לפני שנמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן בפרק נ"א, נקדים ונעמוד על שני אופנים של המשכה והשפעה מן העליון אל התחתון. רק לאחר שנבין אותם היטב, נוכל לדייק במילותיו של אדמו"ר הזקן.
שני אופני ההשפעה:
הדגש על העליון: השמש "המאיר לארץ ולדרים עליה" מאירה על כל העולם, ואין היא מאירה לכל מקום במינון המתאים לו דווקא. מקום האשפה וארמון המלך עומדים זה לצד זה, והשמש מאירה לשניהם במידה שווה. אף שיש כאן המשכה מן העליון אל התחתון, עיקר הדגש הוא על העליון: מכיוון שהשמש זוהרת, ממילא כל המקבלים מקבלים ממנה בלא הבדל בין מקבל למקבל. אם יעמוד שם כלי הקולט את אנרגיית השמש ויודע לתרגמה לכוחות שונים - ינוצל כוחה לדברים נפלאים; ואם יעמוד שם פח פשוט - יתחמם הפח ותו לא. השמש נותנת מצידה, בלי להתחשב לאן מגיעה הארתה.
הדגש על התחתון: השפעת הרב לתלמידיו. בכיתה יושבים עשרה תלמידים, יש המוכשרים יותר ויש המוכשרים פחות, והמורה צריך ללמד את כולם ולפעול שכולם יבינו. אין הוא מוסר הרצאה ושב לביתו בלא להתעניין במתרחש, אלא ניגש אל מי שמבין פחות ומרבה עבורו במשלים ובדוגמאות, ואילו למי שמבין מהר מסתפק במועט ואף מעמיק עמו בדברים עמוקים יותר. כאן עיקר הדגש אינו על העליון אלא על התחתון: יש מקבלים, והמשפיע מתאים את עצמו אליהם, וכל מקבל מקבל בהתאמה לו.
לסוג הראשון קוראים 'אור', ולסוג השני 'שפע'. 'אור' הוא הארה היורדת מן העליון בלא התחשבות בתחתון, והעיקר בו הוא העליון; 'שפע' הוא להפך - ירידה מן העליון אל התחתון מתוך התחשבות בתחתון.
באיזה אופן מחיה הנפש את הגוף? בשני הערוצים גם יחד - בחיות כללית ובחיות פרטית:
חיות כללית: הנפש מחיה את כל איברי הגוף בשווה. עצם הדבר שהנפש מאירה באיברים - כל האיברים חיים: האצבע חיה, הראש חי, הלב חי, הרגל חיה, כולם חיים בלא כניסה להבדלים. הצד המשותף לכולם הוא בבחינת 'אור' שהנפש מאירה.
חיות פרטית: העיניים מקבלות את כוח הראייה - ורק הן, ואין איבר אחר מקבלו; האוזן מקבלת דווקא את השמיעה; הרגליים את כוח ההליכה; והפה את היכולת לדבר. הנפש נותנת לכל איבר את המתאים לו דווקא, וזו בחינת 'שפע'.
ובלשון אדמו"ר הזקן "אך הענין כי כתיב מבשרי אחזה אלוק, שכמו שנשמת האדם היא ממלאה כל רמ"ח אברי הגוף מראשו ועד רגלו, ואעפ"כ עיקר משכנה והשראתה היא במוחו". מכאן ואילך מסכם אדמו"ר הזקן את שני האופנים שלמדנו, הכללי והפרטי, ויש לשים לב לדיוקי הלשונות:
"ומהמוח מתפשטת לכל האברים" - זו החיות הכללית. עיקר הדגש כאן הוא על המוח, ששם "עיקר משכנה והשראתה" של הנשמה, והוא התחנה שממנה מאיר הכול - כשמש שאורה מתפשט בכל המקומות.
"וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו" - זו החיות הפרטית. כאן הדגש הוא על המקבל: כשם שלתלמיד שבמשל יש חשיבות והוא מקבל את השייך לרמתו, כך כל איבר מקבל לפי מזגו ולפי תכונתו - זה בכה וזה בכה, זה יותר וזה פחות.
אדמו"ר הזקן מפרט: "העין לראות והאזן לשמוע והפה לדבר והרגלים להלוך". והרי בתניא הכול מדויק, ויש לשאול מדוע בחר דווקא בדוגמאות אלו. שני דיוקים נאמרו כאן: האחד מאביו של הרבי, המקובל רבי לוי יצחק, והשני מהרבי, וכל אחד מהם מדייק דיוק אחר:
דיוקו של רבי לוי יצחק: מדוע לא הוסיף דוגמה חמישית - "והחוטם להריח"? הביאור: כאן בא אדמו"ר הזקן לתאר את החיות הפרטית, ואילו החוטם והריח שייכים דווקא לחיות הכללית. מצד החוטם - שהרי נאמר במפורש "ויפח באפיו נשמת חיים", והפסוק מייחס לאף את החיות הכללית; ומצד הריח - אומרת הגמרא שהטעם שמריחים בשמים במוצאי שבת הוא משום שהריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו. נמצא שהריח קשור לכללות הנשמה ולעניין מופשט יותר, ולא לפרטים, ועל כן אין מקום להביאו כאן.
דיוקו של הרבי: אם בא להביא דוגמה של עשייה, מדוע נקט דווקא ברגליים ולא בידיים? הביאור: הדוגמאות מרמזות על הפסוק שעליו מיוסד הספר כולו, "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". "בפיך" - הפה לדבר. "ובלבבך" - הרגש, שאליו מגיע האדם על ידי ראייה ושמיעה: הוא רואה ושומע, ומתוך כך יודע מה לחשוב ומה להרגיש. "לעשותו" - ועיקר העשייה הוא עשיית דירה בתחתונים, במקום הנמוך ביותר, והעשייה התחתונה ביותר שבגוף האדם היא ברגליים. לפיכך דייק דווקא בדוגמאות אלו, המתאימות ביותר לתהליך שבפסוק. רואים מכאן עד כמה מדויקות בתניא אפילו הדוגמאות.
נחזור לענייננו: הנשמה שולחת לגוף חיות כללית, המחיה את כל האיברים כאחד, ואף שולחת לגוף חיות פרטית. אלא שכאן טמונה שאלה נסתרת, שאדמו"ר הזקן אינו שואל אותה במפורש אך מיד משיב עליה: מניין שהחיות הפרטית מתחילה מן הנשמה? שמא היא מתחילה מן הגוף?
משל לחבית מים, שצבע המים שבתוכה שקוף, ועל השולחן מעמידים טור של כוסות - אדומה, ירוקה, כחולה וכן הלאה - ומוזגים מן החבית לכל הכוסות. העומד מן הצד רואה מים כחולים, מים אדומים וכיוצא בזה. מה גרם לשינוי הצבע? הכוסות. וברגע שישפוך את המים מן הכוסות בחזרה אל החבית, ישובו המים להיות שקופים כשהיו. אף כאן ניתן היה לומר שהנפש מופשטת כמים שבחבית, ואילו האיברים, שלכל אחד מהם תכונה מסוימת - זו עין וזו אוזן - הם היוצרים את סוגי החיות השונים.
מלשונו של אדמו"ר הזקן מוכח שלא כך: "וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו" - הכוח הפרטי של כל איבר מגיע ממנה, מן הנשמה, ונמצא שכבר בנפש מתחילים שינויי הכוחות. אך מהי ההוכחה לכך?
מביא אדמו"ר הזקן הוכחה מוחשית: "כנראה בחוש שבמוח מרגיש כל הנפעל ברמ"ח אברים וכל הקורות אותם". כשכואבת לאדם האצבע, או כשכואבת לו העין או האוזן, המוח הוא המרגיש את הכאב - והוא מזהה את השוני שבין סוגי הכאב: כאן הוא מרגיש שהכאב בא מחיות הראייה, וכאן שהכאב קשור לחיות אחרת, וכן בכל הקורות את האיברים, ואפילו כשרק נוגעים בהם.
ואילו היה השינוי מתחיל באיברים, הרי כשהתחושה חוזרת אל המוח היה הדבר דומה לשפיכת המים מן הכוסות בחזרה אל החבית: הכול היה חוזר אל ההפשטה, והתחושה הייתה אחידה בלא הבחנה כלל, והמוח לא היה צריך להבחין מהיכן בא הכאב - בין כאב של עין לכאב של אוזן לכאב של רגל. ומזה שהוא כן מבחין, סימן שהחיות שבאיבר שולחת אל המוח תחושה של כוח ספציפי הנמצא באותו מקום. נמצא שהחיות עצמה, בלא קשר לאיבר, כבר מחולקת: חיות של עין, חיות של אוזן, חיות של פה, חיות של רגל וכן הלאה.
וכן מצינו בקטוע יד המרגיש גירוד בידו - והרי אין לו יד, ובהכרח שהתחושה מגיעה מן המוח. משמע שבמוח כבר קיימת ה'יד', והרי זו הוכחה נוספת לדבר.
אלא שיש להדגיש: החלוקה אינה במהות הנשמה ובעצמותה, אלא באותו חלק מצומצם המאיר במוח. וכלשון אדמו"ר הזקן: "והנה אין שינוי קבלת הכחות והחיות שבאברי הגוף מן הנשמה מצד עצמה ומהותה", שלא ייתכן לומר "שיהיה מהותה ועצמותה מתחלק לרמ"ח חלקים שונים מתלבשים ברמ"ח מקומות כפי ציור חלקי מקומות אברי הגוף". הנשמה מצד עצמה מופשטת מכל העניין הזה ואינה מחולקת לרמ"ח חלקים; ורק כפי שהצטמצמה, ירדה והתלבשה בגוף - באותו חלק המאיר במוח - שם מתחילה החלוקה לחיות כללית ולחיות פרטית. שכן אילו אמרנו שבעצמותה ישנם כל החלקים, היינו מגבילים אותה, והרי היא בלתי מוגבלת.
ראוי לחדד נקודה זו: במשל החשמל, האנרגיה היוצאת מן השקע אחת היא, והאנרגיה שבמכשיר זה והאנרגיה שבמכשיר אחר אותה אנרגיה היא, וכל השינוי שבהפעלה נובע מן המכשיר - זה כלי רחב יותר וזה מצומצם יותר, ולכן זה מקבל הרבה וזה מעט. ואילו כאן אנו אומרים יותר מזה: החיות, כפי שהיא בנקודת הממסר שממנה היא נשלחת, כבר נקבע בה שלכאן יישלח סוג אחד ולכאן סוג אחר. הסוגים נקבעים כבר בנפש - אך לא במהותה, אלא כפי שהצטמצמה. אין זה האיברים העושים את החלוקה, אלא ההארה המאירה במוח.
אין אנו עוסקים כאן בפסיכולוגיה של העניין, ואף לא בלימוד דרך פעולתו של הגוף לשם עצמה. פרטים אלו יהיו נחוצים לנו מאוד בהמשך, כדי להבין מהי השראת השכינה ולהבין באלוקות - "מבשרי אחזה אלוקה". עצם הדבר שנתן לנו הקב"ה את היכולת לדבר, ללמוד ולהבין חלוקה זו, נועד לשמש לנו משל שדרכו נוכל לטפס ולהבין כיצד הדברים הם באלוקות. הקב"ה גילה לנו כיצד החליט להחיות את הנבראים, ואמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כדי שתהיה לנו היכולת להבין כיצד מתרחש הדבר.
לפיכך חשוב להתעכב תחילה על המשל ולהבינו היטב, באריכות ובהעמקה. ככל שיהיה המשל מונח במוחנו בבהירות ובכל פרטיו, כך נוכל להבין טוב יותר את הנמשל.
לסיכום: בחלק זה למדנו שני אופני השפעה מן העליון אל התחתון: 'אור' - כשמש המאירה לכול בשווה, שעיקר הדגש בו על המשפיע; ו'שפע' - כרב המשפיע לתלמידיו כל אחד לפי ערכו, שעיקר הדגש בו על המקבל. כנגדם מחיה הנפש את הגוף בחיות כללית ("ומהמוח מתפשטת לכל האיברים") ובחיות פרטית ("וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו"). עמדנו על דיוקי הדוגמאות שהביא אדמו"ר הזקן - מדוע לא הזכיר את החוטם להריח ומדוע נקט ברגליים - והוכחנו מן החוש, מהרגשת המוח את כל הקורות את האיברים, שהחלוקה מתחילה כבר בנפש ולא באיברים, ובלבד שלא במהותה ועצמותה, אלא בהארה המצומצמת המאירה במוח.
בחלק הבא נחזור על הרעיון ונחדד אותו שוב, ואף ננסה לערוך טבלה ותרשים זרימה של החלוקה והתהליך, עד שיהיו הדברים ברורים ומונחים היטב, ומתוך כך נוכל לעבור בעזרת השם אל הנמשל.