אנחנו בפרק נ"א בתניא, בדף ע"א עמוד א' (עמוד 141), בסופו של העמוד הראשון. נחזור על מה שלמדנו עד כה, ונקדים שוב הקדמה כללית לרצף שלושת הפרקים נ"א, נ"ב ו-נ"ג: כפי שהזכרנו, שלושתם עוסקים באותו עניין ובאותו נושא, אלא שהנושא עצמו אינו קל - הוא עמוק ומופשט. על שלושת הפרקים הללו נכתבו מאמרי חסידות רבים המבררים אותם באריכות גדולה, ריבוי של דפים צפופים כדי להסביר שורות מעטות. אנחנו נלמד את הדברים באופן כללי, ומפעם לפעם נתעכב לדייק עניין מסוים, כדי שתהיה בידינו לפחות התמונה הכללית. נסכם, אם כן, את מה שלמדנו מתחילת פרק נ"א, ונוסיף עוד כמה נקודות שלא הרחבנו בהן בשיעור הקודם.
אדמו"ר הזקן פותח את פרק נ"א בשאלה מהו המושג 'השראת השכינה'. מה אינו מובן בו? מכיוון שנאמר "מלא כל הארץ כבודו", והקב"ה נמצא בכל מקום, ו'לית אתר פנוי מיניה' - אין מקום שפנוי ממנו - מה מקום לומר שבמקום מסוים יש השראת השכינה? הרי בכל מקום קיים גילויו של הבורא, ומה שייך לומר דווקא כאן ולא שם?
יש הנפגשים עם שאלה זו ומבקשים להשיב, שההבדל הוא בין גילוי השכינה להעלם השכינה. נאמר מראש שאין זו התשובה הנכונה, אך זהו ההסבר: אמנם הקב"ה נמצא בכל מקום ובשווה, "מלא כל הארץ כבודו", אלא שיש מקומות שבהם הוא נמצא בגילוי רב יותר - כקודש הקודשים שבבית המקדש, או מקומות אחרים שמציינים בהם שיש בהם קדושה - ויש מקומות שבהם ההימצאות היא בהעלם. במילים אחרות, לפי הסבר זה אין הבדל אמיתי בין מקום למקום, אלא הבדל חיצוני בלבד, ביחס להסתכלותם של הנבראים: כאן הם רואים יותר וכאן פחות. כמשל השמש, שבמקום אחד אורה גלוי ובמקום אחר הוא מוסתר, אך מצידה היא נמצאת בכל מקום.
מה הקושי בהסבר זה? לפי הסבר זה אין הבדל אמיתי בין המקומות, וקשה לומר כך, שהרי את הגדרת דרגות הקדושה קובעת התורה, תורת אמת. וכך מוכח משלושה עניינים:
עשר קדושות: המשנה מונה עשר דרגות בקדושה - מכל העולם לארץ ישראל, ובארץ ישראל ירושלים, ובירושלים הר הבית, וכן הלאה עד קודש הקודשים. ומי מגדיר את הרמות הללו בקדושה? התורה. ולפי ההסבר האמור אין כאן עשר קדושות אלא קדושה אחת, וכל ההבדל הוא בתחושותיהם של האנשים ולא בדבר אמיתי.
הקדשת קורבן: בזמן שבית המקדש קיים, יהודי המקדיש חפץ לבית המקדש - לדוגמה בהמה שהוא אומר עליה "הרי זה קורבן" - מרגע ההקדשה חלים עליה דינים שונים: מה מותר לעשות בה, מה אסור וכיצד משתמשים בה, בכל מיני פרטים. לפני ההקדשה הייתה חולין, ומעתה נעשתה קדושה. האם ההבדל חיצוני? זהו הבדל אמיתי, שהתורה קובעת אותו.
ימות המשיח: לעתיד לבוא "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" - יהיה גילוי אלוקות בכל העולם. והאם משום כך לא יהיה עוד הבדל בין יהודי לגוי, ולא בין קודש הקודשים למקום רגיל, והכול יהיה שווה? ודאי שלא. אף בימות המשיח ברור שיש הבדל בין מקום למקום, בין קדושת היהודי לגוי, ובין בהמה שהוקדשה לבית המקדש לבהמה שנשארה חולין ברפת - וכל זאת בזמן שיש גילוי אלוקות בכל העולם.
מכל ההוכחות הללו ברור שההבדלים בין מקום למקום - ובלשון התניא כאן, שבקודש הקודשים יש השראת השכינה ובמקומות אחרים אין השראה בדרגה זו - הם הבדל אמיתי, ולא הבדל של אחיזת עיניים או עניין חיצוני ודמיוני. זהו הבדל אמיתי בין הקדושה השורה ונמצאת בקודש הקודשים לבין הקדושה שנמצאת, או שאינה נמצאת, במקומות אחרים.
ומשום כך השאלה מתחדדת: כיצד אפשר לומר כך, והלוא "מלא כל הארץ כבודו" ו'לית אתר פנוי מיניה'? אם תורת אמת קובעת שיש הבדלים, הרי הבדלים אלו אמיתיים - וכיצד מתיישב הדבר עם הפסוק?
[ניתן להקשות עוד יותר: הרי יש הבדל אף בין אדם לאדם, בין שומר מצוות לשאינו שומר, ובין צדיק כמשה רבנו שאצלו גילוי האלוקות גדול יותר לאדם פשוט. אלא שביחס שבין אדם לאדם ההבדל הוא בעיקר בהנהגה - כמה התגבר על יצרו וכמה לא התגבר - ואילו כאן מדובר על גילויו של דבר מופשט ורוחני, שבמקום זה הוא קיים ובמקום אחר אפשר לומר שאינו קיים כלל. על מה, אם כן, מדובר? זו השאלה].
התשובה אינה באה בפרק נ"א אלא בהמשך, וכדי להגיע אליה נדרשת הקדמה ארוכה, שבה התחלנו בשיעור הקודם. אדמו"ר הזקן מקדים משל מנפש האדם: קודם שנדבר על הקב"ה בעולם, נלמד כיצד הדבר קיים אצלנו - "מבשרי אחזה אלוקה" - שהאדם יכול ללמוד, להבין ולהפנים כיצד הדברים קיימים באלוקות מכפי שהם נמצאים אצלו. לכך מוקדשת אריכות שלמה, כחצי פרק, שאף בה עדיין אין דיון באלוקות אלא בנפש האדם, ביחס שבין הנפש לגוף ובדרגות השונות שבגילוי הנפש. אף המשל עצמו עתיר אריכות, הפשטה ודקויות, ונשתדל בעזרת השם ללמוד ולהבין אותו.
כדי שהדברים יהיו ברורים נפתח בשני קצוות - הקצה העליון ביותר והקצה התחתון ביותר - ומשם נגיע אל מה שביניהם. הדברים נאמרים ביחס שבין הנפש לגוף:
הקצה התחתון: זהו הקצה המוחשי, הברור והמובן ביותר, שאפשר ממש לגעת בו - כוחות הנפש המתגלים בגוף. בגוף יש כוחות נפש שונים ומשונים זה מזה, וכן חיות הנפש מתגלה בגוף באופן שונה מאיבר לאיבר. האדם מסתכל על העין, רואה ומרגיש שיש כאן כוח ואנרגיה של ראייה, ובאוזן כוח השמיעה, ובפה הדיבור, וברגליים ההילוך. הכוחות עצמם נפשיים ורוחניים, אך הם מוגדרים ושורים באיברים שונים בצורה גלויה, ורואים ממש את ההבדל בין כוח לכוח. בזה אין צורך להעמיק - זהו דבר ברור, פשוט ומוחשי אף לילד: כוח פרטי המתגלה באיבר פרטי.
הקצה העליון: הנפש כפי שהיא מצד מהותה האמיתית, שאי אפשר להגדירה כלל. מצד מהותה האמיתית היא מופשטת מכל תואר, מכל הגדרה, מכל כוח ומכל ציור - מופשטת לגמרי. אין אפשרות להגדיר את הנפש ולומר "הנפש היא כך וכך", שכן זה דבר מופשט לחלוטין מכל צורה שהיא ומכל תואר.
לפנינו, אם כן, שני קצוות: מצד אחד הנפש - נפשו של כל אחד ואחד, שהיא נפש אלוקית, נעלה ומופשטת; ומצד שני, מאותה נפש מופשטת עצמה, שאי אפשר להגדירה, באים כוחות מוגדרים מאוד, מוגבלים מאוד ומכונסים מאוד במקומות ספציפיים. כיצד יורד הקצה העליון המופשט אל כוח מוגדר, הנכנס לתוך איבר גשמי ומוגדר? כיצד קיים התיווך הזה בין הקצה העליון ביותר לקצה התחתון ביותר? על כך נלמד בפרק זה, ובעיקר על התיווך שביניהם.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שאלת הפתיחה של פרק נ"א - כיצד ייתכן שבמקום מסוים יש 'השראת השכינה', בעוד ש"מלא כל הארץ כבודו" ו'לית אתר פנוי מיניה'. ראינו שאין להסתפק בהסבר שההבדל הוא בין גילוי להעלם בלבד, שהרי התורה, תורת אמת, קובעת הבדלים אמיתיים, כמוכח מעשר הקדושות, מהקדשת הקורבן ומן ההבדלים שיישארו אף בימות המשיח. לאחר מכן פתחנו בהקדמת המשל מנפש האדם, ועמדנו על שני הקצוות: הכוחות הפרטיים המתגלים באיברים הפרטיים בצורה מוחשית וגלויה, והנפש מצד מהותה, המופשטת מכל תואר והגדרה.
בחלק הבא נעסוק בתיווך שבין שני הקצוות ובדרגות השונות שבגילוי הנפש בגוף.