקים את הדברים ומראים שאין כאן חזרה כלל, אלא עוד דרגות, עוד פרטים ועוד שלבים. אנו לא ניכנס לכך, שכן די בחלוקה הכללית שלמדנו כדי להבין את הנמשל בהמשך; ובכל זאת נקרא את הלשון, בידיעה שאין זו חזרה.
"והנה על המשכת כל התרי"ג מיני כחות וחיות מהעלם הנשמה אל הגוף להחיותו" - ההמשכה מעצם הנפש עד להחיות את איברי הגוף, ובאמצעה מצב הביניים השורה במוח: "עליה אמרו שעיקר משכנה והשראתה של המשכה זו וכילו זה הוא כולו במוחין שבראש". כבר כאן יש לדייק: שינויי הלשונות "משכנה והשראתה" מזה, "המשכה וגילוי" מזה, מכוונים לחיות הכללית ולחיות הפרטית. כל פרט בלשון מדויק.
"ולכן הם מקבלים תחלה הכח והחיות הראוי להם לפי מזגם ותכונתם, שהן חכמה בינה ודעת וכח המחשבה וכל השייך למוחין" - כיוון שהגילוי שורה במוחין שבראש, מקבל המוח ראשון את החיות הפרטית השייכת לו.
"ולא זו בלבד, אלא גם כללות כל המשכת החיות לשאר האברים גם כן כלולה ומלובשת במוחין שבראש, ושם הוא עיקרה ושרשה של המשכה זו בבחינת גילוי האור והחיות של כל הנשמה כולה, ומשם מתפשטת הארה לשאר כל האברים, ומקבל כל אחד כח וחיות הראוי לו כפי מזגו ותכונתו - כח הראיה מתגלה בעין, וכח השמיעה באוזן וכו'", וכן הלאה, "וכל הכוחות מתפשטים מהמוח".
"כנודע כי שם הוא עיקר משכן הנשמה כולה בבחינת גילוי, שנגלית שם כללות החיות המתפשט ממנה, רק כחותיה של כללות החיות מאירים ומתפשטים לכל אברי הגוף, כדמיון האור המתפשט ומאיר מהשמש לחדרי חדרים. ואפילו הלב", שהוא חיות כללית כל כך באדם, אף הוא "מקבל מהמוח, לכן המוח שליט עליו בתולדתו כנ"ל".
על שורות אלו נכתבו, כאמור, עשרות דפים של ביאור. לא ניכנס כעת לדקויות, כדי לשמור על רצף ההבנה הכללית, ואולי בהזדמנות אחרת נפרט.
לסיכום: בחלק זה עסקנו בנפש כפי שהיא באה להחיות את הגוף, ועמדנו על שלוש הדרגות: עצם הנפש, המופשטת לגמרי מכל ציור, מכל מקום ומכל הגדרה, ואף מקור לרמ"ח איברים אין לקרוא לה; הדרגה הממוצעת הנקראת 'חי בעצם', השורה במוחין שבראש וכוללת חיות כללית וחיות פרטית, שממנה ולא מעצם הנפש מתחילה החלוקה לתרי"ג מיני כוחות; והנפש החיונית, הממוצע שדרכו מתלבשת החיות באיברי הגוף בפועל. כמו כן דייקנו בלשונות התניא, ראינו את ההוכחה החושית שהחלוקה קיימת כבר במוח, ועמדנו על כך שהסדר הזה מחויב המציאות, כדוגמת הצמצומים שבין תחנת הכוח למכשיר שבבית.
בחלק הבא נעבור מן המשל אל הנמשל - כיצד הדברים אמורים באלוקות בעולם. אדמו"ר הזקן עצמו נקט בתחילת הפרק בלשון "להבין קצת", ואנו נשתדל להבין קצת מן הקצת. הדברים מופשטים מאוד וקשים להבנה, ובעזרת השם ובסייעתא דשמיא נשתדל להורידם ככל שניתן.