בחלק הקודם עמדנו על יסודות ההתבוננות בכוחות הנפש. בפרק נ"א מדבר אדמו"ר הזקן גם על החלק הכי עליון שבנפש ומבאר את הפשטתו, אך בעיקר הוא עוסק בחלק הממוצע שביניהם. מהו אותו חלק ממוצע?
שלוש דרגות כלליות בנפש:
עצם הנפש - כפי שהיא במהותה, מופשטת לחלוטין.
'חי בעצם' - הכוח הראשון המתגלה מעצם הנפש, והוא הממוצע שבין עצם הנפש המופשטת ובין הכוחות כפי שהם באים לידי ביטוי באיברים.
הכוחות שבאיברים - כוח הראייה בעין, כוח השמיעה באוזן וכן הלאה.
לעצם הנפש, כפי שהיא במקורה העליון והראשוני, אי אפשר לייחס אפילו את החיות המחיה גוף. מדוע? משום שעצם היכולת להחיות גוף היא כבר הגדרה מסוימת, ואילו הנפש מצד עצמה מופשטת עד כדי כך שאין להגדירה בשום הגדרה, אף לא בהגדרה זו. זהו עניין מופשט לחלוטין, שאין תופסים בו ואין מגדירים אותו.
הנקודה הראשונה שאפשר לדבר עליה היא הכוח העליון מאוד הנעתק ממנה, הנקרא בחסידות 'חי בעצם'. זהו כוח מופשט ביותר, ובמקומות מסוימים אף מכונה בשם 'עצם הנפש' מחמת מעלתו הגדולה, כאילו נקרא בכינויו של מקורו העליון. מדוע הוא מוגדר בשם 'חי בעצם'? משום שהוא כבר מוגדר בכך שממנו ואילך תצא אך ורק חיות להחיות גוף, ולא דברים אחרים. מן המקור הראשוני, שהוא מופשט לגמרי, יכולים לבוא גם עניינים שאינם קשורים להחיות גוף; אך לאחר שנצטמצם וירד לדרגה הנקראת 'חי בעצם', זו דרגה שממנה יבוא בהמשך רק החיות המחיה את הגוף.
בדרגה זו עצמה, ביחס לאיברים, כלולים שני סוגי חיות:
חיות כללית - כל איברי הגוף חיים באופן כללי: האצבע, הלב, הרגל והעין, הכול חי, בלי להיכנס להבדלים שביניהם.
חיות פרטית - כפי שהחיות יורדת ומצטמצמת עוד יותר, ואינה נשארת בכללותה אלא מתפרטת לכל איבר ואיבר.
כל זה עדיין בתחנה העליונה, בעוד החיות נמצאת במקורה ולא ירדה אל העין, אל האוזן ואל הפה; ואף על פי כן כלולים בה כבר גם חיות כללית וגם חיות פרטית. ורק לאחר מכן יבוא ממנה כוח בעין, כוח באוזן וכן הלאה.
לפי האמור מתעוררת השאלה שנגענו בה בחלק הקודם: החלוקה לראייה, לשמיעה, לדיבור, להילוך ולשאר החושים - היכן היא מתחילה? האם היא מתחילה באיברים, או שהיא מתחילה כבר באותה נקודה עליונה שטרם ירדה לאיברים? התשובה היא שהחלוקה מתחילה בנקודה העליונה, בנפש עצמה.
לכאורה היה מקום לדמות זאת למעיין מים שצבע מימיו אחיד, והמים זורמים ממנו אל צינורות שונים: צינור אדום, צינור כחול וצינור ירוק. כל צינור מעניק למים הזורמים בו צבע אחר, והעומד מן הצד רואה מים אדומים, מים ירוקים ומים כחולים. במשל זה, הצבע לא התחיל בהר אלא בצינור: במעיין המים הם מים אחידים, ורק בצינור נעשה בהם השינוי.
לפי זה ניתן היה לומר שכך הדבר גם בנפש: הכוח שבנפש הוא כוח מופשט ורוחני שאינו מוגדר בכלום, ורק בהתלבשו בגוף הוא מתחלק - ברגע שנכנס לעין הוא בא לידי ביטוי בראייה, בהיכנסו לאוזן בשמיעה, ובהיכנסו לפה בדיבור. ומניין שאין הדבר כן, אלא החלוקה קיימת כבר בנפש עצמה, והעין מקבלת מן הנפש כוח ראייה דווקא?
ההוכחה שמביא כאן התניא פשוטה. נחזור למשל המים הצבועים שבצינורות: כאשר שופכים את המים ה'צבועים' חזרה אל המעיין - צבועים במירכאות, שהרי אינם צבועים באמת אלא מחמת הצינור - יקבלו המים במעיין צבע אחיד, צבעם המקורי.
בנמשל: לאחר שהחיות נמצאת באיברים, יש מצב שבו היא חוזרת מן האיברים אל המקור. ולא רק בצאת הנפש מן הגוף, אלא כל הזמן: אדם חי חש את המתרחש בו. כשדורכים על אצבעו, התחושה חוזרת אל המקור וממנה הוא מרגיש שיש בעיה באותו מקום. אילו הייתה החלוקה מתחילה באיברים בלבד, הרי בשעה שהתחושה חוזרת אל הנפש היה ראוי שתורגש בה תחושה אחידה, ולא היה כל הבדל בין דריכה על הרגל, דקירה בעין או מכה באוזן. אך במציאות, התחושה בנפש שונה בכל אחד מהם: כאן תחושה של בעיה בראייה, כאן תחושה בשמיעה, וכאן תחושה בכוח התנועה.
סימן שחלוקת הכוחות, החושים והחיות מתחילה בנפש עצמה ולא באיברים. כלומר, אותו ממוצע שדיברנו עליו, הכוח הכולל בתוכו את המקור להיות חיות לאיברים, כולל בתוכו כבר גם את הפוטנציאל של החלוקה לסוגים השונים של החושים והכוחות. הכול כלול בו עוד לפני שירד למטה, אל האיברים בפועל, בעוד הוא בנפש עצמה.
כל הדברים הללו נשמעים כפילוסופיה על הנפש, אך בתניא מביא שאת הדרגות הללו אפשר למקם גם במקום שבו הן מתגלות בגוף. עצם הנפש, הדרגה הכי עליונה שדיברנו עליה, מצד עצמה מופשטת היא, ואין לומר בה 'היכן היא נמצאת' ו'היכן אינה נמצאת'. אך אותה דרגה שכבר ירדה, הנקראת 'חי בעצם', שממנה החיות הכללית והחיות הפרטית, נמצאת בגוף במקום מסוים: במוח שבראש.
המוח שבראש הוא איבר שיש בו שכל, כשם שבעין יש ראייה ובאוזן שמיעה. אך מלבד תפקידו הפרטי כחלק ספציפי בגוף הממונה על סוג מסוים של כוח וחוש, יש לו תפקיד חשוב נוסף: הוא התחנה הראשונה. הכוח הכללי הנקרא 'חי בעצם', הכולל בתוכו חיות כללית וחיות פרטית, לאחר שחילק בתוך עצמו את כל סוגי החיות והכוחות, כולו כלול במוח שבראש, ומן המוח שבראש נשלחת החיות אל כל המקומות.
ולכן, כשאדם חש כאב ביד או כאב בעין, התחושה חוזרת אל המוח שבראש, והוא המקבל את ה'פקודה'. אותה חיות מחולקת, שכבר במוח מחולקת היא ונשלחה אל העין משום שהעין כלי מתאים לה, כאשר היא חוזרת אל המוח מחמת הבעיה - המוח מרגיש שבכוח הראייה שנשלח יש בעיה כזו או אחרת. ואף שמדובר בעניינים מופשטים, הדבר ניכר גם במבנה האדם: מערכת העצבים וכל התחושות הללו ממונה עליהן המוח, שאליו נשלחות התחושות וממנו הן יוצאות.
כשמדברים על הכוחות השונים מדברים באופן כללי, וכפי שהזכרנו ארבעה מהם: ראייה, שמיעה, דיבור והילוך. אך כפי שמדייק כאן אדמו"ר הזקן, אין מדובר בתרי"ג סוגים בלבד כמניין רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים; תרי"ג הם סוגים כלליים, וכל אחד מהם כולל בתוכו פרטים רבים. הרי זה ריבוי גדול לאין ערוך מתרי"ג.
לדוגמה, כוח הראייה: כפי שהוא נמצא במקורו, באותה דרגה הנקראת 'חי בעצם' שממנה יצא כוח הראייה, הוא בגדר 'מין כוח ראייה' הכולל בתוכו פרטים לאין ספור:
מרחק ומיקוד, ועד היכן הראייה מגיעה.
ראייה גשמית וראייה רוחנית.
ראייה של עין טובה וראייה של עין רעה.
ראייתו של צדיק וראייתו של רשע, ועד לראייה שעליה אומרת הגמרא "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות".
וכן אדם המתעדן, שכוח הראייה שלו מתחיל לראות את הדברים נכון, לראותם בעין חיובית וכן הלאה. הכול כלול בכוח אחד שבנפש הנקרא 'מין ראייה'. נמצא שהראייה לבדה כוללת בתוכה אופנים וסוגים רבים כל כך, וכן הוא בשמיעה, וכן בדיבור.
לסיכום: בחלק זה למדנו על שלוש הדרגות שבנפש: עצם הנפש המופשטת, שאין להגדירה אף בהגדרת החיות המחיה גוף; הדרגה הממוצעת הנקראת 'חי בעצם', שממנה ואילך יוצאת רק חיות להחיות גוף, והכוללת בתוכה חיות כללית וחיות פרטית; והכוחות כפי שהם מתלבשים באיברים. נוכחנו כי חלוקת הכוחות והחושים מתחילה בנפש עצמה ולא באיברים, כמוכח מכך שהתחושה החוזרת מן האיבר אל הנפש אינה אחידה אלא שונה בכל חוש וחוש, בשונה ממשל המים הצבועים החוזרים אל המעיין. כמו כן עמדנו על מקומה של דרגה זו בגוף - המוח שבראש, שממנו נשלחת החיות אל כל האיברים ואליו חוזרות התחושות; ועל הריבוי העצום שבכוחות, שאינו נעצר בתרי"ג סוגים כלליים, אלא כל כוח כולל בתוכו אופנים רבים מספור.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק זה, ובהמשלת הדברים לעניין האלוקי שבו נועד כל המשל הזה לשמש.