הגענו לאמצע פרק נ', בדף ע' עמוד ב' (עמוד 140). בשיעור הקודם עצרנו בשורה המתחילה במילים "כלתה נפשי", ומכאן נמשיך בשורה "והנה מכאן יצא שורש הלוים למטה". נפתח בחזרה קצרה על תוכן הפרק.
כל סוגי אהבת השם שאדמו"ר הזקן האריך בהם בפרקים הקודמים הם אהבה המוגדרת 'מלמעלה למטה': היהודי מתעורר באהבה גדולה לקב"ה, ומבוקשה של אהבה זו הוא להתקשר אליו בתוך גדרי העולם והטבע, בסדר המסודר שהקב"ה קבע לו. הוא יודע ומבין שדווקא על ידי קיום תורה ומצוות נוצר החיבור הנכון והאמיתי, וזו הדרך שבה הוא עובד וזהו מבוקשו. זהו הנושא המשותף לכל סוגי האהבה שנלמדו עד כה.
נקודה זו מתמצה במשל שלמדנו: אהבה ויראה הן כמו כנפיים, 'גדפין', שאין להן תכלית בעצמן, וכל תפקידן להפריח ולרומם את העוף. ובעבודת השם: תכליתן היא שקיום התורה והמצוות יהיה בחיות ובנשמה. נמצא שאהבת השם שדובר בה עד כאן באה לחזק ולהחיות את קיום התורה והמצוות.
בפרק נ' עוסק אדמו"ר הזקן בסוג אחר לגמרי של אהבה, שאינו דומה כלל לכל מה שנלמד עד כה. מבוקשה של אהבה זו הוא לצאת ולברוח, כדרכה של השלהבת המבקשת תמיד להיפרד מן הפתילה שבה היא נאחזת. זהו עניין ה'רצוא': האדם רוצה לצאת מן המגבלות שבהן הוא נמצא, עד כדי כלות הנפש ממש - ובזה חתמנו את הקטע הקודם.
שלושה משלים להבדל שבין שני סוגי האהבה:
מים ואש: האהבה שדובר בה עד כאן היא 'אהבה כמים', שטבעם לירד מלמעלה למטה; ואילו האהבה שכאן היא 'אהבה כאש', שטבעה להיפך - לברוח ממטה למעלה.
כסף וזהב: כסף מלשון כיסופין, והוא מרמז על אהבה שהיא מלמעלה למטה. הזהב לעומתו "אינו עובר לסוחר", ובלשון הגמרא אינו "חריף לצאת" - אין דרכם של אנשים להשתמש בו בקנייה יומיומית, אלא הוא נשמר בכספת, משום שהוא נדיר ויקר עד מאוד. כך האהבה שכאן: אין לה מקום בעולם, והיא כיוצאת ממנו, מלמטה למעלה. ומעלתה על סוגי האהבה שקדמו לה היא כמעלת הזהב על הכסף.
כהן ולוי: האהבה שדובר בה עד כאן היא בבחינת כהן, שהכהן איש חסד, וטבעו של חסד להשפיע מלמעלה למטה, כעשיר המשפיע לעני. ואילו האהבה שכאן - יציאה מן המסגרת ברצוא ובעלייה למעלה - היא בבחינת לוי, שכפי המבואר בקבלה שורש נשמתו של הכהן מחסד, ושורש נשמתו של הלוי מגבורה.
וכשם שאין העולם יכול להכיל את הזהב בשימוש היומיומי מפני רוב מעלתו, כך מעלתם של הלויים גדולה מאוד אך נסתרת, ואין אדם יכול לראותה בגלוי. בגלוי דווקא הכהנים הם שנמצאים במעלה גדולה יותר מן הלויים, וכפי שנאמר בפרשת השבוע, פרשת קורח, לאהרן ביחס ללויים: "וילוו עליך וישרתוך" - הלויים נספחים לכהנים ומשרתים אותם. ואף על פי כן, שורש נשמתם שהוא מגבורה גבוה משורש נשמת הכהן שהוא מחסד, אלא שכזהב לגבי הכסף, אין לו מקום בשימוש היומיומי.
ומכאן ממשיך אדמו"ר הזקן: "והנה מכאן יצא שורש הלוים למטה" - מדרגה זו של אהבה כאש, גבורה, יציאה וכלות הנפש, נובע שורשם של הלויים למטה.
ומוסיף אדמו"ר הזקן בסוגריים: "ולעתיד שהעולם יתעלה יהיו הם הכהנים" - לעתיד לבוא, לאחר שיבוא משיח ויבנה את בית המקדש השלישי במהרה בימינו, יתעלה העולם ויעמוד בדרגה גבוהה יותר, ואז יהיו הלויים הכהנים. "וכמו שכתב האריז"ל על פסוק" ביחזקאל "והכהנים הלוים בני צדוק": מהו "והכהנים הלוים" - כהנים או לויים? ומבאר האר"י הקדוש שהפסוק מדבר על העתיד לבוא, שאז יהיו הלויים הכהנים "שהלוים של עכשיו יהיו כהנים לעתיד".
ראוי להקדים: הכהנים נגזרו מלכתחילה משבט לוי, מאהרן הכהן, ואין הכהונה אלא מבניו. נמצא שבתוך שבט לוי עצמו יש את הכהנים, המעולים יותר, ויש את הלויים - למעשה אותה משפחה עצמה, אלא שבזמן הזה הלויים נמצאים בדרגה נמוכה מן הכהן.
האם הכוונה שלעתיד לבוא יהיו הלויים הם העובדים במקדש - הלוי הוא שידליק את המנורה והלוי הוא שיקריב את הקרבנות?
ודאי שלא. וטעם הדבר: "זאת התורה לא תהא מוחלפת". אם כתוב בתורה שהכהנים עושים את העבודה ולא הלויים, הכהנים עושים את העבודה ולא הלויים. אין שינוי בתורה גם לעתיד לבוא; לאחר שיבוא משיח לא תהיה תורה אחרת, אלא אותה תורה עצמה.
אלא שההבדל בין כהן ללוי עיקרו בנשמה: מי שנולד מצאצאי אהרן הכהן, שורש נשמתו מחסד; ומי שנולד למשפחת הלויים, נשמתו קשורה לגבורה. ולעתיד לבוא, הנשמות שהן מגבורה - נשמות הלויים של עכשיו - ייוולדו להורים מבני אהרן הכהן. בפועל ממש יהיה הבן כהן מבני אהרן, כדין התורה שרק בני אהרן כהנים, אך נשמתו תהיה נשמת לוי, ואז תהיה מעלתם בגילוי. זהו שמוסיף אדמו"ר הזקן שהלויים של עכשיו יהיו כהנים לעתיד: הם ייוולדו אצל בני כהן, שאם לא כן יהיה חלילה שינוי בתורה - ואין שינוי בתורה.
על דרך זה נשאלות שאלות דומות בעוד שלושה או ארבעה עניינים, שעל פניהם נראה כאילו יחול בהם שינוי לעתיד לבוא, והרי ידוע שאין שינוי בתורה. לדוגמה: בזמן הזה ההלכה כבית הלל, ולעתיד לבוא נאמר שההלכה תהיה כבית שמאי. גם כאן זהו אותו רעיון עצמו: בית הלל הוא חסד ובית שמאי הוא גבורה. בזמן הזה אין העולם כלי לעוצמתו של בית שמאי - וכזהב שאין לנו יכולת להשתמש בו, כך אין בכוחנו להשיג את דעותיו של בית שמאי, לפי שהוא למעלה מאיתנו; ולעתיד לבוא, כשיתעלה העולם, תהיה ההלכה כבית שמאי.
וכיצד ישתנה הדבר? יש מבארים שהשינוי עצמו נעשה על פי כללי התורה: כאשר סנהדרין פוסקים הלכה, ובא בדור אחר בית דין הגדול מהם במניין ובחכמה, רשאי הוא לדון מחדש באותו נושא ולהגיע למסקנות אחרות, וזאת על פי תורה. האר"י הקדוש, שגילה לנו שלעתיד לבוא תהיה ההלכה כבית שמאי, ראה ברוח קודשו שלעתיד לבוא, כשידונו הסנהדרין מחדש בנושאים שבהם נחלקו בית שמאי ובית הלל, ידונו מחדש ויגיעו למסקנות אחרות. נמצא שאף שיהיו דברים שישתנו, אין זה שינוי בתורה, שהרי השינוי עצמו מעוגן בכללי התורה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על ההבדל שבין האהבה מלמעלה למטה, שכל מבוקשה חיזוק קיום התורה והמצוות, לבין האהבה שבפרק נ' - אהבה כאש, ברצוא ובכלות הנפש, שמעלתה כמעלת הזהב על הכסף וכמעלת שורש נשמת הלוי מגבורה על שורש נשמת הכהן מחסד. מכאן יצא שורש הלויים למטה, ולעתיד לבוא יהיו הם הכהנים - היינו שנשמות הלויים ייוולדו לבני אהרן הכהן, שהרי "זאת התורה לא תהא מוחלפת". וכך גם ביחס להלכה כבית שמאי לעתיד לבוא: השינוי נעשה על פי כללי התורה עצמה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק, ונראה כי המסקנה למעשה אינה צריכה להיות כדרכם של בני אהרן.