עצרנו בחלקו האחרון של פרק מ"ט, בדף ע' (עמוד 139), בשורה הרביעית מלמעלה, במילים "והנה כאשר ישים המשכיל". נפתח בחזרה קצרה על הנלמד עד כה, ומשם נמשיך הלאה.
בפרקים אלו מתווה אדמו"ר הזקן תהליך שנועד להוביל את האדם להתעוררות אהבה לקב"ה הנקראת אהבה "כמים הפנים לפנים": התבוננות המביאה את האדם למסקנה שעליו לוותר על ענייניו האישיים, ובלשון התניא - להפקיר הכל בשביל רצון השם. ומדוע מוטל עליו לעשות כן עד כדי הפקרת הכל? משום שזהו בדיוק מה שהקב"ה עושה למענו. על כך דיברנו באריכות בעניין הצמצומים, ולפני כן בעניין יציאת מצרים, שכל עניינם הוא שהקב"ה מצמצם את עצמו כביכול כלפינו; והתוצאה שהדבר צריך לעורר מן הצד השני היא, שגם האדם יוותר על הכל למען הקב"ה.
כלשון הפסוק בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך":
"בכל לבבך" - הדברים שהאדם קשור אליהם בליבו, ואפילו אשתו וילדיו.
"ובכל נפשך" - חייו.
"ובכל מאודך" - ממונו: פרנסתו, מזונו וכספו.
כאשר כל אלה מתנגשים בענייני תורה ומצוות וברצון השם, על האדם לשים לנגד עיניו את היעד ואת התכלית - רצון השם, ולא ענייניו האישיים של האדם.
לשם כך נתקנו הברכות שלפני קריאת שמע, שכל מטרתן היא ההתבוננות בעניין זה:
בברכה הראשונה - מתבונן האדם במלאכים הגדולים, בשרפים ובאופנים, ובכך שהם עצמם חשים את ריחוקם ואומרים "קדוש קדוש קדוש", דהיינו שהוא מובדל מהם, ומבקשים היכן נמצא גילויו של הבורא: "מלוא כל הארץ כבודו".
בברכה השנייה - הדבר בולט עוד יותר: אף שקיים עולם גדול כל כך עם מלאכים וכו', "אהבת עולם" אהב הקב"ה את עם ישראל, ולכן צמצם את עצמו כביכול בעולם, והכל בשביל עם ישראל.
"והנה כאשר ישים המשכיל אלה הדברים אל לבו ומוחו" השורות הבאות מסכמות את כל האמור, ואת הצד המעשי של "ואהבת את ה' אלוקיך". המשכיל, המבין את כל שנתבאר בברכה הראשונה ובברכה השנייה של קריאת שמע, ולוקח דברים אלו אל עומקא דליבא ואל עומק המוח - מהי התוצאה?
"אזי ממילא כמים הפנים לפנים תתלהט נפשו" - כשם שהאש נאחזת בפתילה ומתלהטת, כך האדם המתבונן באהבה הגדולה שהבורא נותן ועושה עמו, וכשהוא מבין זאת ומתחבר אליה בעומק הלב ובעומק המוח, מיד הוא אומר: רק יאמרו לי מה רצונו שאעשה, ואני מוכן לעשות הכל. הוא מוותר על כל תענוגי העולם, על מחשבותיו ועל כל ענייניו האישיים שנראו לו נחוצים.
"ותתלבש ברוח נדיבה" - רוח של קדושה ושל נדיבות: לנדב את עצמו, לתת את עצמו ו"להתנדב, להניח ולעזוב כל אשר לו מנגד" - כל ענייניו, צרכיו ותאוותיו יעמידם 'מנגד', כלומר מרחוק. או אז שואל האדם את עצמו: מהו היעד והתכלית, ומה הוא באמת רוצה? והתשובה - "ורק לדבקה בו יתברך, וליכלל באורו", להיות נכלל באור האלוקי, "בדביקה חשיקה וכו'": לדבוק בבורא ולחשוק בדבקות זו.
תנועת נפש זו נקראת בחסידות 'רצוא': האדם מבקש לצאת מן המצב שבו הוא נתון, שכן הוא מבין שהמציאות שבה הוא נמצא, הסביבה שבה הוא חי והתאוות המטרידות אותו - כולם דברים מפריעים, ואילו התורה, המצוות ורצון השם הם תכלית האמת, שלמענה הוא מוכן לעשות הכל כדי להתחבר אליה.
הדבקות שהאדם מבקש היא "בבחינת נשיקין והתדבקות רוחא ברוחא כנ"ל". כשם שאדם האוהב את זולתו אהבה גדולה מבטא זאת בנשיקה, שהיא ביטוי של חיבור ואהבה, כך ביחסו של היהודי לקב"ה. ומהי משמעותה האמיתית של הנשיקה? התדבקות רוחא ברוחא: הרוח הפנימית של הנותן מבקשת להידבק ברוחו של המקבל, ושניהם חפצים להיות דבקים זה בזה. הדבקות האמיתית שביניהם היא דבקות פנימית, דבקות הרוח, ופעולת הנשיקה אינה אלא ביטוי חיצוני לדבר פנימי הרבה יותר המתחולל ביניהם.
וכפי שמבואר פעמים רבות: כאשר האהבה והקשר הם במידה מוגבלת, מבטא אותם האדם בדיבור; וכאשר האהבה מתגברת ומתעצמת עד שאין הדיבור יכול להכילה, היא באה לידי ביטוי בנשיקה. כך גם בשיר השירים נאמר במשל: "ישקני מנשיקות פיהו". עניינו של "ואהבת את ה' אלוקיך" הוא אפוא שהיהודי ירצה להיות דבק בבורא בדבקות הנעלית ביותר שיכולה להיות. בהמשך נרחיב בביאור משל הנשיקין וענייָנם ברוחניות, כפי שיביא אדמו"ר הזקן מספר עץ חיים.
בזה מסתיים למעשה ביאור העניין של "כמים הפנים לפנים", ההתבוננות שהחלה בפרק מ"ו והמובילה אותנו למסקנה זו, לנישוק זה ולדבקות זו.
*
מכאן ועד סוף הפרק בא אדמו"ר הזקן לבאר כיצד יבוא ביטוי אהבתו של היהודי לקב"ה בצורה הנכונה, ובמיוחד כיצד הדבר בא לידי ביטוי בהמשך פסוקי קריאת שמע. שהרי במהלך הדברים ביארנו את ברכות קריאת שמע, וביארנו את "ואהבת... בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" שהוא השיא; ומהו ההמשך? "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם", ולאחר מכן "וקשרתם" וגו'. מה הקישור והחיבור בין המשך זה לבין האמור לפניו?
השאלה מתחדדת לאור השורות הקודמות: כאשר יהודי אוהב אהבה עזה ומשתוקק, ומבין שהקב"ה עושה למענו הכל, הרי זו תנועת נפש של 'רצוא' - עזיבת הכל והנחת הכל, כאומר: איני מעוניין בדבר, רק שאוכל ללמוד ולהתפלל; אין הסביבה מעניינת אותי ואין דבר מעניין אותי. לכאורה המסקנה המתבקשת היא בריחה מוחלטת מכל דבר, להתבודד באי רחוק ולהיות דבק בבורא, שהרי זה מה שהוא רוצה.
ועל כך באה התורה ומלמדת, שלאחר תנועת הנפש הגדולה של "ואהבת" עד כדי "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", שמשמעה ויתור על הכל - על הדברים הנקראים "לבבך", על הנקראים "נפשך" ועל הנקראים "מאודך" - אל לו לאדם לחשוב שהמסקנה מכל זה היא 'רצוא' והתרוממות ובריחה ממציאות העולם והסביבה, ולשהות במעין התרוממות נפשית שאין לה שום אחיזה במציאות, כולה עלייה בלבד. כך אמנם נראים הדברים לכאורה.
לסיכום: בחלק זה השלמנו את ביאור האהבה "כמים הפנים לפנים": המשכיל המכניס את התבוננות ברכות קריאת שמע אל עומק ליבו ומוחו, נפשו מתלהטת, מתלבשת ברוח נדיבה, מניחה ועוזבת כל אשר לה מנגד, ומבקשת רק לדבקה בבורא ולהיכלל באורו - בבחינת נשיקין והתדבקות רוחא ברוחא, שהיא דבקות פנימית שהנשיקה אינה אלא ביטויה. עמדנו על כך שתנועת נפש זו היא 'רצוא', ופתחנו בשאלה מה עניינו של המשך פסוקי קריאת שמע - "והיו הדברים האלה... ושננתם לבניך ודברת בם" - לאחר שיאו של "ואהבת".
בחלק הבא נעסוק בסכנת הבריחה מן המציאות, ונראה כיצד מלמדת התורה שאהבה זו צריכה לבוא לידי ביטוי דווקא בתורה ובמצוות שבתוך מציאות העולם.