בחלק הקודם עמדנו על ההתאמה הנדרשת בין הכוח המשפיע לבין הכלי המקבל אותו. כעת נוסיף דוגמה מופשטת יותר - משל החשמל - ומתוכה נעלה אל ביאור פעולת הצמצום ואל הגדרת המושג 'ערך' ביחס לבלי גבול.
משל החשמל: בכוח החשמל קיימות רמות שונות של עוצמה. מכשיר המחובר לזרם שעוצמתו גבוהה מן המידה שביכולתו להכיל - נשרף מיד במקומו, משום שאין הוא יכול להכיל את העוצמה המוזרמת אליו. כך יש דוגמאות אינספור: אנרגיה שברמה מסוימת מחייבת כלי המתאים לה, ואם הכלי אינו מתאים או שהאנרגיה גדולה מדי, אין ביניהם כל התאמה.
וכל זה כאשר האנרגיה מוגבלת והכלי מוגבל, והפער ביניהם אינו אלא מעט: אף שהגבול העליון גדול מן הגבול התחתון במקצת בלבד, כבר אין האחד יכול להתקיים בתוך השני. על אחת כמה וכמה כשמדובר במקור, באור הבלתי מוגבל - שאין כל אפשרות שנברא מוגבל יוכל להכילו, ואין נפקא מינה באיזו דרגה הוא עומד, כפי שנראה בשורות הבאות.
לפיכך, כדי שיהיה נברא מוגבל בצורה שאנו מכירים אותו, וכדי שיוכל להתקיים, היה 'חייב' כביכול שהאור האלוקי הבלתי מוגבל לא יאיר בגלוי בנברא. (וכמובן, אין הקב"ה חייב דבר, אלא שכך החליט שיהיו הדברים). אילו היה האור האלוקי מאיר בכל התפשטותו ובכל עוצמתו, לא הייתה קיימת כל אפשרות לקיומם של נבראים מוגבלים, ולכן עשה הקב"ה צמצום.
מה פעל הצמצום? לאחר הצמצום אכן מאיר משהו, שאם לא היה מאיר כלום לא היה נברא דבר. אך מה שמאיר לאחר הצמצום הוא, כלשון התניא, "כי אם מעט מזער אור וחיות" - אור מועט, אור מוגבל כביכול.
כמה מוגבל? הוא הגביל את עצמו, ובוודאי שהוא מוגבל: יש אור המתאים לדומם, אור המתאים לצומח, אור המתאים לחי ואור המתאים למדבר. האור שבצומח אינו האור שבחי, ואור החי אינו אור הצומח - לכל אחד הגבלותיו, וכביכול נעשה האור מוגבל.
אין אדמו"ר הזקן מפרט כאן את ריבוי הצמצומים, שהרי יש צמצומים שהאור נשאר לאחריהם בלתי מוגבל, והדברים נאמרים כאן באופן כללי בלבד: הצמצום פעל שהאור המאיר לאחריו יהיה "בכדי שיהיו בבחינת גבול ותכלית" - כדי שהנברא המקבל חיות זו יוכל להיות נברא מוגבל, שיש לו סוף, תכלית והגבלה, "שהיא הארה מועטת מאוד".
וראוי לדייק בלשון "מעט מזער": בארמית 'זעיר' הוא מלשון קטן, ואמירת 'זעיר' לבדה עדיין אינה ממעטת דיה - ולפיכך נוקט "מעט מזער", קטן שבקטן, פחות מקטן.
אין הכוונה ב"מועטת מאוד" שההארה קטנה בהכרח בכוחה; ייתכן שהיא עוצמה אדירה. נלך בדירוג:
בעולם הזה שלנו: דומם, צומח, חי ומדבר. האנרגיה שבחי ביחס לאנרגיה שבצומח או שבדומם - המרחק ביניהם אדיר.
ואם נעלה למעלה מזה: האנרגיה והשכל שבאדם ביחס למה שיש באבן - הפער גדול עוד יותר.
ואם נעלה עוד: החיות שבנשמות, שבגן עדן, שבמלאכים ושבעולם האצילות.
ואף על פי כן, כל הדרגות הללו יחד נקראות "מעט מזער". ביחס למה? ביחס למה שהיה לפני הצמצום. לפני הצמצום היה זה אור בלתי מוגבל, והצמצום פעל שהאור המאיר לאחריו יהיה הארה מועטת מאוד "וממש כלא חשיבי לגבי בחינת הארה בלי גבול ותכלית" - המעט הזה נחשב כלא, אין לו שום חשיבות והוא נחשב ככלום.
אם נבקש לאמוד את ערכה של ההארה שלאחר הצמצום ביחס לאור שלפני הצמצום - אין כל אפשרות להשוות. אדמו"ר הזקן מביא לכך דוגמה, ונקדים ונאמר אותה בלשוננו:
נעמיד מיליון מטבעות, ולידן מטבע אחד. האם יש למטבע האחד ערך ביחס למיליון? ודאי שיש - ערך קטן, אך ערך. ואם נוסיף מטבע שני, נתקרב בעוד פסיק אל המיליון, ובאלף מטבעות נתקרב עוד יותר; וככל שיש יותר, כן גדל ערכו של הפרט. ומדוע יש לפרט ערך? מפני שגם הסך הכול שאליו אנו מבקשים להגיע מוגבל הוא - מיליון הוא מספר, ומשהסך הכול מוגבל, יש לכל פרט, אפילו הקטן שבקטנים, ערך כלשהו.
ועתה נדמיין מספר בלתי מוגבל - וקשה לנו לדמיין זאת, שכן כל מה שאצלנו נמצא בגבול - אינסוף, ולידו נעמיד מטבע אחד. האם יש למטבע האחד ערך ביחס לבלי גבול? אין. והאם למיליון יש ערך? גם לא. שהרי אם יש בידי מטבע אחד, כמה חסר לי כדי להגיע אל היעד? בלי גבול. ואם יש בידי מיליון - האם התקרבתי אל היעד? לא. נמצא שביחס לבלי גבול אין ערך לא לאחד ולא למיליון: אין ערך לשום גבול, וכל דבר שיש לו מספר אין לו ערך.
ועתה נתרגם זאת לענייננו: האור שלפני הצמצום הוא בלי גבול. לאחר הצמצום יש דרגות שאין להן גבול - חיות של עולם האצילות, של מלאכים, של נשמות, של דומם ושל כל שאר הנבראים - ומה יחסן אל האור שלפני הצמצום? שום ערך. וזהו שכותב אדמו"ר הזקן "ואין ביניהם ערך ויחס כלל": אין לומר על שום דרגה שלאחר הצמצום שיש לה ערך, משמעות או שווי ביחס לאור הבלתי מוגבל.
כדי להבין מדוע אין ביניהם יחס, יש לעמוד על פירוש המילה 'ערך'. "כנודע פירוש מלת ערך במספרים, שאחד במספר יש לו ערך לגבי מספר אלף אלפים שהוא חלק אחד מני אלף אלפים אבל לגבי דבר שהוא בבחי' בלי גבול ומספר כלל אין כנגדו שום ערך במספרים":
במספרים: מספר אחד יש לו ערך לגבי אלף אלפים (הוא המיליון בלשוננו) - וכמה ערך יש לו? חלק אחד מאלף אלפים; ואם יהיו אלף אלפים פחות אחד, כבר חסר בהם אחד. הרי שיש כאן יחס מוגדר. אבל לגבי דבר שהוא בבחינת בלי גבול ובלי מספר כלל - אם ניקח את המספר אחד ונבקש להעריכו מול הבלי גבול, אין כנגדו שום ערך.
[העמדת מספר מול הבלי גבול אינה שייכת במתמטיקה, שהרי אין מחלקים באפס; אין זו אלא הדרך שבה אנו יכולים להמחיש את העניין בשפתנו].
ולא רק המספר אחד: אף אלף אלפים, "שאפילו אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות", מיליארדים וטריליארדים - כל מספר שייאמר - אינם מגיעים כלל. ובלשון אדמו"ר הזקן: "אינן אפילו כערך מספר אחד לגבי אלף אלפים ורבוא רבבות". שהרי מספר אחד לגבי טריליארד יש לו ערך - חלק אחד מטריליארד - ואילו לגבי הבלי גבול הוא כלום, "אלא כלא ממש חשיבי", כאילו אינו נמצא.
מדוע נקט אדמו"ר הזקן מספר מסוים? לכאורה יש כאן שאלה: אם ביחס לבלי גבול אין ערך לשום מספר, מדוע נוקט אדמו"ר הזקן דוגמה של מספר מסוים ואומר "אפילו אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות"? עצם ציון המספר מלמד כביכול שמספר זה גדול הוא, ולכאורה היה ראוי לומר בסגנון כללי שכל מספר כלום הוא ביחס לבלי גבול. זו השאלה ששואל הרבי.
והרבי עונה תשובה מעניינת: אדמו"ר הזקן משתמש בלשון התורה. הוא חיפש את המספר הגדול ביותר המוזכר באיזה מקום בתורה, והמספר "אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות" הוא המספר הגדול ביותר המופיע בה. והיכן הוא מופיע? בלשון שאנו אומרים בכל שבת ב'נשמת כל חי', ומקורו במדרש ספרי. משום כך נקט אדמו"ר הזקן ביטוי זה: לומר שאפילו המספר הגדול שבמספרים המוזכרים בתורה - כלום הוא ביחס לבלי גבול.
לסיכום: בחלק זה למדנו ממשל החשמל שכוח שעוצמתו גדולה מכפי שהכלי יכול להכיל אינו יכול להיכנס בו, ואם כך הוא בשני דברים מוגבלים שהפער ביניהם מעט - על אחת כמה וכמה שאין נברא מוגבל, בכל דרגה שיהיה, יכול להכיל את האור הבלתי מוגבל. לפיכך עשה הקב"ה צמצום, שפעל שיאיר לאחריו "מעט מזהר אור וחיות" בלבד, "בכדי שיהיו בבחינת גבול ותכלית". עמדנו על כך שגם החיות שבמלאכים, בנשמות ובעולם האצילות נקראת "מעט מזער" ביחס למה שהיה לפני הצמצום, וממשל המטבעות למדנו שערך ויחס קיימים רק כאשר הסך הכול מוגבל, ואילו ביחס לבלי גבול אין לשום מספר ערך ויחס כלל. כן ראינו את ביאור הרבי מדוע נקט אדמו"ר הזקן דווקא את המספר "אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות" - הגדול שבמספרים המוזכרים בתורה.
בחלק הבא נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן בפרק מ"ח.