הגענו לפרק נ"א בספר התניא, הנמצא בדף ע"א עמוד א' (עמוד 141). בפרק זה אנו נכנסים לקבוצת הפרקים האחרונה של חלק ראשון בתניא, ליקוטי אמרים: פרקים נ"א, נ"ב ונ"ג. שלושת פרקים אלו הם רצף אחד, חטיבה אחת הבאה לבאר עניין אחד באריכות ובהרחבה. פרק נ"א חוזר וממשיך נקודה שהחלה בפרק ל"ה, ולפיכך כדאי להקדים סקירה מהירה על מהלך הפרקים מל"ה ועד כאן - וממילא סיכום וזכירה של כל מהלך הפרקים הוא דבר חשוב מאוד כשלעצמו.
סקירת הפרקים מל"ה ועד נ':
בפרק ל"ה החל אדמו"ר הזקן לבאר את המילה האחרונה שבפסוק שעליו מושתת כל ספר התניא: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". כל ספר התניא בא לבאר ליהודי כיצד אכן "קרוב אליך הדבר מאוד" לקיים את רצון השם בכל השלבים - בפיך, ובלבבך, לעשותו. המילה האחרונה, "לעשותו", היא המסכמת וממילא החשובה שבהן: העיקר שהקב"ה רוצה מיהודי הוא קיום רצונו במעשה ובפועל. אף שהשלבים המוזכרים קודם, "בפיך ובלבבך", המכוונים למחשבה ולרגש, חשובים אף הם - העיקר הוא "לעשותו".
לביאור העניין הביא שם קטע מן הזוהר בפרשת בלק, מדברי הינוקא על הפסוק "ושמן על ראשך אל יחסר": השמן הוא משל. כשם שכדי שהאש תיאחז בפתילה והבעירה תימשך נדרש חומר בעירה, הוא השמן, וללא חומר בעירה לא תיאחז האש - כך, כדי שהשכינה (האש) תשרה על גוף האדם (הפתילה), נדרש "שמן": עליו לעשות דבר שיאחז את השכינה בגופו. ומהו אותו שמן? אומר הזוהר: "עובדין טבין" - מעשים טובים, מצוות מעשיות.
אדמו"ר הזקן ביאר שם מדוע דווקא מצוות, ולא רגש של אהבה ויראה. הרגש, כמה שיהיה חשוב וטוב, הוא עולמו של האדם: "אני אוהב", "אני ירא" - זהו ה'אתה' האדם כפי שהוא בעולמו, האופן שבו הוא אוהב את הבורא והאופן שבו הוא ירא ממנו. השכינה, לעומת זאת, אינה ה'אתה' אלא גילויו של הבורא, וגילוי הבורא מחייב שה'אני' של האדם יזוז הצידה, ושהמאיר והבולט יהיה הבורא. לכן אין הדבר בא לידי ביטוי ברגשו של האדם, אלא בעשיית רצון הבורא במעשים טובים ובמצוות: בשעה שאדם מקיים מצווה הוא מבטל את עצמו, מעמיד את עצמיותו בצד ואומר שהוא עושה כעת את רצון הבורא - וזהו הגורם שהשכינה תוכל לשרות עליו.
שאל שם אדמו"ר הזקן: מילא אהבה ויראה, שהן אישיותו של האדם; אך לימוד התורה הרי הוא חכמתו של הקב"ה, וכשיהודי לומד תורה הוא מבטל את עצמו לתורת השם - מדוע נקט הזוהר דווקא "עובדין טבין"? על כך באה האריכות בפרקים ל"ו ול"ז: אמת שלימוד התורה פועל אף הוא את העניין, אך המצוות יתרות עליו:
לימוד התורה כובש בעיקר את חלקיה הגבוהים של הנפש - את המחשבה, ולכל היותר את הדיבור.
המעשה כובש את חלקו התחתון והגשמי של האדם, שבאמצעותו מקיימים את המצוות. וחשיבות כיבושו של החלק התחתון: הקב"ה רוצה דירה בתחתונים, שישכון כאן בעולם הזה, והשכנה זו נעשית על ידי עשייה גשמית הנעשית בצורה מקודשת. בגילוי יהיה הדבר בביאת המשיח, אך את היצירה עצמה אנו עושים במצוות שלנו.
בפרקים ל"ח, ל"ט ומ' בא אדמו"ר הזקן ולימד שאף שהעיקר הוא המעשה, אין לזלזל ברגש ואין לחשוב שאינו חשוב כלל: צריך גם אהבה וגם יראה. אלא שחשיבותו אינה כיעד ואינה כעיקר, אלא בכך שמצווה הנעשית עם רגש היא מצווה מרוממת יותר. וכמשל העוף והכנפיים: בכנפיים יכול העוף להתרומם, ואף שאין הכנפיים החלק העיקרי שבעוף - שהרי על פי ההלכה עוף בלא כנפיים כשר אף הוא - חשיבות גדולה יש להן.
מכאן ואילך עסקו הפרקים בשאלה איזה רגש נדרש:
פרקים מ"א, מ"ב וחלקו הראשון של מ"ג: יראה ודרגותיה - יראה תתאה ויראה עילאה.
מאמצע פרק מ"ג ופרק מ"ד: אהבה ודרגותיה - אהבה זוטא ואהבה רבה.
פרקים מ"ה, מ"ו, מ"ז, מ"ח ומ"ט: דרגות שונות באהבה, ובהן הדרגה של "נפשי אויתיך", והדרגה של "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה".
פרק נ', שלמדנו בפעם הקודמת: דרגה גבוהה מאוד באהבה - אהבה של כלות הנפש ומסירות נפש.
נמצא שכל הפרקים מפרק מ"א ועד פרק נ' ועד בכלל עוסקים בדרגות שונות באהבה וביראה. וסיכומם הכללי של הפרקים כולם: העיקר הוא העשייה, קיום המצוות, שהיא הגורמת להשראת השכינה - כשמן, כחומר בעירה, שהאש תשרה על הגוף. אף התורה פועלת את העניין, אך למצוות יתרון של דירה בתחתונים, שהיא היעד של הכול ושלמותה בביאת המשיח, ואותה עושים היום בקיום המצוות. ומצד שני, אף הרגש חשוב, עם כל הדרגות שבו.
פרק נ"א - חזרה ללשון הינוקא:
בשלושת הפרקים האחרונים חוזר אדמו"ר הזקן ואומר: לאחר שסוכם העניין בצורה ברורה, והובן שהמעשים הם העיקר, נחזור עוד הפעם ללשונו של הינוקא, נבארה בהרחבה ונדייק בה כמה נקודות.
אחת השאלות בלשון הינוקא: מה שכתוב בפסוק "שמן" נמשל לפי דבריו למעשים טובים, לחומר בעירה שבעשייה - ואילו בדרך כלל, גם בחסידות וגם בגמרא, השמן, ובמיוחד שמן זית, הוא משל לחכמה ולשכל. הגמרא אומרת על מקום הנקרא תקוע, שנאמר בפסוק שיש שם חכמים: "לפי שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה שם". וכן ידוע שזיתים מביאים לשכחה, והתיקון לכך שיוצקים על הזית שמן זית, שהוא סגולה לזיכרון ומשיב את הזיכרון. רואים מכל אלה שהשמן הוא שם נרדף לחכמה, ואילו הינוקא בזוהר אומר ששמן הוא מעשים ועשייה - וזה לכאורה אינו מתיישב. ויש עוד דיוקים שאפשר לדייק בדבריו.
ובלשון אדמו"ר הזקן בפתיחת הפרק: "והנה לתוספת ביאור לשון הינוקא דלעיל" - "דלעיל" היינו פרק ל"ה, שם הובאו דברי הינוקא לראשונה - "צריך לבאר תחלה להבין קצת עניין השראת השכינה".
שהרי הינוקא מדבר על השמן, על חומר הבעירה, שגורם שהאש תיאחז בפתילה, ובנמשל - שהשכינה תשרה על האדם. שם הוא מבאר שזהו גם העניין של ההליכה בכיסוי ראש, שהשכינה שורה על ראשו של האדם, והשמן הוא המביא את גילויה.
אך מהו "השראת השכינה", ומה פירוש המילים שהשכינה שורה? מצוי הביטוי שהשכינה "שהיתה שורה בבית קדש הקדשים", "וכן כל מקום השארת השכינה מה ענינו" כמו הלשון "כל בי עשרה שכינתא שריא" - שבמקום שעשרה מישראל מצויים יחד, ובשעה שהם לומדים תורה, השכינה שורה שם. ומה פירוש הדבר, ו"הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה"? הקב"ה נמצא בכל מקום, בין שיש שם עשרה אנשים ובין שיש שלושה, אחד או אף אחד; ואם כן, מה מקום לציין מקום מסוים ולומר שדווקא שם שורה השכינה?
"אך הענין" כאן מתחיל ביאור ארוך, או נכון יותר: משל ארוך, הנמשך עמוד וחצי, ולאחריו הנמשל, וסיום העניין יהיה בסופו של פרק נ"ג. נמצא שיש לפנינו רצף של פרקים נ"א, נ"ב ונ"ג כחטיבה אחת, ובהם אריכות של הסברים וביאורים להבנת מושג זה. תחילה מקדים אדמו"ר הזקן משל, ואנו נתמקד בהבנתו היטב - משל מגוף ונפש האדם. בטרם נדבר בנמשל, שהוא באלוקות, נבין כיצד הדברים במשל.
ומהו יסוד המשל: "כדכתיב ומבשרי אחזה אלוק", פסוק בספר איוב - שמתוך התבוננות בגוף ובבשר אפשר לחזות באלוקות, וגופו של האדם הוא משל שממנו ניתן להבין את הנמשל. ולכאורה יש פסוק מוקדם יותר, בספר בראשית: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ומדוע אינו מביאו אלא נודד עד לאיוב? אלא שהפסוק בבראשית הוא ההסבר והטעם לפסוק שבאיוב: הפסוק באיוב נוגע לענייננו ומשמיע את העובדה, שמן הבשר אפשר ללמוד; ואם תישאל השאלה מדוע אפשר ללמוד משל מגופו של האדם - על כך באה התשובה שנאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". אך הפסוק שבבראשית לעצמו עדיין אינו אומר שהגוף יכול לשמש משל לאלוקות, ואילו הפסוק באיוב חד וברור: דע לך, כל מה שאתה רוצה להבין באלוקות - הסתכל בגוף האדם, התבונן בו, והוא יהיה לך למשל.
מעניין לציין מה שאמר החסיד הידוע רבי הלל מפאריטש, כפי שמביא הרבי הקודם באחת משיחותיו בליקוטי דיבורים: מתחילה חשבתי שגוף האדם הוא דבר מאוס, שכן אין הוא אלא מפריע להשגת השם בצורה מלאה - יש לו תאוות, נטיות ובעיות, וכל עניינו כמפריע; אך כשראיתי את הפסוק "ומבשרי אחזה אלוקה", הבנתי שהגוף הוא אמצעי ומשל לאלוקות, והתחלתי לייקר את הגוף. כל חשיבותו של הגוף בכך שהוא מהווה משל על האלוקות, ואם מסתכלים עליו כך - הרי הוא משל לאלוקות ולא שום דבר אחר.
ידוע שנשמת האדם אינה נכנסת כולה לגוף. עיקר הנשמה נשאר למעלה, ומה שנכנס לגוף אינו אלא ניצוץ והארה המתלבשים בתוכו.
ואותו חלק שבנשמה הנכנס בגוף להחיותו - "שכמו שנשמת האדם היא ממלאה כל רמ"ח אברי הגוף מראשו ועד רגליו" (בדפוסים כתוב "רגלו", ובתיקוני הטעויות צריך להיות "רגליו"). הנשמה נמצאת בכל רמ"ח האיברים במידה שווה ובאותה עוצמה, מן הרבדים העליונים שבו, הראש, ועד הרגליים; "ואף על פי כן, עיקר משכנה והשראתה היא במוחו" - המוח הוא התחנה הראשונה, ושם עיקרה של הנשמה.
וכפי שנראה בהמשך, גם כשאומרים שעיקר משכנה והשראתה של הנשמה הוא במוח, הכוונה לדרגה נמוכה שבנשמה. כלומר, בנשמה עצמה המחיה את הגוף יש אופן שאי אפשר לומר עליו שהיא בעיקר במוח, אלא היא נמצאת מראשו ועד רגליו בלי הבדל; ויש אופן שהיא בדרגה נמוכה יותר, ועליו אומרים שעיקר משכנה והשראתה במוחו. פרטים רבים יש בזה, ולפיכך ניתן תחילה את התמונה הכוללת, ומתוכה יהיו הדברים ברורים יותר.
האופן שבו הנפש משפיעה על איברי הגוף פועל ומאיר, באופן כללי, בשני מישורים: חיות כללית וחיות פרטית. החיות הכללית נקראת אור הנפש, והחיות הפרטית נקראת שפע מן הנפש.
ומהו ההבדל בין אור לשפע? כשיש ירידה מן העליון אל התחתון, היא יכולה לבוא בשני אופנים:
אופן אחד: אף שהדבר יורד מן העליון אל התחתון, עיקר הדגש ועיקר העניין הוא העליון. התחתון מקבל, אך העיקר נשאר בעליון.
אופן שני, להיפך: עיקר הדגש הוא התחתון.
לסיכום: בחלק זה סקרנו את מהלך הפרקים מל"ה ועד נ' - ביאור המילה "לעשותו", דברי הינוקא שהשמן הנמשל להשראת השכינה הוא "עובדין טבין", יתרון המצוות על התורה מצד כיבוש החלק התחתון ודירה בתחתונים, חשיבות הרגש כ'כנפיים', ודרגות היראה והאהבה עד לכלות הנפש שבפרק נ'. משם עברנו לפתיחת פרק נ"א, שבו חוזר אדמו"ר הזקן ללשון הינוקא לבארה בהרחבה: הקשינו מדוע נמשל השמן למעשים, בעוד שבדרך כלל הוא משל לחכמה; ועמדנו על השאלה מהו "השראת השכינה", והלא מלוא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה. לביאור העניין פותח אדמו"ר הזקן במשל ארוך מגוף ונפש האדם, על יסוד "ומבשרי אחזה אלוקה": הנשמה ממלאה את כל רמ"ח האיברים בשווה, ואף על פי כן עיקר משכנה והשראתה במוחו. ובתמונה הכוללת: השפעת הנפש על הגוף היא בשני מישורים - חיות כללית (אור הנפש) וחיות פרטית (שפע מן הנפש), בהתאם לשני האופנים שבירידה מן העליון אל התחתון: אופן שעיקרו בעליון, ואופן שעיקרו בתחתון.
בחלק הבא נביא דוגמאות לשני האופנים הללו, ונעמיק בהבנת החיות הכללית והחיות הפרטית שבנפש כהקדמה לנמשל.