בחלק הקודם עמדנו על דברי האר"י ז"ל שלעתיד לבוא יהיו הלויים כהנים. קודם שנבאר את כוונת הדברים, ראוי להקדים עניין כללי: התורה נצחית ואין בה שינויים, וכל ה'שינויים' המתוארים לעתיד לבוא חייבים להיות מעוגנים בכללי התורה עצמה. נעמוד על כך מתוך שאלות מצויות בעניין זה.
שאלות מצויות בעניין לעתיד לבוא:
החזיר: מובא שאותו בעל חיים המכונה 'חזיר' נקרא כך משום שעתיד לחזור, כלומר שלעתיד לבוא יהיה כשר. ולכאורה, וכי התורה תשתנה? הרי בתורה נקבע שהחזיר מפריס פרסה ואינו מעלה גרה, ולפיכך הוא אסור. על כך אומר החתם סופר, שלעתיד לבוא ישתנה טבעו של החזיר: היום הוא מפריס פרסה בלבד ואינו מעלה גרה, ולעתיד לבוא יהיה גם מעלה גרה - וממילא, לפי כללי התורה עצמם, ייכנס לקטגוריה של בעלי חיים המותרים באכילה.
שור הבר והלויתן: מובא שבסעודה של לעתיד לבוא יאכלו את שור הבר, ושסנפיריו של הלויתן ישחטו אותו. ולכאורה, וכי זו שחיטה כשרה? אחד הביאורים שכותב הרבי הוא שהדבר ייעשה בתור הוראת שעה: אף שאין זה על פי סדר התורה, נביא - ועל אחת כמה וכמה גילוי של הקב"ה בעצמו - יכול לומר שאף שבתורה נאמר שהדבר אסור, באופן חד פעמי הוא יהיה מותר. דוגמה לדבר: אליהו הנביא בהר הכרמל, שהקריב קורבנות מחוץ לירושלים לאחר שנבנה בית המקדש, דבר האסור מן הדין, והותר בהוראת שעה.
מכל הדוגמאות הללו עולה יסוד אחד: אין מציאות שהתורה תהיה אחרת. התורה נצחית, ואין ללכת אחר טענות שיבואו לשנות את דבריה. כל השינויים המתוארים לעתיד לבוא חייבים להיות מעוגנים בכללי התורה, שכן אין שינויים בתורה.
על דרך זה יש להבין גם את דברי האר"י ז"ל שלעתיד לבוא יהיו הלויים כהנים: אין הכוונה שהלויים כלויים יהיו כהנים, אלא שנשמתו של הלוי תתלבש בגוף של בני אהרון הכהן.
מדוע נקשרת עבודת הלויים לבחינת הגבורה ולרצוא? בלשון אדמו"ר הזקן: "ועבודת הלוים היתה להרים קול רינה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה". הלויים היו אלה שליוו את הקרבת הקורבנות בשירה ובזמרה, עם כל המנגנים וכל כלי הנגן, בנעימה, בעדינות וברוממות כזו שהניגון מוציא את האדם לגמרי מן המסגרות: הוא עוזב הכל, ונפשו נשפכת אל העניין.
אך מיד מדגיש אדמו"ר הזקן שהשיר של הלויים היה "בבחינת רצוא", וכפי שיאריך בהמשך, אין התכלית ביציאה לבדה אלא ברצוא ושוב. אצל הלויים רואים שסדר עבודתם היה רצוא ושוב, שהוא סדר הגבורה, שממנה נמשכת "שהיא בחינת אהבה עזה זו" "כרשפי אש" שדיברנו עליה.
על כך נאמר "כשלהבת היוצא מן הבזק" - 'בזק' הוא כינוי לכלי שבאמצעותו מזקקים את הכסף. תוך כדי העבודה יוצאת ממנו שלהבת, ובמראה נראה כאילו האש יוצאת וחוזרת אל הכלי שממנו מזקקים. היציאה היא בחינת רצוא, ולאחריה בא עניין השוב.
"כדאיתא בגמרא פרק ב' דחגיגה", הגמרא שם מביאה פסוק זה ומבארת אותו על המלאכים, שאצלם קיים רצוא גדול כל כך; ואילו אדמו"ר הזקן מקשר זאת גם לעבודתו של יהודי המעורר בלבו אהבה כאש. מהו מבוקשו? צימאון וכלות הנפש: לצאת מן המסגרות, לצאת מעצמו, להתבודד ולהתרומם לגמרי.
"ואי אפשר לבאר עניין זה היטב במכתב" אדמו"ר הזקן כותב שאי אפשר לבאר ולפרט בכתב את סוג ההשתוקקות שבאהבה מדרגה זו. אדמו"ר הרש"ב מעיר על כך, שאף בדיבור שבעל פה המילים עניות מלתאר הרגשה כזו.
מי כן יכול להרגיש זאת? מי שמתקיימים בו התנאים שמונה אדמו"ר הזקן:
"רק כל איש נלבב ונבון" - ליבו ורגשותיו בריאים וטובים, ויש בו גם יכולת התבוננות.
"המשכיל על דבר" - רמז לכוח החכמה, שיש בו יכולת לגלותו.
"ומעמיק לקשר דעתו ותבונתו בה'" - גם הבינה והדעת שלו פועלות כראוי.
אדם כזה, שיש בו חכמה, בינה ודעת ולב בריא, הוא זה ש"ימצא טוב ואור הגנוז בנפשו המשכלת, כל חד לפי שיעורא דיליה". מי שמוחו רחב וליבו רחב ויש בו יכולת להתבונן באותם עניינים שעמדנו עליהם בחלק הקודם, יוכל למצוא את ההשתוקקות הזו, וכל אחד לפי שיעורו: אין הכוונה שכל המתבוננים באותו עניין יגיעו לאותן דרגות של אהבה, אלא כל אחד יגיע להתפעלות בהתאם לרמתו "יש מתפעל כו' ויש מתפעל כו'".
אך דבר אחד ברור, והוא הצד השווה בכל המתפעלים: הדבר אפשרי רק "אחרי קדימת יראת חטא, להיות סור מרע בתכלית, שלא להיות עונותיכם מבדילים כו' חס ושלום". אדם שאין בו יראת שמיים ויש בידו חטאים, אינו נקי ואינו יכול להגיע להשתוקקות ולצימאון כזה. תחילה עליו להיות ירא חטא וסור מרע, שלא יהיו לו עניינים המלכלכים את נפשו ושלא יבדילו עוונותיו בינו לבין היכולת להתרומם. כאשר יש לו שלמות ביראת שמיים, ואז ינצל את החושים והכוחות שהקב"ה נתן לו להתבונן בעניינים הללו, יוכל בעזרת השם להגיע להתרוממות.
בכל האהבות שדיברנו עליהן עד כאן, האהבה עצמה תבעה מן האדם ללמוד תורה ולקיים מצוות, כדי שיוכל להתחבר לבורא. כאן מדובר באהבה מסוג מיוחד, שמצד עצמה אינה מבקשת לא תורה ולא מצוות ולא שום דבר, אלא רק יציאה ובריחה: "אני רוצה רק לצאת מעצמי" בכלות הנפש, ולא להיכנס אל תוך הסדר. ממילא, מצד האהבה עצמה לא יגיע האדם לתורה ולמצוות.
אך אין האדם רשאי לתת דרור לרגש זה ולומר לעצמו: זהו, אני עוזב את הכל, בורח ויוצא - חס ושלום. לכן אומר אדמו"ר הזקן ש"והנה סדר העבודה בעסק התורה והמצוות הנמשכת מבחינת אהבה זו היא בבחינת שוב לבד". לאחר שיש בו אהבה עזה כזו, נדרשת החלטה מחודשת, שכן האהבה עצמה לא תוביל אותו לכך אלא ליציאה. עליו לעבוד על עצמו ולעורר בעצמו רגש הפוך, ולומר לעצמו: נכון שאני רוצה לצאת, להתרומם ולברוח, אך אין זו התכלית ואין זה מה שהקב"ה רוצה ממני. הסדר צריך להיות בבחינת שוב.
יסוד זה מפורש "כמו שכתוב בספר יצירה: "ואם רץ לבך שוב לאחד"". ומהו "אחד"? המילה מרמזת ל"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ויש בחסידות שאלה ידועה: מדוע נאמר "ה' אחד" ולא "ה' יחיד"? לכאורה "יחיד" הוא ביטוי בעל עוצמה רבה יותר: כשאומרים "בן יחיד" ברור שאין עוד, ואילו "אחד" אינו שולל שני - שהרי אחרי אחד יש שני, כפי שמצינו בסדר הבריאה: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ולאחריו יום שני ושלישי.
הביאור הוא, ש"יחיד" מבטא את אחדותו הגבוהה של הבורא כפי שהוא מעל הבריאה ומעל העולם - יחיד ומיוחד, שאין מציאות ואין עולם. "אחד" אומר דווקא להיפך, וכפי שמרומז בשולחן ערוך בשלוש אותיותיה: אלף, חי"ת ודל"ת. האלף יורדת אל אות חי"ת, שמספרה שמונה ומרמזת על שבעה רקיעים וארץ, ואל אות דל"ת, שגימטרייתה ארבע ומרמזת על ארבע רוחות השמיים. כלומר, הקב"ה אמנם יחיד ומיוחד, אך רצונו שאחדותו תתגלה בתוך מציאות העולם. לפיכך אומר ספר יצירה "ואם רץ לבך שוב לאחד": חזור אל העולם ואל המציאות, וחבר בהם את הקב"ה באופן שהוא קבע - תורה ומצוות.
ומהו "אם רץ לבך"? מבאר אדמו"ר הזקן: "פירוש ואם רץ לבך היא תשוקת הנפש שבלב בחלל הימני, שמתגברת ומתלהבת ומתלהטת במאד מאד עד כלות הנפש ממש, להשתפך אל חיק אביה חיי החיים ברוך הוא". האדם מגיע להתעוררות גבוהה כל כך, עד שהוא מבקש "ולצאת ממאסרה של הנפש בגוף הגשמי", כלהבה המבקשת בכל כוחה להשתחרר מן הפתילה המחזיקה אותה. הוא אינו רוצה להיות בגוף כזה, בעולם כזה ובסביבה כזו, ורק "לדבקה בו יתברך".
ועל זה אומר ספר יצירה: "שוב לאחד". רוץ, אך לא עד הסוף. רבי שמעון בר יוחאי לא נשאר במצב של כלות הנפש אלא חזר אל המציאות, ואדרבה: לאחר שיצא מן המערה, כשבנו נתן עיניו באנשים שאינם עוסקים בתורה ושרפם, בא רשב"י והחיה אותם, ואמר שסדרו של עולם הוא להיות בתוך העולם.
"אזי זאת ישיב אל לבו" - על האדם להיזכר מיד במאמר רבותינו ז"ל בפרקי אבות: "על כורחך אתה חי". רצונך לצאת הוא רצון מצוין, אך "על כורחך" עליך לפנות חזרה ולשוב אל גדרי העולם, אל המשפחה ואל המסגרת, על ידי מעשה המצוות.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי על כרחך אתה חי בגוף הזה להחיותו, כדי להמשיך חיים עליונים מחיי החיים ברוך הוא למטה" - עליו להמשיך את החיים האינסופיים הללו למטה, כאן בעולם הזה, "על ידי תורת חיים", התורה המורה לאדם כיצד לחיות את חייו היומיומיים, ו"להיות דירה בתחתונים", הקב"ה רוצה שדירתו תהיה דווקא כאן למטה, בעולם הגשמי, "לאחדותו יתברך מבחינת גילוי": שהאחדות האלוקית הגדולה, המרומזת ב"יחיד", תתגלה כאן בעולם הגשמי, בתוך גבול ובתוך מציאות. זו המעלה העיקרית, וזהו "שוב לאחד", "כמו שכתוב לעיל" וכפי שלמדנו באריכות בפרק ל"ו, שכל מטרת בריאת העולם היא דירה בתחתונים.
"וכמו שכתוב בזוהר הקדוש למהוי אחד באחד", הנאמר בערב שבת (ובנוסחאות האר"י ז"ל נאמר ב'כגוונא'): לחבר את ה"אחד" העליון, שהוא בחינת יחיד, ולהורידו אל ה"אחד" שלמטה. ופירוש הדבר, "פירוש שהיחוד הנעלם יהיה בבחינת עלמא דאתגליא" - שהדרגה הגבוהה של "יחיד", שהיא נעלמת ומופשטת מן הבריאה, תתגלה בתוך העולם, בתוך המציאות ובתוך המסגרת.
"וזהו שכתוב לכה דודי וכו'": כאשר האדם מגיע לבחינת "כלה", לכליון ולכלות הנפש, עליו להוליך עמו את ה"דודי", הקב"ה, אל תוך העולם ולשוב. זהו הרמז ב"לכה דודי".
"ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל: על כרחך אתה חי ועל כרחך וכו'" - לכאורה יש כאן סתירה: מצד אחד "על כורחך אתה חי", ומצד שני "על כורחך אתה מת". הביאור הוא, שהאדם צריך להיות תמיד ברצוא ושוב. כשהוא חש רצוא ומבקש לצאת, אומרים לו "על כורחך אתה חי" - עליך לחזור אל המציאות. וכשהוא חוזר אל המציאות ומתחיל ליהנות ממנה, ועלול לשקוע בעולם ולשכוח לגמרי, אומרים לו "על כורחך אתה מת" - עליו להכניס בעצמו את הרגש השני ולעורר מחדש את רצון היציאה. וכך כל הזמן: רצוא ושוב, רצוא ושוב, כגלגל תמידי, ותמיד לחזור אל העולם, כי כך הקב"ה אומר וכך הוא רוצה.
הדבר דומה לבן מלך שנשלח למקום רחוק, כדי להחזיר את כל האנשים שם אל המלך. עליו לזכור תמיד שהוא בן מלך, שכן מרגע שיתחיל ליהנות מן המקום וישכח את שליחותו, ישכח גם את עצמו ואת היותו בן מלך. לכן עליו להיות תמיד בהשתוקקות לחזור אל המלך, ומצד שני לומר לעצמו: המלך שלח אותי לכאן, וכאן עלי להיות. הלוך וחזור, וכך הוא נשאר מחובר בחיות אל המלך, ויחד עם זה משמר את המסגרות שהמלך רוצה.
"ואלא איך יהיה רצונו" וכיצד יתקיים רצון זה בפועל, לחיות או להיפך? הדבר מובן על פי מה שהסברנו, "וכמו שכתוב במקום אחר באריכות על משנה זו, על כרחך אתה חי בעזרת חיי החיים ברוך הוא". שכן אדם שיש בו השתוקקות של יציאה, צריך כוחות גדולים מאוד כדי לאזור כוח ולשוב. כל אחד יכול לראות זאת אף במינונים קטנים: אדם נמצא בשיעור או בהתוועדות, בהתעוררות גדולה, ופתאום מסתיים העניין והוא נזכר שיש מציאות ויש עולם, ושעליו לחזור לסדר מסודר ולהכניס את הכל לתוך מסגרת - ואין לו כוח לחזור, והוא חוזר בעצלתיים. לכן נדרשת עזרת חיי החיים ברוך הוא, שיוכל לאחר כל עלייה לשוב חזרה עם כל החיות, ואחר כך שוב לעלות ושוב לשוב, וזו מטרת העלייה והירידה.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על היסוד שאין שינויים בתורה, וכל ה'שינויים' שלעתיד לבוא מעוגנים בכללי התורה עצמה - החזיר שטבעו ישתנה ויהיה מעלה גרה (החתם סופר), ושחיטת שור הבר בסנפירי הלויתן בתור הוראת שעה (כאליהו בהר הכרמל), ועל דרך זה דברי האר"י ז"ל שנשמת הלוי תתלבש בגוף מבני אהרון. למדנו שעבודת הלויים בשירה וזמרה היא בבחינת רצוא, "כשלהבת היוצא מן הבזק", וכי אהבה זו מצד עצמה מבקשת יציאה וכלות הנפש בלבד. אי אפשר לבאר עניין זה במכתב, ורק מי שלבו בריא ונבון ומעמיק לקשר דעתו ותבונתו בה', אחרי קדימת יראת חטא, ימצא את האור הגנוז בנפשו כל חד לפי שיעורא דיליה. ולפיכך סדר העבודה הנמשך מאהבה זו הוא "שוב לבד": "ואם רץ לבך שוב לאחד" - לגלות את אחדותו יתברך בתוך העולם, דירה בתחתונים, ולהיות תמיד ברצוא ושוב כגלגל תמידי, בעזרת חיי החיים ברוך הוא.
בחלק הבא נמשיך בעזרת השם בלימוד הפרק, ונעמיק בעבודת הרצוא והשוב ובמשמעותה בעבודתו של האדם.