בחלק הקודם עמדנו על דברי אדמו"ר הזקן בעניין "ואהבת" ועל הדבקות הנעלית שבין רוח האדם לרוח האלוקית. מיד לאחר מכן ממשיך אדמו"ר הזקן ופותח במילה "אך". אילו היינו עוצרים את הפרק בנקודה זו, היה מקום להסיק מסקנות של בריחה והתנתקות; לפיכך בא אדמו"ר הזקן להבהיר כיצד ביטויי האהבה באים לידי ביטוי נכון ומעשי.
"אך איך היא בחינת אתדבקות רוחא ברוחא" כיצד מיישמים בפועל ממש את הדבקות של רוח היהודי ברוח האלוקית? כיצד דבקות זו מתנהלת במציאות? על כך אומר אדמו"ר הזקן: "לזה אמר" לזה אמרה התורה מיד לאחר "ואהבת", עם כל המילים הנשגבות של הדבקות המרוממת, וחזרה אל המציאות המעשית: "והיו הדברים האלה כו' על לבבך ודברת בם וכו'". "הדברים האלה" הם דברי התורה, ועליהם נאמרו שני דברים: "על לבבך" ו"ודברת בם".
[הערה טכנית: בלוח התיקון שבסוף התניא מצוין כי במקום "וכו'" שבפנים צריך להיות כאן "וגו'". הכלל הוא, שכאשר מביאים ציטוט של פסוק ואין משלימים אותו, הסיומת היא "וגו'", ואילו כשמביאים מאמר חז"ל ומרמזים על ההמשך, הסיומת היא "וכו'". מאחר שכאן מדובר בפסוק, הסיומת הנכונה היא "וגו'"].
דהנה ישנם שני חלקים בתורה:
חלק העיון - השקלא וטריא, הסברות והפלפולים, כדרך לימוד הגמרא. כאשר יהודי לומד דף גמרא ועומד על השאלות והתשובות של התנאים והאמוראים, הוא מעיין בחכמתו של הבורא שירדה והתגלתה לנו. חלק זה נקרא בלשון התניא 'חכמת ה'' או 'רוח ה''.
חלק ההלכה - הצד המעשי: מה ההלכה אומרת ומה נוגע למעשה בפועל. שהרי לא כל מה שנלמד בדף הגמרא נוגע למעשה, ואף אין לפסוק הלכה למעשה מתוך לימוד הסוגיה. חלק זה נקרא 'דבר ה'', כלשון חז"ל "דבר ה' זו הלכה", ביטוי שכבר הופיע בתניא בפרקים הקודמים.
אף באופן הלימוד עצמו ישנם שני אופנים: יש אדם היושב ולומד דף גמרא שלם או מסכת שלמה, קורא בעיניו, מתבונן בשכלו, מבין ומעמיק עד מאוד, ויודע היטב את הפלפול ואת ההלכה, אך אינו מוציא דבר מפיו; ולעומתו יש הלומד את העיון ואת ההלכה ואף מוציא את הדברים בפיו בדיבור.
על כך אומרת התורה: אם ברצונך להיות דבק בבורא באמת, "והיו הדברים האלה" בשני אופנים: "על לבבך" - עיון והתבוננות בלב ובמוח, ואין די בכך, אלא גם "ודברת בם" - הוצאת הדברים בדיבור בפה.
מדוע לא די בעיון שבלב?
אדמו"ר הזקן מבאר בקטע זה שני טעמים לדבר. הטעם הראשון הוא מושג הנשיקה. בנשיקה עצמה יש להבחין בשני עניינים:
הקשר העיקרי - הקשר הפנימי שמתרחש בין השניים, דבקות של רוח ברוח.
גילוי הקשר - הנשיקה בפועל בפה. אין זה אקט חיצוני וטכני בלבד, אלא גילויו של הקשר הפנימי המתרחש.
כך גם ביחס לקב"ה: כאשר האדם אוהב את הקב"ה ומבקש לנשק אותו כביכול, ראשית עליו להיות קשור אליו ברוח ובפנימיות, שזהו עיקר עניינה של הנשיקה, ולאחר מכן לגלות זאת בפועל. כאשר אדם לומד תורה בעיון ובלב - זו התקשרות פנימית; וכאשר הוא מוציא את דברי התורה בפיו - אלו הן הנשיקות בפה.
כלומר, האהבה אינה יכולה להישאר עניין מופשט ורוחני בלבד: על האדם להוריד אותה למימדים ממוקדים ומוגדרים, להיות דבק בבורא בדבקות של רוח ברוח, ואף לגלות זאת בנישוק שבפועל. זהו "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" - הביטוי הפנימי, עיקרה של הנשיקה, "ודברת בם" - הנשיקה בפועל, הדיבור.
נעיין בלשון התניא "אך איך היא בחינת אתדבקות רוחא ברוחא" - כיצד מתנהלת בפועל ממש דבקות רוחו של היהודי ברוח הפנימית של הבורא? "לזה אמר והיו הדברים האלה כו' על לבבך ודברת בם כו'": "על לבבך" - הדבקות הפנימית שבעיון, "ודברת בם" - הגילוי שבדיבור. ועל כך מביא אדמו"ר הזקן את לשון ספר עץ חיים: "וכמו שכתוב בעץ חיים שיחוד הנשיקין עיקרו הוא יחוד חב"ד בחב"ד והוא עיון התורה, והפה הוא מוצא הרוח וגילויו בבחינת גילוי".
"יחוד חב"ד בחב"ד" פירושו יחוד החכמה, הבינה והדעת של האדם בחכמה, בבינה ובדעת של התורה, והיינו עיון התורה. ברגע שהאדם מעיין בסברות, בפלפולים ובשקלא וטריא ומבין אותם בשכלו ומתבונן בהם בלבו, נוצר הקשר הפנימי שהוא עיקר האיחוד ועיקרה של הנשיקה, אך עדיין אין זה הביטוי של הנשיקה בפה.
"והפה הוא מוצא הרוח וגילויו" - בהוצאת דברי התורה בפה מגלה האדם את שני החלקים כאחד: 'הרוח' היא הרוח האלוקית שבעיון ובפלפולים, ו'גילויו' הוא ההלכות. את שניהם מוציא האדם בפיו ממש, בבחינת גילוי. "והיינו בחינת הדיבור בדברי תורה" - שהרי 'דברי תורה' אינם הדיבור בלבד: הדברים של התורה הם ההלכות, הלכה למעשה, ואילו הפלפול והעיון הם בבחינת החב"ד של התורה.
לסיכום: במילה "אך" מבהיר אדמו"ר הזקן כיצד מתבטאת הדבקות ברוחא ברוחא הלכה למעשה: "והיו הדברים האלה... על לבבך ודברת בם". בתורה שני חלקים - עיון התורה, 'חכמת ה'', וההלכה, 'דבר ה' זו הלכה' - ובלימודם נדרשים גם עיון הלב וגם הוצאת הדברים בפה. כמשל הנשיקה, שעיקרה הקשר הפנימי וגילויה בפה, כך איחוד חב"ד של האדם בחב"ד של התורה הוא עיקר האיחוד, והפה הוא "מוצא הרוח וגילויו" בדיבור בדברי תורה.
בחלק הבא נלמד את הטעם השני שמביא אדמו"ר הזקן לצורך בדיבור דווקא, ונמשיך בביאור המשך הפרק.