הגענו בתניא לחלקו האחרון של פרק מ"ח. עצרנו בדף ס"ח עמוד ב' (עמוד 136), בחלקו העליון של העמוד, בשורה המתחילה "בתכלית", עד הנקודה שלאחר המילים "אם לא על ידי צמצומים". נחזור בקצרה על מה שלמדנו עד כה, ונמשיך הלאה.
השיעור לרפואתה של ברכה איילת בת חממי.
חזרה על הנלמד עד כה:
בפרק זה נושא אחד, והוא כשלעצמו מופשט ומורכב, כפי שהערנו בשיעורים הקודמים: אדמו"ר הזקן מבאר בו את מושג הצמצום - לשם מה נדרש עניין הצמצום, וכיצד הוא נוגע להבנת רצף הפרקים הללו.
למדנו כי הקב"ה פועל, דואג ואוהב כל אחד ואחד - את עם ישראל ככלל, וכל יחיד כפרט. התבוננות זו אמורה לעורר באדם את העניין של 'כמים הפנים לפנים': כשם שהקב"ה עושה ואוהב אותנו, כך צריך להיות מצידנו גילוי באותו אופן כלפיו - כמשל הארוך שלמדנו בפרק מ"ו.
אחת הנקודות החשובות שאנו לומדים כעת (שאת המסקנה העולה ממנה נראה בעזרת השם בפרק מ"ט) היא שעל היהודי לצמצם את עצמו מפני רצונו של הקב"ה. כלומר: כאשר מצד אחד עומדים רצונותיו, תאוותיו ועיסוקיו של האדם, ומן הצד השני עומד רצון הבורא - מובילה אותו התורה, וכך גם אדמו"ר הזקן במהלך הפרקים הללו, למסקנה שעליו להניח את עצמו הצידה למען הרצונות שהבורא מבקש ממנו, ולא לנהוג רק לפי מה שנוח לו ומסתדר עמו.
מניין תבוא ליהודי מסקנה זו? על כך באה כל האריכות: כדי שהאדם יהיה קיים כאן, ולמעשה כדי שכל העולם יהיה קיים בכל רגע ורגע, מצמצם הקב"ה כביכול את האור האלוקי שלו.
נקודת הדברים שלמדנו על הצמצום:
האור האלוקי מצד עצמו הוא אין סוף ובלי גבול, ואור זה נמצא בבריאה ובעולם - בכל מקום ומקום, ואין מקום שאינו נמצא בו.
אופן הימצאותו הוא באופן של סובב ומקיף. ואין הכוונה שהוא מחוץ לדבר חס ושלום, שהרי הוא נמצא בתוך כל פרט ופרט, אלא ביחס לתחושתם של הנברא ושל העולם: הנברא אינו מרגיש את האינסוף ואת הבלי גבול, ומה שהוא מרגיש הוא גבול מצומצם וקטן מאוד. את האין סוף אין הוא יכול להשיג ולהרגיש, שהרי זה אין סוף; ואילו היה האין סוף בגלוי, לא הייתה הבריאה קיימת כפי שהיא, אלא הייתה היא עצמה אין סוף. לפיכך הוא נמצא באופן של סובב ומקיף - יחסית להרגשת הנברא הוא כמקיף, אך מצד האמת נמצא הוא בכל מקום ומקום.
מה שהנברא כן מרגיש ומשיג, ומה שנמצא בפנימיותו, הוא אור וחיות מצומצמים. נמצא שכדי שתהיה בריאה היה חייב להיות צמצום - וזהו הנושא המבאר לנו את מושג הצמצום.
את השיעור הקודם סיימנו במשל שאדמו"ר הזקן מביא כדי לקרב את הרעיון אל השכל. מה הוא מבקש לקרב? כיצד ייתכן ששני הפכים אלו מתקיימים יחד: הכוח האלוקי האין סופי נמצא בכל מקום, ואף על פי כן הנברא, הפרט הקטן, אינו מרגיש את העניין - הוא גם נמצא וגם אינו מורגש במציאותו של הנברא.
המשל: אדם הרואה חפץ, בית שראה עתה או לפני זמן מסוים, מצייר בדעתו ובדמיונו את כל הבית עם כל פרטיו - כל החדרים וכל המפלסים - והכול נמצא במחשבתו ממש. ואף על פי כן, אין לבית עצמו שום הרגשה שהוא נמצא כרגע בראשו ובמחשבתו של פלוני, ואין ביניהם שייכות כלל. הרי לנו דוגמה שמצד אחד כל הפרטים, עד הפרטים האחרונים, נמצאים בתוך האדם, ויחד עם זה אין הדבר מורגש ומושג בתודעתו של הדבר הנמצא בתוכו.
אך דוגמה זו רחוקה מאוד מן המציאות שבנמשל, וההבדל גדול: במשל, מה נמצא בתוך ראשו של האדם? רק דמותו של הבית, ציור חיצוני בלבד - לא הבית ממש. ואילו בנמשל, בידיעתו של הבורא נמצאים כל הבריאה וכל פרטיה כפשוטם ממש, ולא רק דמיונם ותמונתם. ומכיוון שהבורא יודע את הדבר, לכן הדבר קיים, שהרי קיומו נוצר במאמרו, וידיעתו של הבורא היא הנותנת בו את החיות. על כל פנים, המשל מקרב אל שכלנו במקצת את הנקודה שיכולה להיות ידיעה מלאה ומפורטת של הדבר, בעוד לדבר עצמו אין שום היכרות עם העובדה שיש עליו ידיעה מפורטת.
בלשון אדמו"ר הזקן:
"אבל הקב"ה דכתיב ביה כי לא מחשבותי מחשבותיכם כו', הרי מחשבתו ודעתו שיודע כל הנבראים מקפת כל נברא ונברא מראשו ועד תחתיתו ותוכו ותוך תוכו הכל בפועל ממש" - הדגש הוא ב"בפועל ממש": אצל האדם אין הבית נמצא במוחו בפועל ממש, אלא הדמיון וחיצוניות התמונה בלבד, ואף אם התמונה כוללת את כל פרטי הפרטים - אין זה הדבר עצמו אלא דמותו. אך אצל הבורא ודאי שכל פרט ופרט נמצא בידיעתו בפועל ממש.
מה הפירוש "לא מחשבותי מחשבותיכם"? שהמחשבות אינן דומות. אלא שיש לדקדק: לכאורה כתוב "בצלמנו כדמותנו", והנשמה היא "חלק אלוקה ממעל" - ואם כן יש בינינו לבורא צד של דמיון, ומדוע מדגיש הפסוק דווקא את המחשבה, שהיא אינה דומה, ולא דברים אחרים? התשובה: דווקא המחשבה היא זו שאינה דומה.
בדיבור: הדיבור האלוקי ודאי פועל - הוא יוצר ובורא. וגם דיבורו של אדם פועל ומשפיע על השומע את דבריו (אם כי מידת ההשפעה ואופנה משתנים). לפיכך אין לומר שאין שום דמיון בין דיבורנו לדיבורו של הבורא - זה לא מדויק, שהרי יש דמיון כללי בעצם העובדה שהדיבור פועל, אף שאי אפשר להשוות כלל עד כמה הוא פועל: דיבורו של הבורא יוצר ובורא, ודיבורנו פועל על הזולת.
במחשבה: אף שמחשבה שאדם חושב על חברו משפיעה עליו באופן רוחני, הרי כאשר אדם חושב על פלוני שבקצה העולם שיעשה כך וכך - אין מחשבתו פועלת ומזיזה אותו במודעות. ישנו אמנם מצב שאדם מרכז את מחשבתו בפלוני ומסתכל בו, ודבר זה עשוי לגרום שיחזיר לו מבט; אך באופן רגיל, כשאדם חושב על מישהו, העביר את מחשבתו ולא פעל דבר. בזה אין דמיון כלל בין מחשבתנו למחשבתו של הבורא, שידיעתו היא עצם קיומו של הנברא - ועל כך נאמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם".
לסיכום: בחלק זה חזרנו על עניין הצמצום שבפרק מ"ח: האור האלוקי הוא אינסוף ובלי גבול ונמצא בכל מקום, אלא שביחס להרגשת הנברא הוא בבחינת סובב ומקיף, ומה שנמצא בפנימיות הנברא הוא אור מצומצם - שכן בלא צמצום לא הייתה אפשרות לבריאה. עמדנו על המשל של הבית הנמצא במחשבת האדם בלי שהבית מרגיש בכך, ועל ההבדל בין המשל לנמשל - שבידיעת הבורא נמצא כל נברא "מראשו ועד תחתיתו ותוכו ותוך תוכו הכל בפועל ממש" - ועל דיוק הפסוק "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", שדווקא במחשבה אין דמיון, בשונה מן הדיבור שיש בו דמיון כללי בעצם היותו פועל.
בהמשך נגיע אל המסקנה העולה מכל זאת לעבודת האדם - שעליו לצמצם את עצמו ואת רצונותיו מפני רצונו של הבורא - כפי שיתבאר בפרק מ"ט.