בחלק הקודם עמדנו על הנקודה הראשונה, וכעת נעמוד על הנקודה השנייה. במהלך הפרק אין לשכוח את מה שנתבאר בפרק מ"ו: אדמו"ר הזקן ביקש להדגיש שם את ריחוק הערך שבין האוהב לאהוב.
הנקודה השנייה - ריחוק הערך בין האוהב לאהוב:
ככל שריחוק הערך גדול יותר, כן האהבה עוצמתית יותר, וכן צריכות להיות התחושות המתעוררות אצל מקבל האהבה. כמה שהמקבל נמוך ושפל יותר - "שפל אנשים" ומנוול - כן צריכה התחושה אצלו להיות גדולה יותר, להעריך את המתנה ואת האהבה שקיבל.
אדם שעשה, השקיע וזכה - כבר אינו שפל אנשים, הוא כבר התרומם ונעשה "משהו", וממילא כשנותנים לו, ריחוק הערך כאילו הצטמצם. אך כשנותנים דבר לאדם שלא עשה ולא זכה ואין הדבר מגיע לו כלל, אלא הוא מקבלו במתנה - הדבר מבליט דווקא את שפלותו ואת מצבו הירוד, ובכך מגדיל ומעצים את תחושות האהבה.
לפיכך למהלך הפרקים כאן מתאים יותר לומר, שדווקא אצלנו, שהדבר בא בירושה ובמתנה, אנו מרגישים כמה אנו נמוכים וקטנים וקיבלנו מתנה אף שלא עשינו ולא השקענו - ולכן תחושת ה'אור חוזר' שצריכה להתעורר חזקה הרבה יותר.
הנקודה השלישית - נתינה בלי גבול:
בהלכה קיים הבדל יסודי בין מכירה לבין מתנה:
מכירה: "המוכר בעין יפה מוכר" - כשמתעוררים ספקות מה בדיוק הייתה כוונתו במכירה, לאיזה שטחים או לאיזה חלקים, אומרים שמכר בעין יפה. אך סוף סוף, מדוע מכר לו דווקא חפץ זה ודווקא כמות זו של סחורה ולא יותר? מי הגביל את הכמות ולפי אילו כלים נמדדו החפצים? לפי התמורה שנתן הקונה. כלומר, הנתינה במכירה מוגבלת לפי כליו של המקבל: מה שנתת - זה מה שקיבלת.
מתנה: אף על נותן מתנה אומרים "כל הנותן בעין יפה הוא נותן", אך כאן אין הכמות נמדדת בכלי המקבל: מי מגביל את כמות המתנה ולפי אילו כלים היא נמדדת? הדבר תלוי בנותן בלבד.
ומכאן לענייננו: כאשר הנותן הוא הקב"ה והמקבל בשר ודם - אם הוא מקבל לפי ערך עבודתו, הרי קיבל לפי כליו המוגבלים של הנברא; אך אם קיבל לפי ערך רצונו של הנותן, הרי קיבל בלי גבול.
האבות, אברהם אבינו וכל האבות, קיבלו את הדברים בזכות עבודתם, בתמורה למה שהשקיעו. אבל אצלנו, שהדבר בא בירושה ובמתנה שאינה לפי ערך עבודתו של האדם כלל, ואין לעבודתו שום ערך ביחס לזה - המדידה היא מדידתו הבלתי מוגבלת של הבורא, והנתינה גדולה הרבה יותר. ממילא הרגשתו של האדם בגודל אהבת הבורא אליו גדולה הרבה יותר, ולכן דווקא כאן מדגיש אדמו"ר הזקן צד זה, כדי להבליט את גודל אהבתו של הבורא אלינו במצב זה.
דבר זה מפורש בפסוק בשיר השירים, כפי שדורש אותו המדרש, וכפי שמופיע באריכות במאמרי חסידות: "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך". המדרש מבאר ששמן זה הוא שמן שיש לו ריח טוב, ובזה יש שני אופנים:
קבלת הריח בלבד: אדם העובר ליד חנות של בשמים קולט את הריח, אך כשהולך לביתו אין בידו את השמן עצמו, ולאט לאט הריח מתנדף.
"שמן תורק": "תורק" הוא דבר שמריקים אותו מכלי לכלי - הבא לחנות עם כליו, ומריקים לתוך כליו כמות של שמן. משהלך, קיבל את השמן ממש, את הדבר בעצמו, את המקור.
והנמשל: זהו ההבדל בין האבות לעם ישראל. האבות, שהיו לפני מתן תורה, בטרם הייתה ה'מתנה', קיבלו את הריח בלבד; ואנו, לאחר מתן תורה, קיבלנו את השמן בעצמו - הקב"ה כביכול הריק לנו את השמן בעצמו, את עצמו, כפי שנראה מיד בשורות הבאות. הנתינה גדולה הרבה יותר, והיא בלתי מוגבלת.
וכן בירושה: אין בה קריטריון של גיל שבו צריך היורש להיות, ולא של רמת שכל. תינוק בן יומו, אם נולד בחיי אביו, יורש את הכול אף שהוא תינוק בן יומו. כלומר, בירושה אין כלל מצב שהנתינה היא ביחס לכליו של המקבל וביחס לשכלו ולהבנתו. וזהו עם ישראל, המקבל את הדבר במתנה ובירושה.
לכן היהודי אומר בקריאת שמע "ה' אלוקינו" - אתה האלוקים שלנו, שהקב"ה מייחד את שמו עלינו, וזהו הרבה יותר מ"אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב".
ובלשון הפנים: "אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך, המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד" - כשנתן לנו הקב"ה את תורתו, בעצם נתן לנו את עצמו, שכן רצונותיו וחכמתו של הבורא הם דבר אחד עמו, הוא וחכמתו אחד. לא נתן לנו הארה ושפע בלבד, אלא את עצמו; וכשיהודי לומד תורה, הוא מתאחד עם עצמותו ומהותו של הבורא.
וכשיהודי מקבל על עצמו את הייחוד האלוקי ומקיים תורה ומצוות - זו יציאת מצרים אמיתית: הגוף מגביל, מסתיר, מצמצם ומפריע, ולאדם ניתנת הזדמנות לצאת ממצב זה ולהתחבר עם עצמותו של הבורא. וזהו שממשיך: "והרי זה כאילו נתן לנו את עצמו כביכול".
כידוע לשון הגמרא על הפסוק "אנוכי ה' אלוקיך", פתיחת עשרת הדיברות. הצמח צדק באחד המאמרים באור התורה מבאר את דיוק הגמרא: לא נאמר "אני" אלא "אנוכי", וההבדל ביניהם הוא אות כ"ף, המרמזת בחסידות על כתר, כתר עליון, דרגה גבוהה מאוד. הגמרא אומרת זאת בסגנונה, ש"אנוכי" הוא ראשי תיבות: א', נ', כ', י' - "אנא נפשי כתבית יהבית". אמנם הגמרא עצמה אינה כותבת את ההסבר לדיוק זה, אך זו משמעות הדברים.
רש"י על הגמרא: "אנא נפשי כתבית יהבית" - אני בעצמי כתבתי ונתתי לכם את התורה.
בחסידות נותנים דגש שונה: לא "אני בעצמי" אלא "אני את עצמי" - אני את עצמי כתבתי ונתתי.
זו אהבה אמיתית, וזהו כל המהלך: הקב"ה פשוט נתן לנו את עצמו. אדמו"ר הזקן אינו מביא כאן את לשון הגמרא, אך זה מה שמרומז בדבריו "והרי זה כאילו נתן לנו את עצמו כביכול".
אדמו"ר הזקן מביא כאן זוהר מעניין: "כמו שכתוב בזוהר הקדוש על פסוק ויקחו לי תרומה, דלי כלומר, אותי". הזוהר עוצר על המילה "לי": מהו "לי"? תקחו אותי. ומהי "תרומה"? התורה. הרי בתורה יש פשט, רמז וסוד: בפשט, "ויקחו לי תרומה" הוא ציווי לעם ישראל לתת תרומות לבניית המקדש; והסוד שבפסוק - ש"תרומה" היא תורה.
ומדוע "תרומה" היא תורה? אומר הזוהר שבתוך המילה "תרומה" מצויה המילה "תורה" בשלמותה, ומה שנוסף עליה הוא האות מ', שהיא בגימטרייה ארבעים - שהתורה ניתנה למ' יום, שמשה רבנו היה ארבעים יום וארבעים לילה. נמצא ש"תרומה" היא תורה שניתנה למ' יום.
לפי זה, באותו משפט עצמו אומר הקב"ה שני דברים: "תקחו אותי" ו"תקחו את התורה". ושואל הזוהר: אם אלו שני דברים, היה צריך להיות כתוב בוא"ו המוסיף - "ויקחו לי ותרומה", ומדוע נכתב הדבר ברצף בלי וא"ו? אלא ש"לי" ו"תרומה" דבר אחד הם: התורה והקב"ה חד, הוא הוא התורה. וזהו שמסיים אדמו"ר הזקן: "והוה ליה למימר ותרומה, משום דכולא חד, עיין שם היטב" - יש לעיין היטב בזוהר ולהבין את משמעות הדברים.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על שתי נקודות נוספות בהדגשת "ירושה ומתנה": ריחוק הערך - שדווקא מי שקיבל בלי שעשה והשקיע, מרגיש את שפלותו ואת גודל האהבה שקיבל, ותחושת ה'אור חוזר' שלו חזקה יותר; ונתינה בלי גבול - שבמכירה הכמות נמדדת בכלי המקבל, ובמתנה היא נמדדת לפי הנותן, וכשהנותן הוא הקב"ה הרי המתנה בלתי מוגבלת. ראינו במדרש על "שמן תורק שמך" שהאבות קיבלו את הריח ואנו קיבלנו את השמן עצמו, ובירושה אף תינוק בן יומו יורש את הכול; ולפיכך אומר היהודי "ה' אלוקינו". ולסיום למדנו כי בנתינת התורה נתן לנו הקב"ה את עצמו כביכול - "אנא נפשי כתבית יהבית", ובלשון הזוהר על "ויקחו לי תרומה": "דכולא חד".
בחלק הבא נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן בפרק מ"ז ובהמשך ביאור הדברים.