הגענו בתניא לפרק מ"ח, שאת חלקו הראשון למדנו כבר, ועצרנו בדף ס"ז עמוד ב' (עמוד 134), בשורה החמישית מלמעלה, במקום שבו מתחיל קטע חדש: "והנה פרטיות הצמצומים".
פרק זה דורש ריכוז ומחשבה כדי להבין את העניינים המדוברים בו, והוא פרק יסודי ביותר - לא רק ברצף הפרקים שאנו לומדים כעת, אלא בהבנת עניין כללי בחסידות: המושג 'ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין', המפרט את האורות האלוקיים המאירים בכל מקום בבריאה. מושג זה חוזר ומופיע פעמים רבות בתניא עצמו, וכן במאמרי חסידות, בתורה אור ובליקוטי תורה, ובפרק זה מצויה ההבהרה וההגדרה הנכונה שלו.
לפני שניכנס לעניין, נזכיר את רצף הפרקים:
בפרקים הקודמים למדנו שעל היהודי לעורר בליבו אהבה לקב"ה, וזהו הנושא הנמשך כבר כמה וכמה פרקים: כיצד לעורר אהבה לקב"ה.
פרק מ"ו: אדמו"ר הזקן מציע דרך ישרה וקרובה מאוד, שההתבוננות בה מביאה את האדם בקלות לאהבת הבורא, והוא מבססה על הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם": כאשר אדם רואה שזולתו עושה עבורו, עוזר לו ומקרבו, מתעורר בו מיד רגש להשיב לו כגמולו ולאהוב אותו - כך הוא הטבע האנושי. ועל אחת כמה וכמה כאשר המיטיב הוא מלך גדול והמקבל קטן ושפל, והמלך עשה עבורו פעולה גדולה מאין כמותה: משל למלך גדול היורד להרים אדם המוטל באשפתות, מקרבו, מכניסו להיכלו ומחבקו - בוודאי יתעורר אותו אדם פשוט באהבה עצומה למלך.
הנמשל: הקב"ה הוא המלך, וכל עם ישראל הם כאותו אדם פשוט המוטל באשפה. מתי היה הדבר? ביציאת מצרים: ישראל היו שקועים בכל זוהמת מצרים, והקב"ה בכבודו ובעצמו - "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף" - ירד להצילם. אין קירוב גדול מזה, ודבר זה צריך לעורר בנו אהבה עצומה.
פרק מ"ז: יציאת מצרים אירעה לפני יותר משלושת אלפים שנה, ואילו הכוונה היא שיהודי יעורר אהבה לבורא בכל רגע ורגע, ויבין שבכל רגע הקב"ה יורד להוציאו מן המצב שבו הוא נמצא ולרוממו אליו באופן מלא. לפיכך ביאר שם שהדבר מתרחש בכל דור ודור ובכל יום ויום: בכל רגע שיהודי מקיים מצווה יש לו ההזדמנות להתחבר למלך, ועצם נתינת ההזדמנות הזו מצד הבורא היא הנתינה הגדולה ביותר, שבעקבותיה משיב האדם אהבה גדולה.
פרק מ"ח: כאן מוסיף אדמו"ר הזקן, שגם כאשר האהבה לבורא תובעת מן האדם להקריב ולהפסיד משהו - מיעוט זמן, מיעוט כסף, מיעוט שינה ומיעוט הנאה למען רצון הבורא - עליו לעמוד בכך. כאן המלחמה של האדם עם עצמו קשה הרבה יותר: האם הוא מוכן לצמצם את עצמו, את רצונותיו ואת כל מה שהוא מדמיין, למען רצונות הבורא.
גם נקודה זו מובנת מן המשל: הרואה את זולתו מוותר על כל מה שיש לו ומצמצם את כל אשר לו למענו, משיב לו באותה מידה ואף למעלה מזה - מוכן גם הוא לוותר ולצמצם את עצמו למענו.
מכאן ואילך בא אדמו"ר הזקן לבאר באריכות: כל רגע ורגע שהאדם קיים, וכל שנייה ושנייה שהעולם קיים, אינם קיימים אלא מפני שהקב"ה כביכול מצמצם את אורו האלוקי, כדי שהנברא יתקיים במידותיו ובגבולו ולא יתבטל לאפס. הבנה זו אמורה להוליד תגובה מצידנו, "כמים הפנים לפנים": שנצמצם אף אנו את כל ענייננו למען הבורא - וזוהי סיומת העניין בפרק מ"ט, שעל האדם להזיז הכול למען הבורא.
מדוע נאמר "כביכול"? משום שקיים מושג ש'הצמצום אינו כפשוטו', שהרי באמת הקב"ה נמצא בכל מקום. (אין להקדים את המאוחר, ואם נספיק נבאר זאת בהמשך).
נושאו של הפרק, אם כן, הוא הבנת המושג: מה פירוש הדבר שהקב"ה כביכול צמצם את אורו האלוקי כדי שעולם זה יהיה קיים. בתחילת הפרק, עד המקום שהגענו אליו, התבאר באריכות שהעולם מוגבל - ולא רק העולם הגשמי שלפנינו, אלא גם העולמות העליונים, גן עדן ותענוג הנשמות. מלמעלה עד למטה הכול מוגבל; יש רמות שונות באיכות הגבול, אך הכול מוגבל, וכל הגבול הזה נובע מכך שהבורא צמצם את אורו.
מהו הצמצום? "והנה פרטיות הצמצומים איך ומה אין כאן מקום דיבורם" - לבאר בפירוט כיצד היו הצמצומים ומה הם, יש בזה ריבוי פרטים, ואין כאן המקום לפרט את כל סוגי הצמצומים, פרטיהם ואופניהם; אדמו"ר הזקן מבקש לבארם באופן כללי בלבד, שאף הוא דורש הבנה בדברים.
"אך דרך כלל הן הם בחינת הסתר והעלם המשכת האור והחיות" - הקב"ה העלים והסתיר את החיות, את האנרגיה האלוקית. ומדוע נדרשים העלם והסתר? משום שהחיות המאירה והמתפשטת היא בלתי מוגבלת, ואם לא היה הסתר והעלם, לא הייתה נוצרת כלל מציאות של גבול.
"שלא יאיר ויומשך לתחתונים בבחינת גילוי להתלבש ולהשפיע בהן ולהחיותם להיות יש מאין" - שהאור האלוקי לא יאיר וימשך אל הנבראים התחתונים בבחינת גילוי. וכשאומרים "תחתונים", הכוונה מלמעלה עד למטה, מגן עדן ועד העולם הגשמי התחתון שבו אנו נמצאים: כל הנבראים כולם אינם יכולים לקבל אור בלתי מוגבל שיאיר עליהם בגילוי, יתלבש בהם וישפיע בהם להחיותם להיות 'יש'. שהרי אם היה מאיר האור הבלתי מוגבל, לא הייתה מציאות ה'יש' קיימת כלל.
ניתן להמחיש זאת מדברים המצויים בכל יום. אמנם אין לנו הבנה בכוח בלתי מוגבל, אך אף בכוחות מוגבלים מובן שיש דבר שגבולו רחב ויש כלי שהגבלתו קטנה ממנו, וצריכה להיות התאמה ביניהם: הרוצה למלא כוסית קטנה במים אינו נוטל חבית מלאה והופכה לתוכה. אף שגם החבית מוגבלת וגם הכוסית מוגבלת, גבולה של החבית גדול פי מאה, פי מאתיים ואף פי אלף מן הכוסית - ואם ישפוך את כל החבית לתוך הכוסית, לא רק שהכוסית לא תתמלא, אלא שהיא עצמה תתבטל ולא יישאר ממנה מאומה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על רצף הפרקים - הדרך לעורר אהבה לבורא מתוך "כמים הפנים לפנים", משל המלך המרים את האדם מאשפתות ונמשלו ביציאת מצרים (פרק מ"ו), וההתרחשות שבכל דור ובכל מצווה (פרק מ"ז) - ועמדנו על חידושו של פרק מ"ח: שקיום העולם והאדם בכל רגע ורגע נובע מכך שהקב"ה כביכול מצמצם את אורו, ומכאן התביעה שאף האדם יצמצם את עצמו למען רצון הבורא. למדנו כי הצמצומים הם "בחינת הסתר והעלם המשכת האור והחיות", שלא יאיר לתחתונים בבחינת גילוי, שכן אור בלתי מוגבל לא היה מותיר מציאות של 'יש' - כמשל החבית הנשפכת אל הכוסית הקטנה.
בחלק הבא נמשיך להעמיק במושג הצמצום, ומתוכו בהגדרת 'ממלא כל עלמין' ו'סובב כל עלמין'.