בחלק הקודם עמדנו על כך שכל התבוננות עוברת דרך כוח הבינה, ועל סוג ההתבוננות שאדמו"ר הזקן מכנה 'גבורות עליונות דבינה'. כעת נעמוד על תוכנה של התבוננות זו ועל ההבדל שבינה לבין ההתבוננות שבקו הימין.
ישנו סוג התבוננות שהתוכן שבו מתבונן האדם מלכתחילה מוליך לעניין של אש, עלייה ושמאל, וישנו סוג התבוננות שתוכנה מוליך לעניין של מים, ירידה וימין. וכך מפרט אדמו"ר הזקן:
התבוננות שבקו הימין (מים, חסד): האדם מתבונן בעוצמתו וביופיו של העולם, "מה רבו מעשיך ה', מה גדלו מעשיך ה'", ומתוך לימוד פנימיות התורה הוא יודע שאין העולם הגדול והיפה הזה קיים חס ושלום מעצמו, אלא כוח אלוקי מהווה אותו ומחייה אותו מאין ליש בכל רגע ורגע, כמו שנאמר "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" - הדיבור האלוקי ניצב ומהווה בכל רגע. משמאריך בהתבוננות זו ומרגיל בה את עצמו, שוב אין הוא רואה עולם הקיים מעצמו אלא עולם שהקב"ה מחייה אותו, והוא מתרגש ומתעורר להיות קשור בבורא המהווה ומחייה את הכול. התבוננות זו נכונה, נחוצה וחשובה, אך אין היא מובילה למסקנה שיש לברוח מן העולם ולצאת מן הסדר. אדרבה, כל בניינה הוא שיש מציאות, יש עולם ויש סדר, אלא שהקב"ה הוא המנהיג את הכול; ומסקנתה: להתחבר לבורא, להיות מסודר ולקיים תורה ומצוות שהם רצונו.
התבוננות שבקו השמאל (אש, גבורה): זו ההתבוננות שעליה מדובר כאן, ובכלל עוסק הפרק באדם שדרגתו הנפשית נעלית ביותר. אין הוא מתבונן בעולם וכיצד הבורא מצמצם עצמו לבראו, אלא בגדלות הבורא עצמו, שהוא המציאות האמיתית, וכל מציאות העולם אינה תופסת מקום כלל והיא אין ואפס. ומה מסקנתו? מה יש להתעסק עם העולם, שהוא כלום? מדוע יתעסק בשוליים שבשוליים, בשעה שבידו לפנות ישר אל האין סוף ואל המציאות האמיתית? יתירה מזו, העולם מפריע לו. הדבר דומה לאדם העומד בחתונת בנו יחידו ומתלהב מן הגלידה המחולקת באולם: משיש עיקר, אין עושים עסק מן הטפל. מסקנתו של אדם זה היא לברוח מן המציאות ומן העולם הזה ולא להתעסק בו כלל.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "דהיינו שעל ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא דכולא קמיה כלא ממש חשיב" - כל העולם הגדול הנראה לעין אינו נחשב ביחס אליו לכלום, אין ואפס ממש. ואם יש לו מוח רחב ולב רחב להבין זאת, "תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפארת גדולתו ולהסתכל ביקרא דמלכא" - הנפש מתלהבת להתחבר ליקר ולפאר שבגדולת הבורא ולא לעולם, שהוא בשבילה גורם מפריע; ו'הסתכלות' פירושה התחברות פנימית ביקרו של המלך.
"כרשפי אש שלהבת העולה למעלה ונפרדת מהפתילה והעצים שנאחזת בהן" - זו תכונת האש, קו השמאל: כוח של עלייה, של בריחה ושל היפרדות. האש שבטבע עולה תמיד למעלה, ואם היא מצויה כאן אין זה אלא משום שאוחזים בה בפתילה או בעצים; ואף לאחר שנאחזה בהם אין היא נחה לרגע אלא מקפצת תמיד, שכן לא ויתרה על רצונה האמיתי לעלות למעלה.
והנמשל: "נר ה' נשמת אדם" - הנשמה היא אש, ורצונה התמידי לעלות למעלה, אלא שהפתילה והעצים, הגוף הגשמי וכיוצא בו, מחזיקים אותה למטה. (בליקוטי תורה מבאר אדמו"ר הזקן את ההבדל שבין פתילה לעצים: אש הנאחזת בפתילה היא אש עדינה יותר, והנאחזת בעצים גסה יותר, וכך גם במה שמחזיק את הנשמה למטה.) האש בוערת בו תמיד, אלא שאין הוא חש בה; וכאשר יתבונן בהתבוננויות המלהיבות את האש, תתגלה האש שבלבו והיא תתבע ממנו לברוח מן המציאות, מן הפתילה ומן העצים. "והיינו על ידי תגבורת יסוד האש אלקי שבנפש האלקית" - האדם מגביר את יסוד האש שבנפשו בדרך של גבורה, לצאת, לעלות ולהתרומם למעלה.
הזכרנו כי הזהב שייך לקו השמאל והכסף לקו הימין, ויש לבאר זאת. במציאות, אין קונים בזהב לחם וחלב במכולת; הבא לקנות בזהב יישלח חזרה. אמנם הזהב יקר יותר, אך דווקא משום שהוא יקר יותר אין הוא "עובר לסוחר" ואין משתמשים בו למסחר, ואילו הכסף עובר לסוחר.
במדרש מצינו ביטוי מעניין: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל בית המקדש. כלומר, העולם כפי שנברא מלכתחילה לא היה ראוי כלל שיהיה בו זהב, אלא שהקב"ה ברא אותו אלפי שנים קודם לכן כדי שיהיה זהב במשכן ובמקדש.
ושואלים בחסידות: הלא כל דבר שבעולם נברא לשם שימוש של תורה ומצוות, ומדוע נאמר דווקא על הזהב שאין העולם ראוי להשתמש בו? אלא שהזהב, אף לאחר שהוא מצוי כאן, אינו שייך לעולם: אין הוא דבר שימושי בחיי היום יום של הבריאה, אלא דבר מיוחד ויקר הנשמר בכספת. גם היום אין העולם ראוי להשתמש בזהב, שכן הזהב אינו שייך למציאות העולם.
וכן ברוחניות: אהבה שהיא בבחינת זהב אינה מביאה עולם אלא בריחה מן העולם. אהבה זו אומרת: איני מסתדר עם העולם, העולם מפריע לי, העולם כלא חשיב. זהו "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב" - קו הגבורה, בחינת אש, מלמטה למעלה.
במסכת בבא מציעא ישנו פרק שלם הנקרא 'פרק הזהב', ועניינו בהלכות קניינים. אין אנו באים ללמוד כאן את הגמרא לפרטיה, והרוצה לעמוד על דקות העניין יעיין שם, אך נקדים רקע קצר: מהו קניין? כאשר אדם מבקש לקנות חפץ מחברו, יש דרכים שבהן נעשה הקניין. ומהו עניינו? הקניין הוא הגילוי לכך שהמוכר גמר בדעתו והחליט באמת להעביר את החפץ לרשות הקונה; הוא כהוכחה המגלה מה הייתה דעתו של המוכר.
ומה הדין בנותן כסף לחברו? הבא אל חברו ומבקש לקנות ממנו את החיטים שבשדהו בסכום מסוים, ונתן לו את הכסף בידו - לכאורה החיטים כבר שלו. אך למסקנת הגמרא תיקנו חכמים שאין הכסף קונה עד שיגביה את החיטים בפועל. ומדוע? בטעם פשוט: אילו היה הכסף קונה, בשעה שתפרוץ שריפה יאמר המוכר לעצמו "כבר קיבלתי את כספי, החיטים אינן שלי אלא של פלוני, ומה אכפת לי אם יישרפו", ולא יזדרז להצילן. אך כאשר הוא יודע שהכסף שקיבל עדיין לא עשה את החיטים לשל הקונה והן עדיין שלו, ובידו אף לחזור בו מן העסקה, ירוץ ויעשה הכול כדי להציל.
וישנו סוג נוסף, קניין חליפין. רבים ראו בשמחות ובאירוסין כיצד מגביהים חפץ - מטפחת, כיפה או אבנט - ומכריזים "מזל טוב". מקורו של דבר בספר רות, ששם נעשה הקניין בשליפת הנעל. ועניינו: משמגביה אחד הצדדים את החפץ, מתגלה בכך שגמר בדעתו והחליט על העניין, וכך קבעה התורה שהגבהת החפץ פועלת את הקניין.
ומכאן לענייננו: הרוצה לקנות מחברו שק של מטבעות כסף ואומר לו "אתן לך זהב, ובהגבהת הזהב תיקנה לי את שק הכסף" - קניינו קניין. אך להפך, הרוצה לקנות מחברו שק של זהב על ידי שיגביה הלה את הכסף - אין זה קניין. ולשון המשנה בפרק הזהב: "הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב".
והמסקנה מעניינת: הזהב אינו נחשב ממון אלא חפץ יקר, ואילו הכסף נחשב ממון; והכלל הוא שאין עושים קניין חליפין בממון אלא בחפץ. לעולם אין עושים קניין זה בכסף, אלא מגביהים מטפחת, אבנט, ספר או חפץ אחר, ואילו כסף אין מגביהים. ומדוע נחשב הזהב חפץ יקר ולא ממון? משום שאינו עובר לסוחר ואין קונים בו.
נקודת הדברים לענייננו: הזהב יקר מאוד, ודווקא מחמת יוקרו הוא בורח מן העולם ויוצא מן המציאות. כך גם האהבה שבבחינת זהב, שמסקנתה עלייה מלמטה למעלה.
ממשיך אדמו"ר הזקן: "ומזה באה לידי צמאון" - מן ההתבוננות שמסקנתה בחינת אש בא האדם לידי צימאון, שהוא עניין השייך לאש, לחום וליובש. משרוצה הוא את הדבר בכל מאודו ואין הוא משיגו, הוא מגיע לצימאון עז, "וכמו שכתוב צמאה לך נפשי". וכשהצימאון עומד בעינו ועדיין לא השיג את מבוקשו, הוא בא "ואחר כך לבחינת חולת אהבה" - שכן הרוצה מאוד ואינו משיג נעשה חולה מכך. ולבסוף "ואחר כך בא לידי כלות הנפש ממש, כמו שכתוב גם כלתה נפשי" - רצונו לצאת מן הגוף ולבוא לידי התמסרות מוחלטת.
ויש לדייק: על הצימאון הביא אדמו"ר הזקן פסוק, ועל כלות הנפש הביא פסוק, ואילו על "חולת אהבה" לא הביא פסוק - אף שיש פסוקים בעניין זה. מדוע?
ביאור הרבי: הפרק מדבר באדם שדרגתו נעלית ביותר, ועל אדם כזה יש מקום לשאול כיצד שייך אצלו צימאון כלל. הרי הצימאון בא מחמת חיסרון, ואילו הנפש האלוקית היא, כלשון פרק ב' בתניא, "חלק אלוקה ממעל ממש" - ומה חסר לה? לפיכך הוצרך אדמו"ר הזקן להביא ראיה שאף בדרגה כזו שייך צימאון: דוד המלך, שנאמר עליו "וליבי חלל בקרבי" והיה צדיק, אמר "צמאה לך נפשי". והיכן אמר זאת? במדבר יהודה, כמפורש בראש המזמור, ולפני כן הקדים שהוא "בארץ ציה ועייף בלי מים". דוד המלך אך יצא מירושלים עיר הקודש אל המדבר, וכבר חש שם בחיסרון. מכאן שאף מי שנפשו האלוקית מתרוממת, שייך אצלו צימאון מחמת שאין בידו הדרגה הגבוהה יותר.
על "חולת אהבה" לא הוצרך לפסוק, שכן במציאות ודאי הוא שמי שחש צימאון ואינו משיג - באה בו חולת אהבה.
ואילו על כלות הנפש הביא פסוק ודייק בלשון "גם כלתה נפשי". ומה נאמר לפני כן? "נכספה וגם כלתה נפשי": "נכספה", מלשון כסף, רומזת לדרגת האהבה שבבחינת כסף, ולאחריה "וגם כלתה נפשי" - האהבה שבבחינת זהב. לפיכך הביא את הלשון הכוללת "גם וגם", ללמדנו שאף העומד בדרגה נעלית מגיע לצימאון כזה.
"והנה מכאן יצא שורש הלוים למטה" - הלויים שייכים לקו הגבורה, לעומת הכהנים השייכים לקו החסד.
ולכאורה יש כאן מקום לשאלה: לפי כל האמור, האהבה שבבחינת אש היא כזהב, והזהב יקר מן הכסף; ואילו בפועל הכהנים גבוהים מן הלויים. כיצד מתיישבים הדברים?
לסיכום: בחלק זה למדנו על ההתבוננות שמצד 'גבורות עליונות דבינה'. לעומת ההתבוננות שבקו הימין, המביאה להכרה שהקב"ה מהווה ומחייה את העולם בכל רגע ומחזקת את עבודת ה' בתוך סדר העולם, באה ההתבוננות שבקו השמאל בגדולת אין סוף ברוך הוא, שהכול כלא ממש חשיב לפניו, ומביאה את הנפש להתלהט כרשפי אש, לעלות ולהיפרד מן הפתילה ומן העצים. עמדנו על ההבדל שבין כסף לזהב - במדרש, שאין העולם ראוי להשתמש בזהב, ובדין המשנה בפרק הזהב ש"הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב" - ולמדנו כי אהבה שבבחינת זהב יקרה כל כך עד שאינה שייכת למציאות העולם. כן ראינו את השתלשלות הדרגות: צימאון, חולת אהבה וכלות הנפש ממש, ואת ביאור הרבי בדיוק הפסוקים שהביא אדמו"ר הזקן.
בחלק הבא נעסוק בשורש הלויים למטה, וביישוב השאלה כיצד מתיישבת מעלת האהבה שבבחינת זהב עם מעלתם של הכהנים על הלויים.