הגענו לאמצע פרק מ"ט בתניא. עצרנו בדף ס"ט עמוד ב' (עמוד 138), בסוף השליש העליון של העמוד, בשורה הפותחת במילים "אהבת ה'", ומשם מתחיל קטע חדש: "ואיך יבוא האדם החומרי למידה זו". נקדים תקציר וסיכום של הדברים שנלמדו עד כה, ומתוכם יובן גם המשך הפרק שנלמד כעת.
רצף הפרקים שאנו לומדים, מפרק מ"ו ואילך, בא לעורר אצל יהודי אהבה לקב"ה בדרגה של "כמים הפנים אל פנים": כשם שהמביט במראה מקבל בחזרה בדיוק את אותן פנים שהוא מראה לה, כך אף בין אדם לחברו - היחס, ההשקעה והעבודה שאדם נותן לזולתו, הם בדיוק מה שהוא מקבל בחזרה.
ואם המרחק בין הנותן למקבל גדול, שהנותן הוא אדם רם מעלה היורד ממקום כבודו כדי לקרב את התחתון שבתחתונים, ולהעניק לו אהבה, חיבה וסיוע - על אחת כמה וכמה שהמקבל אומר: אם העליון, שיכול היה להישאר במקומו, ירד אליי, נתן לי ופעל עבורי, בוודאי שגם אני אעשה מצדי עבורו כמותו.
הנמשל הוא ביחס שבין יהודי לקב"ה: הקב"ה הוא העליון, ואנו נקראים במשל ובנמשל התחתון. הוא ירד עבורנו וצמצם כביכול את אורו הגדול בשבילנו. דוגמאות לכך הובאו ברצף הפרקים: הירידה למצרים כדי להוציאנו משם; החובה שבכל יום ויום יראה אדם את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים; ובעיקר, כפי שלמדנו בשיעורים האחרונים, עניין הבריאה - שכל רגע ורגע שהבריאה קיימת, הרי זה משום שהבורא מצמצם, מעלים ומסתיר את האין סוף שלו, כדי לתת נתינת מקום למציאות הגבול של העולם, שנוכל להתקיים בו כלל.
מכאן ההוראה: אם רואה האדם שהבורא מצמצם כביכול את אין סופיותו בשבילו, אומרים לו שיצמצם אף הוא את עצמו בשביל הבורא. כשהרצונות, הדאגות והתאוות מתנגדים לקיום התורה והמצוות, עליו להניחם בצד ולומר: אני מניח את תאוותיי הצידה ועושה את מה שהקב"ה אמר. ומדוע הוא מוכן להניח את עצמו בצד? משום שהקב"ה מניח כביכול את עצמו בצד עבורו בכל רגע ורגע. זוהי נקודת הדברים.
בסיום השיעור הקודם ראינו כי רעיון זה נמצא בקריאת שמע, במילים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" - שאפילו בדברים שהלב, הנפש הבהמית, נמשכת אליהם, ונראים לאדם חשובים עד מאוד עד שכמעט אי אפשר בלעדיהם, עליו לומר: אינני נגרר אחר אותם דברים, אלא עושה את מה שבורא עולם אומר.
המטרה כתובה בקריאת שמע, וההקדמה המובילה אליה היא הברכות שלפניה: הברכה הראשונה - "יוצר אור ובורא חושך", המסתיימת ב"ברוך אתה ה' יוצר המאורות"; והברכה השנייה - "אהבת עולם", המסתיימת ב"הבוחר בעמו ישראל באהבה". מדוע נקראות שתי ברכות אלו ברכות קריאת שמע, ומהו הקשר שביניהן לבין "שמע ישראל"?
התשובה היא שבברכות אלו מתבאר כל הרעיון האמור: מצד אחד, כמה גדול בורא עולם, כמה הוא אין סוף וכמה גדולים ברואיו - "מה רבו מעשיך ה'"; ומן הצד השני, הקב"ה מניח כביכול את הכול בצד ואומר שעיקר העיקרים והמטרה שלו הם עם ישראל, ולכן הוא מצמצם עצמו בשבילנו. תוצאת ההבנה הזו באה בקריאת שמע עצמה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" - אהבה דו סטרית.
נלמד מבפנים בלשון אדמו"ר הזקן: "ואיך יבא האדם החומרי למדה זו" - כיצד יגיע אדם חומרי, שמה שמעניין אותו בדרך כלל הוא החומר, הגשמיות וענייני העולם, לדרגה שבה החומר אינו מעניין אותו אלא אלוקות ורוחניות, וכשיש התנגשות בין החומריות לרוחניות הוא מניח את החומריות בצד ומתחבר אל המטרה?
על כך משיב אדמו"ר הזקן: "לכך סידרו תחלה ברכת יוצר אור" [כך מתוקן בלוח התיקון של התניא, "ברכת" בלשון יחיד, שכן הוא מבאר כל ברכה בנפרד] - לשם כך תיקנו חכמים את הברכות המבארות עניין זה, ויש בהן סדר מסודר: תחילה ברכת "יוצר אור", ולאחריה ברכת "אהבת עולם".
מדוע דווקא בסדר זה?
משום שכל הרעיון בנוי על סדר: בשלב הראשון על האדם להבין כמה הקב"ה גדול, ובשלב השני להבין כיצד למרות גדולתו ה' יורד אל האדם וקובע שהאדם הוא העיקר. לפיכך הברכה הראשונה עוסקת בעיקרה בחלק הראשון - כמה הוא גדול וכמה גדולים ברואיו - אף שגם בה כבר מרומזת חשיבותם של ישראל, כפי שנראה בהמשך.
ראוי להקדים: קריאת שמע כתובה בתורה, ואילו הברכות הן תקנת חכמי ישראל. חכמים ראו שהמילים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" הן מילים גבוהות, וכיצד יעבור אדם מן הרחוב, מן המיטה ומענייני העולם אל דרגה זו? מהו הגשר? על כן נתנו ליהודי גשר המוביל אל המטרה: ההתבוננות בנאמר בברכות קריאת שמע. וכאשר הוא מתכוון למילים שהוא אומר בתפילה, הן מוליכות אותו אל המטרה.
בלשון אדמו"ר הזקן: "ושם נאמר ונשנה באריכות ענין וסדר המלאכים העומדים ברום עולם" - בברכה הראשונה נאמר הדבר, ונשנה פעם נוספת ובאריכות גדולה, עניינם וסדרם של המלאכים.
בברכת "יוצר אור" פותחים בקטע הראשון: "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית". מיד לאחריו משבחים את שמו של הקב"ה כ"יוצר משרתים" - הוא יוצר את המלאכים הנקראים משרתים - ומכאן מתחיל תיאורם של אותם מלאכים, שכולם "עומדים ברום עולם", ברוממותה של הבריאה.
ובפרטיות, יש במלאכים דרגות (ושמותיהם יוזכרו בהמשך הפרק):
שרפים - בעולם הבריאה, העולם העליון ביותר.
חיות הקודש - נמוכים יותר, בעולם היצירה.
אופנים - בעולם העשייה.
ומה הם עושים ברום עולם? "להודיע גדולתו של הקב"ה איך שכולם בטלים לאורו ית' ומשמיעים ביראה כו'". התפילה מתארת כיצד המלאכים מודיעים בעבודתם את גדולתו של הקב"ה, וכיצד כולם בטלים לגמרי לאור האלוקי: הם משיגים בהבנתם את גדולת הבורא, וההשגה הזו בגדולת האור האלוקי מביאה אותם לידי ביטול אליו, ומתוך כך הם משמיעים ביראה.
סיום הקטע: "ומקדישים כו' ואומרים ביראה קדוש כו'".
לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסוד הפרקים האחרונים - "כמים הפנים אל פנים": הקב"ה, העליון, מצמצם ומסתיר בכל רגע את אורו האין סופי עבור התחתון, ולפיכך נדרש האדם לצמצם את עצמו ואת תאוותיו עבורו, עד "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך". ראינו כי כדי שהאדם החומרי יגיע למידה זו סדרו חכמים תחילה את ברכת "יוצר אור" ולאחריה את ברכת "אהבת עולם", כסדר ההבנה: תחילה גדולתו, ואחר כך ירידתו אל האדם. בברכה הראשונה נאמר ונשנה באריכות עניינם וסדרם של המלאכים העומדים ברום עולם - שרפים, חיות הקודש ואופנים - הבטלים לאור האלוקי, המשמיעים ביראה ומקדישים את שם הבורא.
בחלק הבא נעמיק בהכרזת המלאכים "קדוש, קדוש, קדוש" ובביאורו של אדמו"ר הזקן לעניינה.