בפרקים הקודמים עסקנו בדרגות האהבה השייכות לקו הימין. בפרק נ' נעסוק בסוג אהבה אחר לגמרי: אהבה שמסקנתה היא הרצון לצאת מן העצמי, מן המציאות ומן העולם - לברוח מן הכול. אהבה זו שייכת לקו השמאל, לקו הגבורה.
מקורן של שתי האהבות שונה: האהבה שבקו הימין באה ממצב הקודם לה - מבחינת חכמה; ואילו האהבה שבקו השמאל באה מבחינת בינה. ובבינה עצמה יש חסד שבבינה וגבורה שבבינה, ועל כך נעמוד בהמשך בפרטיות. תחילה נציב את התמונה הכללית.
היסודות שאדמו"ר הזקן מביא בפרק לביאור בחינות ימין ושמאל:
כיסופים - כסף וזהב: בלשון התורה נקראת האהבה "ואהבת", ויש לה ביטוי נוסף - כיסופים, כלשון "נכסוף נכספת", מאותו שורש של המילה כסף. הכסף שייך לקו הימין, והזהב לקו השמאל.
"וזהב מצפון יאתה": מן הפסוק מתברר מהיכן בא הזהב במקורו - מן הצפון. וכידוע, צפון הוא שמאל ודרום הוא ימין, ולפיכך מייחסת התורה את הזהב לשמאל ואת הכסף לימין.
כהן ולוי: הכהן נקרא איש חסד, "לברך את עמו ישראל באהבה", והלוי הוא בחינת גבורה. נמצא, שקו הימין - שהוא קו הכסף, מלמעלה למטה, קו החסד - קשור לכהן; וקו השמאל - שהוא מלמטה למעלה, קו הגבורה והזהב - קשור ללוי.
כל הדוגמאות הללו מובאות בפרק כדי להסביר ולהבהיר את הדברים, ומתוכן נבין כיצד מגיע האדם לאהבה כזו בכלל: מה מוליד אהבה ומה מעורר את הרגש. לפי סדר הבריאה שבו ברא הקב"ה את נפש האדם, הדבר המשפיע על המידות ומעורר אותן הוא השכל (על ידי ההתבוננות). יש סוג התבוננות המוליך למסקנה של חסד, מלמעלה למטה, ויש סוג התבוננות אחר המוליך למסקנה של גבורה, מלמטה למעלה. בפרק נ' נראה איזו התבוננות מוליכה למסקנת הגבורה - בחינת הלויים, הזהב, הבריחה והעלייה.
נעבור ללשון הפרק (דף ע', עמוד 139): "והנה כל בחינות ומדרגות האהבה הנזכרים לעיל" - כל הדרגות שנתבארו בפרקים הקודמים, "הן מסטרא דימינא ובחינת כהן", שהכהן הוא "איש חסד", "ונקרא כסף הקדשים".
מדוע אינו נוקט "כסף" בלבד, אלא "כסף הקדשים"? הביטוי מופיע בפסוק בספר מלכים פרק י"ב, שם נאמר במפורש כלפי הכהנים: "ויאמר יהואש אל הכהנים כל כסף הקדשים אשר יובא בית ה'" - הוראה לכהנים מה לעשות בכספי מחצית השקל שיביאו אנשים אל המקדש. נמצא שהביטוי "כסף הקדשים" מכוון לכהנים, ולפיכך מדייק אדמו"ר הזקן בלשון זו דווקא: כהן הוא איש חסד, סטרא דימינא, בחינת כסף.
ולשון "כסף" הוא מלשון אהבה וכיסופים - "מלשון נכסוף נכספת לבית אביך", אותו שורש ואותה משמעות.
כאשר אדמו"ר הזקן מביא פסוק להוכחת דבריו, לכאורה די היה לו במילים הנוגעות לענייננו. מה הוא מבקש להוכיח מן הפסוק? שהאהבה נקראת כיסופים, שהכסף הוא לשון אהבה השייכת לסטרא דימינא. לצורך זה היה יכול לנקוט "מלשון נכסוף נכספת" בלבד, והרוצה לעיין יפתח את ספר בראשית פרק ל"א, ימצא את הפסוק ויראה את המשכו ואת סמוך לו. מה, אם כן, נוגע כאן להביא גם את המילים "לבית אביך"?
אלא שבמילים אלו מרמז אדמו"ר הזקן לעניין השייך לנו. הפסוק נאמר על ידי לבן ליעקב, וכפי שלמדנו בפרק ג', חכמה ובינה נקראות בשפה אחרת אב ואם: חכמה נקראת אב ובינה נקראת אם. ואם נעלה שלב אחד מעל חסד וגבורה, קו הימין שייך לחכמה - לאב. לפיכך מביא אדמו"ר הזקן גם את המשך הפסוק "לבית אביך", שהמילה "אביך" מרמזת לחכמה, לקו הימין שבו אנו עוסקים. בכך מרומז שורש הדבר: כיצד מגיע האדם לאהבה של חסד? משום שהתחלתה ומקורה בבחינת חכמה.
עד כאן סיכם אדמו"ר הזקן בשלוש שורות את דרגות האהבה שנתבארו עד עתה, וכעת הוא פותח בסוג אהבה חדש, שאינו דומה כלל לסוגים שנתבארו עד כה: "אך יש עוד בחינת אהבה העולה על כולנה". אין זה סוג נוסף בלבד, שניתן להעמידו באותו קו לצד הסוגים הקודמים, אלא דרגה גבוהה בהרבה - "העולה על כולנה", שכן קו השמאל מעולה מקו הימין, "כמעלת הזהב על הכסף". אם קו הימין הוא בחינת כסף ("נכסוף נכספת"), הרי קו השמאל הוא בחינת זהב, וההבדל בין הזהב לכסף הוא באין ערוך: רמה אחרת לגמרי.
ומהי אותה אהבה, ומדוע נקראת דווקא זהב? "והיא אהבה כרשפי אש".
ההבדל בין מים לאש: המים שייכים לקו הימין, שדרכם לזרום ולירד מלמעלה למטה - זהו טבעם, וזהו החסד. המים מתיישבים תמיד עם החסד, ועל אברהם אבינו, איש החסד, אנו אומרים בתפילה על המים: "זכור אב נמשך אחריך כמים". האש, לעומת זאת, היא בדיוק להיפך: היא עולה כלפי מעלה, מכלה את המציאות ובורחת למעלה. זהו סוג האהבה השייך לקו השמאל - אהבה שמסקנתה בריחה מן המציאות ועלייה מלמטה למעלה.
ומהיכן באה אהבה זו? לא מצד החסד, אלא "מבחינת גבורות עליונות דבינה עילאה" - מצד הגבורה, מצד השמאל, ולא כשאר האהבות שנתבארו לעיל השייכות לצד החסד. וכשם שהכסף, בהסתכלות בקומה עליונה יותר שבקו הימין, בא מבחינת חכמה, כך מקורם של האש והגבורה בדרגה עליונה יותר: בגבורות עליונות דבינה עילאה.
נוסיף מילה אחת: אין הכוונה, כפי שהיה אפשר לחשוב, שאהבה של חסד באה מחכמה ואהבה של גבורה באה מבינה. הרי כל אהבה חייבת לבוא על ידי התבוננות, ובלא התבוננות אין לידת רגש כלל - וההתבוננות היא בחינת בינה. נמצא שכל סוג של אהבה חייב לבוא מבינה, מן ההתבוננות. אם כן, מה משמעות החלוקה, שבינה שייכת לסוג אחד וחכמה לסוג אחר?
הדבר מובן על דרך המשל: חכמה ובינה נקראות אב ואם, וכל ילד הנולד חייב לבוא משניהם - מן האב ומן האם. אין סוג של לידה הבאה מן האב בלבד או מן האם בלבד. כך גם כל התבוננות חייבת לבוא מחכמה ומבינה כאחד. אלא מה? רואים במציאות שיש ילדים הדומים יותר לאב ויש הדומים יותר לאם: אף שכולם באים משניהם, יש הקשורים ודומים יותר לאם, ויש הדומים יותר לאב. וכך גם בענייננו: יש אהבה הדומה יותר לאב - לבחינת חכמה, ויש אהבה הדומה יותר לאם - לבחינת בינה, והאהבה שבפרקנו באה מגבורות דבינה עילאה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי כל דרגות האהבה שנתבארו עד כה הן מסטרא דימינא, בחינת כהן ואיש חסד, ונקראות "כסף הקדשים" - מלשון כיסופים, "נכסוף נכספת לבית אביך", ובמילים אלו מרומז מקורה בבחינת חכמה הנקראת אב. לעומתה יש בחינת אהבה "העולה על כולנה", כמעלת הזהב על הכסף: אהבה "כרשפי אש" השייכת לקו השמאל - לגבורה, ללוי, לזהב שמצפון - ומסקנתה בריחה מן המציאות ועלייה מלמטה למעלה. מקורה בגבורות עליונות דבינה עילאה, ולא שהאהבה האחת באה מחכמה בלבד והשנייה מבינה בלבד, אלא כמשל הילד הדומה יותר לאב או לאם.
בחלק הבא נעמוד על מהותה של אהבה זו ועל השם "זהב" שניתן לה, ונביא קטע מן הגמרא במסכת בבא מציעא, שנוכל לראות כיצד מתבארים דברי הגמרא היטב על פי שורות אלו שבתניא.