בחלק הקודם למדנו על הצמצומים הרבים שצימצם הקב"ה את עצמו כביכול בשביל בריאת האדם, ועל היסוד של "כמים הפנים לפנים". מכאן ממשיך אדמו"ר הזקן ותובע מן האדם לנהוג באותה מידה כלפי הבורא:
"כי ראוי לאדם גם כן להניח ולעזוב כל אשר לו" - כאשר מגיע האדם לענייני תורה ומצוות, עליו להניח בצד את כל השיקולים וכל החשבונות.
"מנפש ועד בשר" - בין אם מדובר בעניין נפשי הנוגע לו עד לנפשו ממש, ובין אם מדובר בתאווה הנוגעת לבשרו - כשהדבר סותר לתורה ומצוות, מקומו בצד.
"ולהפקיר הכל" - הכל, ללא שיור.
שלושת הביטויים הללו מדויקים: מבאר אביו של הרבי, המקובל רבי לוי יצחק, כי אדמו"ר הזקן מרמז בהם כנגד שלושת הצמצומים שמצד הקב"ה, בשלושת העולמות בריאה, יצירה ועשייה. כשם שהקב"ה צימצם את עצמו בכל אלו, כך נדרש האדם לצמצם את עצמו בכל סוגי הצמצומים.
וכל זאת לשם מה? "בשביל לדבקה בו יתברך" - למען המטרה של דבקות בבורא וקיום רצונו, באופן שלא יהיה דבר בעולם המהווה מניעה ועיכוב. גם כאן, בצד החיובי, נוקט אדמו"ר הזקן שלושה ביטויים - "בדביקה חשיקה וחפיצה" - כנגד אותם שלושה עולמות, כשם שנקט שלושה ביטויים בצד של הדוחק והצמצום. האדם עוזב נפש, בשר והכל, ומגיע אל הדבקות, החשיקה והחפיצה.
"ולא יהיה שום מונע מבית ומחוץ" - לא מניעות פנימיות, כמחשבותיו וענייניו הנפשיים, ולא מניעות חיצוניות מכל סוג. "לא גוף ולא נפש ולא ממון ולא אשה ובנים" - כשהדבר מנוגד לתורה ומצוות, אין דבר בעולם שיכול להוות הפרעה. על האדם להעמיד את הפרופורציה וסדר העדיפויות הנכון בכל דבר ודבר, והכל מידה כנגד מידה - "כמים הפנים לפנים".
בזה סיים אדמו"ר הזקן את הרעיון שפתח בו בתחילת פרק מ"ו: להסביר ליהודי כיצד יוכל להגיע לאהבת השם בדרך קלה ומהירה, על בסיס המושג "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם".
ומכאן אומר אדמו"ר הזקן: "ובזה יובן טוב טעם ודעת לתקנת חכמים שתיקנו ברכות קריאת שמע" - על פי יסוד הדברים שנאמרו, נבין בצורה טובה ומופלאה עניין מעניין. יש מצוות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, שחרית וערבית, ובאו חכמי ישראל, אנשי כנסת הגדולה, ותיקנו את "ברכות קריאת שמע" - "שתיים לפניה כו'": בשחרית ברכת "יוצר אור" וברכת "אהבת עולם", ובערבית ברכת "מעריב ערבים" וברכת "אוהב עמו ישראל". בשתי הברכות שלפניה, בבוקר ובערב, עוסק כאן אדמו"ר הזקן.
והשאלה: "דלכאורה אין להם שייכות כלל עם קריאת שמע" - מה הקשר בין ברכות אלו לקריאת שמע? הרי ברכת תפילין היא "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין", וכן ברכת התורה וברכת מזוזה. לפי ההיגיון, ברכה הנקראת "ברכת קריאת שמע" הייתה צריכה להיות מנוסחת על קריאת שמע - "וציוונו לקרוא את שמע" וכדומה. אך ברכה כזו אינה קיימת כלל, ומאידך אומרים שתי ברכות שאינן מזכירות את קריאת שמע כלל, אלא עוסקות במלאכים ובשרפים, ביציאת מצרים ובאהבת השם.
כך אכן מוכח מן הפוסקים, כפי שמציין אדמו"ר הזקן: "כמו שכתב הרשב"א ושאר פוסקים":
דעת הרשב"א, המובאת בבית יוסף להלכה: מי שקרא את כל קריאת שמע בזמנה, מ"שמע ישראל" עד "אמת", ואחר כך בא להתפלל כשכבר עבר זמן קריאת שמע - אומר את ברכות קריאת שמע בלי קריאת שמע. ואם הברכות היו ברכות על מצוות קריאת שמע, מה טעם לאומרן לאחר שכבר קרא את קריאת שמע? [אלא שבאמת יש להן משמעות גם ללא קריאת שמע].
המשנה במסכת ברכות קובעת שסוף זמן קריאת שמע של שחרית הוא עד שלוש שעות, ומוסיפה: "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה". מבאר הברטנורא - את קריאת שמע עצמה הפסיד, שהרי עבר זמנה, אך את ברכות קריאת שמע לא הפסיד ויכול לאומרן. שוב מוכח שלכאורה, על פי נגלה ועל פי פשט, אין שייכות בין הברכות לקריאת שמע.
אם כן מתחדדות שתי שאלות: מדוע נקראות ברכות אלו "ברכות קריאת שמע"? "ולמה תקנו אותן לפניה דווקא?" - אם היו ברכות המצווה, מובן שמקומן לפני קיום המצווה, כברכת תפילין; אך אם אינן שייכות לקריאת שמע, מדוע נקבעו דווקא לפניה ולא לאחריה?
אדמו"ר הזקן מבהיר שהעניין יובן רק על פי כל מה שנלמד ברצף הפרקים מ"ו, מ"ז, מ"ח ומ"ט - בלעדיהם אין לדבר הבנה כלל: "אלא משום שעיקר קריאת שמע לקיים בכל לבבך כו'". עיקרה ומטרתה של קריאת שמע היא "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך".
ומהו "בכל לבבך"? אומרת הגמרא בסוף מסכת ברכות: "בשני יצריך כו'".
הפשט בגמרא: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה - לאהוב את הבורא גם כשטוב לו וגם כשרע לו.
ובהבנה פנימית יותר, כפי שמבארים בדרך כלל: שלא רק היצר הטוב יאהב את הקב"ה, אלא שיצליח האדם להפוך גם את יצרו הרע, שאף הוא יאהב את הקב"ה.
אך כאן מביא אדמו"ר הזקן פירוש אחר: "דהיינו לעמוד נגד כל מונע מאהבת ה'" - "בשני יצריך" פירושו, שאת היצר הטוב נוטל האדם עמו בדרך, וכאשר היצר הרע מפריע ומעכב - אינו נותן לו מקום, אינו מתייחס אליו, ממשיך הלאה ואוהב את הבורא.
ומניין הגיע לפירוש זה? מהמשך הפסוק "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", כפי שדרשו חז"ל:
"ובכל נפשך" - "אפילו נוטל את נפשך", מסירות נפש: גם כשאהבת השם מתנגשת בנפשו, יאמר האדם לנפשו שלום ויאהב את הבורא.
"ובכל מאודך" - "בכל ממונך": גם כשאהבת השם מתנגשת בממונו, יאמר לממונו שלום ויאהב את הקב"ה.
ממילא כך גם בראשון: "בכל לבבך - בשני יצריך", שכאשר היצר הרע מפריע לאהבת השם, יצמצם האדם את עצמו, יניח את היצר הרע בצד ויאהב את הקב"ה.
ואף על פי כן, כשהיצר הרע חופר ומשתולל, אין די בהתעלמות בלבד, ונדרשת כאן התבוננות: יתבונן האדם עד כמה "הם הפנים לפנים" - כמה עשה ועושה הקב"ה בשבילו, וכמה צימצם את עצמו כביכול בשבילו כדי לבראו. בטבע העולם, כאשר אדם יודע שמישהו עשה עבורו הכל בלי גבול, ועתה מבקש אותו אחד ממנו דבר, ומן הצד עומד מי שאומר לו "עזוב, אל תשים לב" - למי ישמע? מובן שיעשה הכל בשביל מי שעשה בשבילו הכל, וכך בדיוק ביחס לקב"ה.
לצד פירוש הגמרא ש"לבבך" הוא "שני יצריך", מביא אדמו"ר הזקן פירוש נוסף במילה "ולבבך" - הדבר שהאדם אוהב בכל לבו: "הן האשה וילדיה, שלבבו של אדם קשורה בהן בטבעו". וכשהתורה אומרת שדבר זה מנוגד לתורה ומצוות - עליו לעשות את רצון השם.
וטבע זה עצמו אינו מקרי, אלא "כמו שאמרו רז"ל על פסוק "כי הוא אמר ויהי" - זו אשה, "הוא צוה ויעמוד" - אלו בנים". הקב"ה הוא שקבע והטביע באדם את האהבה לאשתו ואת האהבה לילדיו (ומי שאין לו אהבה זו, הרי הוא מנוגד לטבע שהטביע בו הבורא). ואותו הקב"ה שנתן בו את הטבע הזה, הוא שאומר על פי תורה שעליו לעשות בשבילם הכל, בלי גבול - והוא שאומר שכאשר הדבר מנוגד לתורה ומצוות, יעשה את רצון השם.
"ונפשך ומאדך כמשמעו - חיי ומזוני" - החיים שלו והממון שלו, וזהו "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך": "להפקיר הכל בשביל אהבת השם".
[כאן נדרשת הבהרה חשובה, שלא ייקחו הדברים כפשוטם: "להפקיר" אינו רשות לנהוג בהפקרות. אדם קרוב אצל עצמו, ולעיתים מדמה שהוא מפקיר את אשתו וילדיו "בשביל הקב"ה", ואינו כן. לכן נאמר "עשה לך רב" - על האדם לקבל הדרכה נכונה מתי עליו שלא ללכת לשיעור תורה מפני אשתו וילדיו, ומתי דווקא כן ילך לשיעור ולא ישמע להם; ולא לנהוג כפי העולה על רוחו, שאם יעשה כרצונו לא יעשה בהכרח את הדברים הנכונים.
דוגמה לכך: אדם שמע בשיעור שיש ליטול ידיים בכל פעם שקמים מהשינה, ובא ואמר לאשתו - הקמה שמונה פעמים בלילה להאכיל את התינוק - שמעתה עליה ליטול ידיים בכל קימה וקימה קודם שתאכילו, ובכך הטיל עליה מעמסה כבדה בשם "הרב אמר". משהלכה לשאול את הרב, אמר הרב לבעל: "קודם כל, מה שאמרתי נכון וצריך ליטול ידיים - אבל את זה הבעל צריך לעשות". הוא שיקום בכל פעם, יביא את הספל ויטול, ואז תאכיל האישה את התינוק. להטיל את המעמסה על הזולת בשם ההלכה אינו "להפקיר את הכל", אלא לנהוג בהפקרות.
ראוי להוסיף: בענייני ממון אדם מדקדק ושואל שוב ושוב - האם עליו להפקיר את ממונו גם עכשיו? האם הוא מחויב לקנות דווקא מן המהודר ולהוציא עוד כמה מאות שקלים, או שדי לו בזול יותר? באותה מידה בדיוק, ולפחות כמו בממונו, עליו לשאול ולדקדק כשמדובר באשתו וילדיו: האם אכן יש כאן מקום להפקיר. אך ברור שכאשר צריך - צריך, שכך התורה אומרת.]
ונחזור לשאלה: זו מטרתה של קריאת שמע, ועל האדם לדעת שזו המטרה. וכיצד מגיעים אליה? על כך באו ברכות קריאת שמע שלפניה. כל תוכנן של ברכות קריאת שמע - כפי שנבאר באריכות בהמשך - הוא תיאור הצמצומים שצימצם הקב"ה את עצמו כביכול בשבילנו, כדי לבראנו וכדי לסייע לנו, וזהו עניינם של פרקים מ"ח ומ"ט בתניא.
מיד לאחר שמספרים בברכות אלו כיצד הקב"ה מצמצם את עצמו בשבילנו, אומרים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". זו הסיבה שהן נקראות "ברכות קריאת שמע", וזו הסיבה שנקבעו דווקא לפניה: שאם לא כן, מה פתאום יתבע אדם מעצמו באמצע היום להקדיש ולהפקיר את הכל? לכן מקדימים לפני כן הקדמה ארוכה - כל תוכנם של הפרקים הללו - שהקב"ה עושה בשבילנו את הכל; וכשנבין זאת, נעשה אף אנו בשבילו יותר מן הכל, כדי לחבר ולקשר את הכל אל הקב"ה.
לסיכום: בחלק זה למדנו שכשם שהקב"ה צימצם את עצמו בשביל האדם, כך ראוי לאדם "להניח ולעזוב כל אשר לו מנפש ועד בשר ולהפקיר הכל" כנגד אותם שלושה צמצומים, ולהגיע ל"דבקה חשיקה וחפיצה", בלא שום מונע מבית ומחוץ - לא גוף, לא נפש, לא ממון ולא אישה ובנים. בזה מסתיים הרעיון שנפתח בפרק מ"ו. על יסוד זה ביאר אדמו"ר הזקן את תקנת ברכות קריאת שמע, שלכאורה אין להן שייכות לקריאת שמע (כמוכח מהרשב"א שבבית יוסף וממשנת "לא הפסיד כאדם הקורא בתורה"): עיקרה של קריאת שמע הוא "בכל לבבך" - "בשני יצריך" היינו לעמוד נגד כל מונע מאהבת השם, כדרך "בכל נפשך" ו"בכל מאודך"; וכן "ולבבך" - אשתו וילדיו שלבו קשור בהם בטבעו, טבע שהטביע בו הבורא עצמו. ולפיכך נקבעו הברכות דווקא לפניה, כהקדמה המספרת עד כמה מצמצם הקב"ה את עצמו בשבילנו.
בחלק הבא נעסוק בברכות קריאת שמע עצמן ובתוכנן, ונראה באריכות כיצד מתוארים בהן הצמצומים שצימצם הקב"ה את אורו בשבילנו.