בחלק הקודם למדנו כי לימוד התורה הוא בבחינת נשיקה שבין היהודי לבוראו. כאשר יהודי לומד תורה בלבו בלבד, כביכול הוא מנשק את הבורא אך לא בפיו: הוא עושה את עיקר הנשיקה, אך אינו מוציא אותה אל הגילוי. ברגע שהוא מוציא את דברי התורה בפה, נעשית הנשיקה בפועל והעניין בא לידי גילוי.
מדוע אין די בלימוד הפלפול והעיון, ויש ללמוד גם הלכות? על כך מביא אדמו"ר הזקן את הפסוק "כי על מוצא פי ה' יחיה האדם", ומבאר בו ביאור מעניין: איזה חלק בתורה נקרא 'פי ה''? ההלכות. ההלכות הן בחינת 'פי ה'', ולימוד העיון הוא כביכול בחינת החב"ד (חכמה, בינה, דעת). וממה יחיה האדם, כלומר מנין ידע כיצד עליו להתנהג למעשה? מן ההלכות. לפיכך אין להסתפק בפלפולי הגמרא, אלא יש ללמוד גם את ההלכות, שהן הדברים התכליתיים שבהם "יחיה האדם".
וכיצד יש ללמוד? אין די ב"על לבבך", אלא נדרש גם "ודיברת בם". מדוע? משום שכל זמן שאין הדברים יוצאים אל הדיבור, לא נתגלה החיבור. הדבר דומה לאדם האוהב את זולתו או את בנו אהבה גדולה מאוד, ואינו נותן לו נשיקה. תפקידה של הנשיקה אינו ליצור את האהבה אלא לבטא ולגלות אותה: הנשיקה עצמה אינה האהבה, אלא האקט הטכני של הפה, ופעולתה להוציא אל החוץ את המתרחש בפנים.
נסכם את המהלך עד כה:
כדי שתהיה ליהודי אהבה לבורא נאמר "ואהבת".
אי אפשר שהאהבה תישאר בבחינת "ואהבת" בלבד, אלא יש להורידה למטה: "והיו הדברים האלה".
ההורדה נעשית על ידי לימוד התורה, ובו שני עניינים: "על לבבך" ו"ודיברת בם".
אלא שאם נעצור כאן, כל חשיבותו של "ודיברת בם" היא חשיבות משנית: גם אם לא יוציא אדם את מילות התורה בפיו ויסתפק בלימוד בעיון, הרי הוא מנשק את הקב"ה ודבק בו, אלא שאינו מבטא זאת בגילוי. לפי זה, בלימוד בעיון אין חסר לכאורה בעצם החיבור, אלא בגילויו בלבד. שהרי נשיקה הניתנת בלא שום רגש, מן השפה ולחוץ, אין בה ממש - מכלל שעיקר הנישוק הוא הרגש, והנשיקה אינה אלא גילויו.
על כך מוסיף אדמו"ר הזקן, שלאמיתו של דבר אי אפשר להסתפק בלימוד תורה שבלב: "ומכל מקום לא יצא ידי חובתו בהרהור ועיון לבדו עד שיוציא בשפתיו". אף שלימוד התורה הוא עיקר ביטוי אהבתו של יהודי לבורא, אין הוא יכול להסתפק באהבה שבלב לבד וללמוד תורה בלי להוציא את הדברים בדיבור. כשם שבתפילה אין יוצאים ידי חובה בהרהור לבד, כפי שלמדנו בעבר, כך גם במצוות תלמוד תורה: בלא דיבור חסר כאן דבר עיקרי ממש, שכן הדברים אינם יורדים למטה.
ומדוע? כאן מבהיר אדמו"ר הזקן שאין "ואהבת" בא כדי לברוח למעלה ולהישאר שם. האהבה מתבטאת דווקא בהורדת הדברים למטה, לביטויים מעשיים בפועל ממש. וזו הסיבה שאין אפשרות לקיים מצוות תלמוד תורה בלא דיבור: בשעה שהאדם מדבר, לא רק הנפש שותפה בלימוד, אלא גם הצד הגשמי - הגוף והנפש החיונית המחיה אותו.
ומנין מקבל הגוף את הכוח לדבר? מן המאכל שאכל, מן המשקה ששתה ומן המנוחה שנח. וכמה שותפים בעולם נדרשו לכך: כמה אנשים וכמה מפעלים עמלו עד שהגיע האוכל אל הצלחת, עד שנעשו המיטה והמזרן, עד שנבנה הבית והותקן המיזוג. ומשכל אלה שותפים בעצם היכולת לשבת ולהוציא דיבור בפה, נמצא שברגע שאדם מוציא את דברי התורה בפיו הוא משתף בלימודו את העולם כולו ומרומם אותו.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כדי להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה עד נפש החיונית השוכנת בדם האדם המתהוה מדומם צומח חי", ובכך מתרוממים גם הדומם, הצומח והחי שמהם הוא ניזון. וזה גופא קשור ל"ואהבת": מבוקשו של האדם באהבתו הוא לדבוק בבורא, ועל כך נאמר לו שלא יעלה לבדו, אלא "כדי להעלות כולן לה' עם כל העולם כולו". וכיצד? בכך שילמד תורה, שהיא הנשיקה שהוא נותן לבורא, ולא יסתפק בלימוד שבלב אלא יוציא את הדברים בפיו. שאז, מלבד גילוי הנשיקה עצמה, הוא מרומם בדיבורו את כל הבריאה.
"ולכללן ביחודו ואורו יתברך אשר יאיר לארץ ולדרים" - על האדם להכליל ולחבר את כל אלה אל האור האלוקי. ראוי לציין כי בתיקוני התניא נוספו המילים "ולדרים עליה", ובהן נכלל העולם כולו.
וכפי שלמדנו בפרקים קודמים, הקב"ה מחלק את העולם לשש מאות אלף חלקים כלליים, ולחלקים פרטיים רבים יותר. מספרם של בני ישראל מכוון ממש, כמו פאזל, לכמות החלקים שבעולם, ולכל אחד ואחד חלק משלו שעליו מוטל לזככו ולקדשו. וכאשר הוא לומד ומתפלל, בהשגחה פרטית הגיעו אליו אותו מאכל שעמלו עליו אותם פועלים, ואותם חלקים בעולם הקשורים אליו. משכך, מי שאינו עושה זאת, כביכול הופקדה בידו מערכת שלמה והוא זילזל בה ולא רומם אותה. מוטלת אפוא על כל יחיד אחריות לרומם בלימודו את כל הקשור בו.
ומסיים אדמו"ר הזקן שהאור מאיר לארץ ולדרים עליה "בבחינת גילוי", עד שיתקיים בעולם כולו "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וכו'". כפי שלמדנו בפרק ל"ו, התגלות המשיח והבאת האור האלוקי לעולם הן תוצאה של מעשינו כיום: כבר עתה, כשיהודי לומד, הוא מקדש את העולם ומזכך את סביבתו, והכול נעשה קדוש. אמנם הדבר אינו נראה לעין, אך בבוא המשיח כביכול יוסר הווילון וייראה מה שמתרחש בפועל. ההתקדשות מתרחשת כבר עכשיו, ובגילוי של ביאת המשיח יתקיים "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר".
ראוי לציין דיוק מעניין: בסיום הציטוט נוקט אדמו"ר הזקן בלשון "וכו'". בהקשר למה שלמדנו קודם, שבהבאת פסוק ראוי לסיים ב"וגומר", מציין הרבי סימן שאלה על "וכו'" זה: האם הכוונה להמשך הפסוק, או שהכוונה לפרק ל"ו שבו נתבאר העניין באריכות יתירה. מכאן עד כמה כל ביטוי בתניא מדויק, הן בצורת כתיבתו והן במשמעותו.
בסיום הפרק מוסיף אדמו"ר הזקן כמה מילים שאינן באות בכדי, אלא כדי לקשור את סדר הדברים שבקריאת שמע: ברכות קריאת שמע הן ה'חימום', שבו מכין האדם את עצמו לאהבת ה' באופן של פנים אל פנים; "ואהבת" הוא ביטוי האהבה; ו"והיו הדברים האלה על לבבך ודיברת בם" הוא הורדת האהבה אל המציאות על ידי התורה, ובה רוממות העולם כולו כאמור. וכעת נסגר המעגל עם שתי ברכות קריאת שמע:
הברכה הראשונה: בברכת "יוצר אור" נאמר "מה רבו מעשיך ה'", "יוצר משרתים" ומלאכים, עולם ומלואו. ועל כך אומר אדמו"ר הזקן "שזהו תכלית השתלשלות כל העולמות": כל אותם עולמות מצפים לעבודתו של האדם. שהרי העולם הזה הגשמי אינו חוליה נוספת בשרשרת העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה), אלא כל השרשרת כולה, עם כל המלאכים וכל הנבראים, נבראה בשבילו: כדי שיהודי ישב ויוציא בפיו דברי תורה וירומם את הבריאה כולה, "להיות כבוד ה' מלא כל הארץ הזאת דוקא", כלשון הברכה הראשונה "מלוא כל הארץ כבודו". ומדוע דווקא כאן למטה, ואין די באור האלוקי שלמעלה? "כי הוא בחינת גילוי לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא כנ"ל באריכות": באצילות, בבריאה וביצירה האור הוא אור מלכתחילה, ואילו בעולם העשייה, שהוא חושך מלכתחילה, כל אור שמתגלה בא מהפיכת החושך לאור, ולאור כזה יוקר אחר ועוצמה אחרת לגמרי. בקיום "ודיברת בם" משלים אפוא האדם את מה שקרא בברכה הראשונה.
הברכה השנייה: בברכת "אהבת עולם" נאמר שהקב"ה אהב את עם ישראל, "ובנו בחרת מכל עם ולשון". הקב"ה יכול היה להביא את העולם אל תכליתו בעצמו, אלא שבחר בעם ישראל ורצה שהאדם הוא שיעשה זאת. לכן מסיים אדמו"ר הזקן "וזהו תכלית כוונת האדם בעבודתו להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה": מי שקרא בברכה השנייה שנבחר מכל העמים ומכל הבריאה, עליו להשלים זאת בעבודתו.
לכאורה יש בפרק שני קווים הפוכים: קו של "ואהבת", שהוא כלפי מעלה, בבחינת 'רצוא' - אהבה ותשוקה לעלות; וקו של "והיו הדברים האלה על לבבך ודיברת בם", שהוא כלפי מטה, בבחינת 'שוב'. מה הקשר ביניהם? מסיים אדמו"ר הזקן ששניהם קשורים זה בזה, "רק שצריך תחילה העלאת מ"ן למסור לו נפשו ומאודו כנ"ל".
מ"ן הוא ראשי תיבות 'מים נוקבין', מים של בחינת נוקבא. עם ישראל כולו נמשל לאישה, והקב"ה נמשל לאיש, וכל מה שיהודי מתרומם ומבקש לעלות אל הבורא נקרא בקבלה ובחסידות 'מים נוקבין'. ומה שהבורא ממשיך מלמעלה למטה נקרא מ"ד, 'מים דכורין', מלשון זכר, והיא ההמשכה הבאה מלמעלה. וכדי לקבל את ההמשכה מלמעלה, יש לעשות תחילה התעוררות מלמטה, וכלשון חז"ל: "פתחו לי כחודה של מחט, ואני פותח לכם כפתחו של אולם".
לסיכום: בחלק זה למדנו שלימוד התורה בלב הוא עיקר הנשיקה, אך הוצאת הדברים בפה היא גילויה, ולכן אין די בפלפול ובעיון בלבד אלא יש ללמוד גם הלכות, שהן בחינת 'פי ה'' שבהן "יחיה האדם". ראינו שאף שלכאורה ה"ודיברת בם" אינו אלא גילוי החיבור, מחדש אדמו"ר הזקן ש"לא יצא ידי חובתו בהרהור ועיון לבדו", משום שבדיבור שותפים הגוף והנפש החיונית, וממילא כל העולם כולו שממנו נוטל האדם את כוחו - וכך הוא מעלה עמו את הדומם, הצומח והחי, ומכלילם באור האלוקי המאיר לארץ ולדרים עליה בבחינת גילוי, עד "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר". כמו כן עמדנו על סיום הפרק הסוגר את המעגל עם שתי ברכות קריאת שמע - תכלית השתלשלות כל העולמות ובחירת הקב"ה בישראל - ועל היחס שבין 'רצוא' ל'שוב': העלאת מ"ן מלמטה המביאה להמשכת מ"ד מלמעלה.
בחלק הבא נמשיך, בעזרת השם, בפרק הבא בליקוטי אמרים.