בחלק הקודם למדנו כי כדי לברוא עולם נדרש צמצום. כאן ממשיך אדמו"ר הזקן ומתאר את סדר ההשתלשלות מעולם לעולם, ואת תכליתם של כל הצמצומים.
בעולם הבריאה נמצאים מלאכים גבוהים מאוד, "אשר עבודתם להשם". במה עיסוקם? "בבחינת חכמה בינה ודעת המתלבשים בהם" - מאירה בהם דרגת חכמה, בינה ודעת של עולם האצילות. אך אין היא מאירה בהם באותה מדריגה שבעולם האצילות עצמו, שאילו כך היה, לא היה זה עולם הבריאה אלא אצילות. "והם משיגים ומקבלים מהם היה תחלה צמצום עצום כנ"ל" אלא הדבר נעשה על ידי צמצום, ולא צמצום סתם אלא צמצום עצום מאוד, ולאחר הצמצום מאירה בהם בחינה זו והם משיגים ומקבלים ממנה. כלומר, נדרש צמצום גדול מאוד כדי שהמלאכים העליונים והנשמות יוכלו להשיג דבר מה מדרגת האצילות.
"וכן" במעבר "מבריאה ליצירה": אותו "כי אור מעט מזער" של אצילות שחדר לבריאה לאחר הצמצום, אינו יכול לירד ליצירה כמות שהוא, שכן "המתלבש בעולם הבריאה, עדיין הוא בבחינת אין סוף לגבי עולם היצירה", ואין עולם היצירה יכול לקבלו, "ואי אפשר להתלבש בו אלא על ידי צמצום והעלם, וכן מיצירה לעשיה".
"וכמ"ש במ"א ביאור שלשה צמצומים אלו באריכות לקרב אל שכלינו הדל" אדמו"ר הזקן מציין באופן כללי כי כדי ליצור את העולם הזה הגשמי נדרשו שלושה מיני צמצומים גדולים, וביאורם באריכות "לקרב אל שכלנו" מובא במקום אחר. (לא נעסוק כאן בהבדלים שבין העולמות ובהרחבתם, כדי שלא לסטות מן המהלך שאדמו"ר הזקן מוביל בפרקים אלו).
עלול אדם לחשוב שעולם העשייה שאנו נמצאים בו הוא עוד אחת מתוכניותיו של בורא עולם: יש עולם האצילות, ויש גם עולם העשייה. אך לא כך הוא: כל סדר ההשתלשלות, כל הירידה וכל הצמצומים - היעד הסופי והמטרה העיקרית שבשבילם נעשה הכול נמצאים כאן למטה. "ותכלית כל הצמצומים הוא כדי לברוא גוף האדם החומרי" - ולא גוף זך ורוחני, אלא גוף חומרי ותחתון, מלא תאוות, "ולאכפייא לסטרא אחרא": כל המטרה היא שהאדם ייקח את הסטרא אחרא שהוא חי איתה בכפיפה אחת, ויכפוף אותה.
מכאן צריך יהודי להתבונן: הקב"ה צמצם את כל סדר ההשתלשלות, העלים את אורו, ברא עולם ועוד עולם, מלאכים ונשמות - ולמה הוא ממתין? לרגע שבו מתנהלת בתוך האדם מלחמה פנימית, אם לעשות את התאווה הזו או לא לעשותה. באותו רגע יזכור שכל הצמצומים היו בעבור הרגע הזה שבו יכפה את הסטרא אחרא.
הקב"ה צמצם את עצמו למען האדם, ולפיכך דורש ממנו לצמצם את תאוותיו למען רצון הבורא, בבחינת "כמים הפנים לפנים". לכאורה הדבר פשוט מאוד, ואכן כך: כבר בפרק מ"ו קבע אדמו"ר הזקן שזוהי מסקנה קלה.
"ולהיות יתרון האור מן החושך": היתרון הגדול ביותר הוא שדווקא מתוך המצב החשוך, הירוד והחומרי לא יתפעל האדם, ידחה את כל התאוות, יתגבר עליהן ויאיר אור. יתרון זה גדול מכפי שהיה אילו נשאר בעולם האצילות או בעולם הבריאה והאיר שם את הדברים, שכן יתרון האור הוא דווקא מתוך החושך.
[רמז נאה בעניין זה: בנוסח "אנת הוא מלכא" שבפתיחה, יש חסידויות שההיגוי בהן שונה מן המקובל, ויש האומרים "אנטי מלכא". איפה המלך נמצא? דווקא ב'אנטי' - במקום שהוא הקשה, החשוך והירוד ביותר, שם נמצא המלך ומאיר את האור הגדול].
כאשר יהודי מצליח להתגבר, מה נעשה אז? "בהעלות האדם את נפשו האלקית" - בכל פעם שהוא מתגבר על הסטרא אחרא, נפשו האלוקית מתרוממת ומתעלה, שהרי לשם כך ירדה לכאן: שנצליח להגביר את האלוקית על הבהמית. ולא זו בלבד, אלא גם "והחיונית" - הנפש החיונית המחיה את הגוף, שאינה אלוקית, מתרוממת אף היא כאשר האדם מקיים מצווה בגופו הגשמי. וכן "ולבושיה" - המחשבה, הדיבור והמעשה, "וכל כוחות הגוף כולם להשם לבדו כנ"ל באריכות", "כי זה תכלית השתלשלות העולמות".
כל העולמות הללו השתלשלו בעבור אותם רגעים שבהם אומר האדם: קשה, חשוך, זהו פיתוי, רק פעם אחת ורק עכשיו. בעבור הרגע הזה ירד הקב"ה, כדי שהאדם יאיר את האור מתוך החושך. וכל שהחושך והקושי גדולים יותר, כך הכפייה שיעשה באותו רגע תהיה העונג הגדול ביותר, ובשבילה היה כל סדר ההשתלשלות.
"והנה כמים הפנים לפנים" זהו המשפט המסכם את פרק מ"ו: כפי הפנים שאדם מראה למים, כך הוא מקבל בחזרה. הקב"ה צמצם את עצמו, ומן הצד שלנו נדרש להראות לו אותו דבר.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כמו שהקב"ה הניח וסילק לצד אחד את אורו הגדול הבלתי תכלית" - ולפי התיקונים צריך להיות "לצדדים" - את האור האלוקי הבלתי תכלית והבלתי מוגבל. ואין הכוונה שסילקו כך שלא יהיה, חס ושלום, שהרי "לית אתר פנוי מיניה" ו"הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא", כפי שלמדנו בפרק הקודם. אלא פירוש "סילק" הוא צמצם, שלא יהיה ניכר ומורגש לעינינו, בבחינת "רואה ואינו נראה".
"וגנזו והסתירו" - היכן הסתירו? "בשלושה מיני צמצומים שונים": הסתירו בעולם הבריאה, בעולם היצירה ובעולם העשייה. אין זה שהעלימו לגמרי, שהרי האור קיים, והאין סוף של הבורא נמצא בכל פרט ופרט, כפי שהארכנו בשיעורים האחרונים, אלא שהוא מוסתר.
"והכל בשביל אהבת האדם התחתון" - כל הצמצומים הללו נעשו למטרה אחת: הקב"ה אוהב אותנו ורוצה לברוא אותנו כמו שאנחנו, עם הגבול שלנו, עם כל הצמצום, הגשמיות והחומריות שלנו. ומשום שהוא אוהב גבול זה, צמצם את הכול, "להעלותו להשם" - שרצונו הוא שנעלה את הגבול הזה אליו.
אך הרי אהבה וצמצום הן שתי תנועות נפש הופכיות?
כאשר אדם אוהב, תנועת נפשו היא להאיר ולהתפשט: בעת שמחה ורוממות הוא מפזר, פתוח ונותן בלי גבול. ולעומת זאת, כשהוא בכיווץ ובחוסר אהבה הוא מתכווץ, מצמצם ואינו נותן. וכאן נאמר שדווקא משום שהקב"ה אוהב אותנו, לכן צמצם את עצמו.
על כך אומר אדמו"ר הזקן: "כי אהבה דוחקת הבשר". ביטוי זה מופיע בגמרא במסכת בבא מציעא: כאשר שני אנשים מוכרחים להיכנס לפתח שאין בו מקום לשניהם, או כאשר אדם בורח בעת מלחמה מאויב, והמקום היחיד שאליו הוא יכול לברוח הוא פתח קטנטן. המציאות מוכיחה מעובדות שהיו, שאנשים עברו דרך מקומות שכשחזרו לראותם לא הבינו כיצד הצליחו לעבור שם. משום שהאהבה - אהבת עצמו באותה שעה - דוחקת את הבשר הצידה, ופתאום אפשר להיכנס. כך, כביכול, דחק הקב"ה את עצמו, כלומר הסתיר את עצמו, מרוב אהבתו לעם ישראל.
[בדיחה המסופרת בכמה וריאציות ממחישה זאת: אדם נסע ברכב קטן, "סוסיתא" ישנה שבקושי נכנסים אליה שניים או שלושה, ושוטר תפס אותו עם חמישה עשר אנשים בתוכה והביאו לבית המשפט. טען הנאשם: "יביאו לכאן חמישה עשר אנשים וינסו להכניסם לסוסיתא. אם ייכנסו - צודק השוטר". הביאו, והצליחו להכניס בקושי חמישה. פטרו השופט. בצאתם שאל השוטר: "בינינו, כיצד נכנסו שם חמישה עשר?". ענה לו: "כי הם רצו להיכנס. כשרוצים - נכנסים; כשלא רוצים - אי אפשר"]. כשיש אהבה, היא דוחקת את הבשר.
הקב"ה אוהב את עם ישראל, ולכן הסתיר וצמצם את עצמו עוד ועוד, עד שנוצר הצמצום הקטן הזה שבעולם הגשמי. ומכאן "על אחת כמה וכמה בכפלי כפליים לאין קץ" מוטל על האדם להשיב לקב"ה - לצמצם את עצמו למען בורא עולם בלי גבול, כמשל שלמדנו בפרק מ"ו: כאשר איש הדיוט ופשוט רואה שהמלך הגדול מצמצם את עצמו אליו, הוא משיב למלך אהבה גדולה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי עבודת המלאכים שבעולם הבריאה היא בבחינת חכמה בינה ודעת של אצילות המאירה בהם על ידי צמצום עצום, וכן בכל מעבר שבין עולם לעולם עד עולם העשייה, עד שנדרשו שלושה מיני צמצומים לבריאת העולם הגשמי. תכלית כל הצמצומים אינה תוכנית נוספת, אלא לברוא גוף חומרי ותחתון, שהאדם יכפה בו את הסטרא אחרא ויהיה "יתרון האור מן החושך", ובכך יעלה את נפשו האלוקית, את נפשו החיונית, את לבושיה וכל כוחות הגוף לה' לבדו. וכל זה בבחינת "כמים הפנים לפנים": הקב"ה הניח וסילק את אורו הגדול, גנזו והסתירו בשלושה מיני צמצומים, והכול בשביל אהבת האדם התחתון להעלותו אליו, שכן "אהבה דוחקת הבשר" - ומשום כך מוטל על האדם להשיב אהבה בכפלי כפליים לאין קץ.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן, ונעמיק במשל המלך ובאהבה שהאדם נדרש להשיב לבורא.