בחלק הקודם עמדנו על תיאור עבודת המלאכים בברכת "יוצר אור". עד המילים "ואומרים ביראה" עדיין לא פירט אדמו"ר הזקן מה בדיוק אומרים המלאכים - הם פותחים את פיהם בקדושה, בטהרה, בשירה ובזמרה - וכאן מגיעים סוף סוף אל השורה התחתונה: מה הם אומרים בפועל. והם אומרים: "קדוש, קדוש, קדוש".
כשאנו רואים את הביטוי הזה, שהמלאך אומר "קדוש", עלולים אנו להבין בטעות שבאמירה זו מספרים המלאכים ומגדירים מהי גדולתו של הבורא - שהוא קדוש וכו'.
(ומכל מקום, אין הבורא זקוק לכך שיאמרו לו זאת תמיד; הוא ברא את המלאכים ונתן להם את היכולת לומר זאת, והכול כדי שאנו נתבונן בכל הגדולה הזו ונסיק ממנה את המסקנה המתבקשת: שאף שיש מלאכים רבים כל כך ונעלים כל כך, אין בורא עולם מתפעל מכל זה, וכביכול אומר: את כל זה איני צריך. את מי אני צריך? את אותו יהודי המתמודד עם יצריו ומתגבר עליהם. זו המסקנה מכל העניין).
ואכן, במקומות אחרים התואר "קדוש" אכן מתאר תוכן מסוים. מסופר בנביא על השונמית, שאלישע הנביא היה עובר בביתה, והיא אומרת לבעלה: הרי עובר אלינו מפעם לפעם איש גדול, והוא איש קדוש העובר עלינו תמיד, ולפיכך נעשה לו עלייה קטנה וכו'. הרי היא מתארת את האדם ואומרת שהוא קדוש.
הגמרא מביאה פסוק זה ומיד שואלת: מנין ידעה שהוא קדוש? כלומר, במה התבטאה קדושתו - שהרי במילה "קדוש" היא מתארת דבר מסוים. ומביאה הגמרא שתי דעות: לדעה הראשונה, ראתה שאין זבוב עף מעל האוכל שהוא אוכל - היא רואה שאצלו הדבר שונה מכל אדם, שהזבובים אף אינם מתקרבים אליו - ומביאה הגמרא דוגמה נוספת.
מכאן שלעיתים אמירת "קדוש" על אדם מתארת משהו, וניתן לשאול: במה מתבטאת קדושתו? לפי זה היינו עשויים לחשוב שאף כאן, כשהמלאכים אומרים "קדוש קדוש", הם מתארים תיאור מסוים, ויש לעצור ולשאול אותם: מה כוונתכם שהוא קדוש? במה באה הקדושה לידי ביטוי? התחילו לתאר ולפרט.
על כן מוסיף אדמו"ר הזקן ומבהיר "כלומר" - אין המילה "קדוש" באה כאן לתאר או להגדיר דבר, אלא זה פירושה: שהקב"ה "שהוא מובדל ומופרש מהן" ומרומם מהם, ואין להם שום תפיסה, שום השגה ושום הגדרה בגדולתו, "ואינו מתלבש בהן בבחינת גילוי".
המלאכים אומרים: ככל שאנו רוחניים ומרוממים - והשרפים עומדים ואומרים זאת בעולם נעלה מאוד, הנקרא בתורת הקבלה והחסידות עולם הבריאה, ובדרגה זו נמצאים המלאכים - ובכל זאת "קדוש" הוא למעלה מהשגתנו.
ומיד ממשיכים השרפים: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו" - כלומר, ביחס אלינו הוא קדוש ומובדל, ואין בידנו לתפוס אותו כלל ולהגיע למאום, ואנו כאפס; אך את המידע היכן הוא נמצא כן יש לנו: "אלא מלא כל הארץ כבודו".
ומהי "ארץ"? כתוב בפנימיות התורה ש'ארץ' "היא כנסת ישראל למעלה וישראל למטה כנ"ל" - שורש נשמות ישראל נקרא 'כנסת ישראל' ונקרא 'ארץ', וכן עם ישראל למטה נקרא 'ארץ'. (ביאור ארוך בעניין זה מצוי בתחילת ספר תורה אור לאדמו"ר הזקן, בפרשת בראשית, ואין כאן מקומו).
הרי שכבר בברכה הראשונה אנו רואים עד כמה גדולים המלאכים ועד כמה גדול ביטולם - ומיד הם אומרים שכבודו של בורא עולם נמצא דווקא אצל עם ישראל. וזאת אומרים המלאכים הגבוהים ביותר - השרפים.
מיד לאחר מכן נזכרים מלאכים הנמצאים בעולמות נמוכים יותר: חיות הקודש שבעולם היצירה, והאופנים שבעולם העשייה. למלאכים הנמוכים יותר אין כלל יכולת אפילו להשיג את מה שהשרפים משיגים: השרפים לפחות יודעים ומרגישים עד כמה הוא נעלה מהם, ואילו לאופנים ולחיות הקודש אף את השגה זאת אין.
ובלשון התניא: "וכן האופנים וחיות הקודש ברעש גדול וכו' ברוך כבוד ה' ממקומו" - והטעם: "לפי שאין יודעים ומשיגים מקומו". הם מתנשאים לעומת השרפים, משבחים ואומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו": "ברוך" הוא מלשון המשכה וברכה - שיומשך כבוד ה'; ומהיכן? "ממקומו", מהיכן שהוא נמצא. אין הם יכולים אף לתאר, ואף לומר "קדוש" אין הם יכולים. "ממקומו" - מבחינה דקדוקית לשון נסתר, מקום שאף אין הם יודעים אותו. השרפים עוד יכולים לומר: הנה הוא שם, אלא שהוא נשגב מאיתנו; האופנים וחיות הקודש אף זאת אינם יכולים לומר, אלא "ממקומו" - היכן שהוא נמצא, ואין בידם להשיגו כלל, "וכמו שכתוב כי הוא לבדו מרום וקדוש".
אם רק נתבונן במה שאנו אומרים בברכה הראשונה שלפני קריאת שמע, יש בכך הרחבת המוחין עד כמה גדולה יצירתו של בורא עולם: כמה גדולה היצירה, כמה עולמות ישנם, כמה מלאכים ישנם - וגם להם אין השגה בגדולתו. ואם לנבראים גדולים כאלה אין השגה, למדים אנו מכך כמה נעלה הדבר.
הדבר דומה לילד קטן העומד מול דבר מסוים ואומר: איני מבין מה אני רואה כאן. והנה הוא רואה שלידו עומד אדם מבוגר, חכם גדול ונראה הדור, ואף הוא אומר: איני מבין מה קורה כאן. ברגע שהילד רואה שהגדול אומר "איני מבין", מתרוממת גדולת הדבר בעיניו: מילא אני אמרתי שאיני מבין - ילד קטן אני, ואולי אילו הייתי גדול יותר הייתי מבין; אך משראיתי שגם אותו חכם גדול והדור אומר שאינו מבין, סימן שהדבר הקורה כאן גדול כל כך ונעלה כל כך.
זה מה שאומר כל אחד בברכת "יוצר אור": גדולתו של בורא עולם היא אינסוף, ואפילו המלאכים הגדולים ביותר, הנקראים שרפים, אומרים שמבחינתם הוא "קדוש קדוש קדוש" - מובדל, ואין להם בו השגה. והרי אף הם עצמם קדושים, גדולים ומרוממים - שכן "קדוש" הוא תואר יחסי, והם קדושים ונעלים ביחס אלינו - ואם הם, הנעלים מאיתנו, אומרים עליו "קדוש קדוש", הרי מובן מזה עד כמה הוא אינסוף.
לאחר כל זאת יש להגיע אל התחנה הבאה, אל הברכה השנייה. הגדולה הזו, האין סוף הזה - במי בחר? בכל אחד ואחד מעם ישראל. ובמה בחר? במעשים הקטנים שאנו עושים, בהתמודדויות הקטנות שאנו עומדים בהן; בזה הוא רוצה ובזה בחר. עד כמה, אם כן, עלינו להעריך את הצמצום הגדול שבורא עולם עשה כביכול בשבילנו: את האין סוף ואת המרחב הגדול הזה שם כביכול הצידה - ובשביל מי? מהי מטרתו? עם ישראל.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "ואחר כך" - לאחר שהבנו את העניין בברכה הראשונה, כמה הוא גדול ונפלא וכמה אין המלאכים משיגים אותו, באה ה"ברכה שניה, אהבת עולם אהבתנו ה' אלקינו".
ומבאר אדמו"ר הזקן "כלומר" - מהי משמעות מילים אלו: "שהניח כל צבא מעלה הקדושים" - יש לו צבא אדיר של מלאכים קדושים, והוא הניח את כולו; כלומר, אין זו המטרה, ולא בשביל זה עשה את כל סדר ההשתלשלות - "והשרה שכינתו עלינו", השרה את שכינתו הקדושה על עם ישראל, "להיות נקרא אלקינו". כביכול אומר הקב"ה: רוצה אני ששמי יהיה עליכם, שאתם תאמרו - הוא האלוקים שלנו.
ודאי שהוא אלוקי כל הנבראים, אך היחס האישי הזה נאמר רק על עם ישראל: ביחס לכל הברואים הוא "מלך העולם", וכלשון שאומרים בכל ברכה "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם" - ודאי שהוא מלכו של כל העולם, אך "אלוקינו" הוא עניין בפני עצמו, וכבר עמדנו על כך באריכות בשיעורים הקודמים, בסוף פרק מ"ו ובפרק מ"ז.
שם עמדנו על הנוסח שאומרים בכל יום בפתיחת תפילת העמידה: "ברוך אתה ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", ושאלנו: מהו "אלוקי אברהם", והרי הוא אלוקים של כולם, ומדוע לפרט דווקא אותם? והביאור: אברהם, יצחק ויעקב היו קשורים בהנהגתם היומיומית, עשרים וארבע שעות, כל ימי חייהם, לרצון האלוקי במאה אחוז, ולפיכך מוצדק לומר "אלוקי אברהם" - שאברהם במעשיו ובהנהגתו ייצג את האלוקות בכל פרט ופרט.
אותו דבר צריך כל אחד לדאוג שיהיה גם "אלוקינו" - שבמעשיו ייצג את הבורא בכל פרט, בעשותו את מה שצריך לעשות. בורא עולם מאפשר לאדם להיות קשור אליו באופן כזה, שייאמר "אלוקינו", ושאנו נאמר עליו שהוא אלוקינו. וזהו הדגש כאן: "שהניח כל צבא מעלה הקדושים והשרה שכינתו עלינו להיות נקרא אלקינו כמו אלקי אברהם וכו' כנ"ל" - ובכך מרמז אדמו"ר הזקן למה שלמדנו בפרק מ"ז.
ומדוע הניח הקב"ה את כל צבא מעלה ואמר כביכול שאת עם ישראל הוא רוצה? "אהבת" - מפני שהוא אוהב אותנו, "והיינו כי אהבה דוחקת הבשר". כפי שהזכרנו באריכות בשיעור הקודם, כאשר יש אהבה גדולה מאוד לזולת, מוכן אדם לדחוק את עצמו כדי לאפשר שגם לחברו יהיה מקום - וכלשון הביטוי הידוע: כשיש מקום בלב, יש מקום גם על הספסל, גם בבית ובכל מקום, משום שהאהבה דוחקת את הבשר כביכול. כך גם הקב"ה: מאחר שהוא אוהב אותנו, כביכול צמצם את עצמו ואמר: מצמצם אני את עצמי בשביל עם ישראל.
"ולכן נקראת אהבת עולם". לביטוי זה פירושים רבים, ובמקומות רבים מבארים אותו בדרכים שונות, וכאן מביא אדמו"ר הזקן פירוש חדש למילים "אהבת עולם".
לסיכום: בחלק זה למדנו מה אומרים המלאכים בברכה הראשונה שלפני קריאת שמע: השרפים אומרים "קדוש קדוש קדוש" - לא כתיאור והגדרה של גדולתו, אלא במובן שהוא מובדל ומופרש ומרומם מהם, ואינו מתלבש בהם בבחינת גילוי - ומיד מוסיפים "מלוא כל הארץ כבודו", ש'ארץ' היא כנסת ישראל למעלה וישראל למטה. חיות הקודש והאופנים, שבעולמות היצירה והעשייה, אומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו", לפי שאין יודעים ומשיגים מקומו. מכל זאת באה הרחבת המוחין בגדולת הבורא, וממנה אל הברכה השנייה: "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו" - שהניח את כל צבא מעלה הקדושים והשרה שכינתו עלינו להיות נקרא אלוקינו, מפני שהאהבה דוחקת הבשר.
בחלק הבא נעסוק בפירוש החדש שמביא אדמו"ר הזקן למילים "אהבת עולם".