בפרק זה ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר את יציאת מצרים שבכל יום ויום: "והיא יציאת הנפש האלקית ממאסר הגוף, משכא דחויא, ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא".
מהו הגוף? "משכא דחויא" - "משכא" הוא עור ו"חויא" הוא נחש. הנחש הוא סמל שיא הטומאה והירידה ומקור הזוהמה, והעור העוטף אותו מורה על החלק התחתון ביותר. זהו הגוף של כל אחד ואחד.
ומהי היציאה מן ה"משכא דחויא"? יציאה ממגבלות הגוף - "ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא". לכל אחד ואחד ניתנת ההזדמנות להיות כלול באורו האינסופי של הבורא, באופן שהגוף, על כל מוגבלותו, לא יפריע לקישור התמידי עם הבורא.
וכיצד נעשית יציאה זו? "על ידי עסק התורה והמצוות בכלל" - בשעה שיהודי מקיים מצווה הוא מתאחד באותו רגע עם המצווה ועם הבורא, ובשעה שהוא לומד תורה הוא מתחבר עם הקב"ה, ובאותו רגע הוא יוצא ממאסר הגוף ומאוחד עם הבורא. כל מצווה שיהודי עושה היא יציאת מצרים, וכל מילה בתורה שהוא לומד היא יציאת מצרים.
בלשון אדמו"ר הזקן: "ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע, שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש באמרו ה' אלקינו ה' אחד". בכל מצווה מכוון היהודי אל המצווה עצמה - אל התפילין, אל המזוזה, אל הציצית - וזו מחברת אותו לאחדות הבורא; ואילו בקריאת שמע עוסק הוא ישירות בעניין אחדות הבורא: מקבל על עצמו את אחדותו, מבין שכל דבר בעולם קשור אליו, ועושה הכול כדי להתחבר אליו.
משום כך, ברגע שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים הוא מתאחד עם הבורא בעוצמה גדולה בהרבה, ויציאת מצרים שלו מעשית ובולטת יותר: כרגע הוא מקבל על עצמו את עולו של המלך, ולא את התכתיביו של מאסר הגוף.
בפרק הקודם למדנו את פירוש לשון הברכה "אשר קידשנו במצוותיו": כשם שהחתן נותן לכלה טבעת קידושין ואומר לה "הרי את מקודשת לי" והיא נעשית שלו, כך אומר הקב"ה לעם ישראל: אתם שלי, אני ה' אלוקיכם - אני האלוקא שלכם.
שם הזכיר אדמו"ר הזקן את הנאמר אצל האבות, שאנו אומרים בכל יום בתפילת שמונה עשרה "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". מדוע מייחד הקב"ה את שמו על אברהם ועל יצחק? מכיוון שהאבות היו מרכבה לשכינה, כלומר בטלים לבורא באופן תמידי, ולפיכך שייך שהבורא ייחד את שמו עליהם - שהוא נמצא ומאיר עליהם באופן תמידי. זהו "אלוקי אברהם".
ואת הדבר הזה אומר הקב"ה לכל אחד ואחד: אני עכשיו האלוקא שלך. אימתי? בשעה שאתה מקבל על עצמך את מלכות הבורא ואומר "ה' אלוקינו ה' אחד". "אלוקינו" פירושו האלוקה שלי - כשם שהוא "אלוקי אברהם", כך הוא עכשיו אלוקיו של אותו יהודי האומר אמירה זו בקריאת שמע.
ובלשונו: "כמו שנתבאר לעיל, כי אלקינו הוא כמו אלקי אברהם וכו' לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא" - אברהם אבינו היה בטל לבורא באופן תמידי, ולכן נקרא הבורא בכינוי "אלוקי אברהם"; וכך גם אצלנו: בשעת מעשה שהיהודי מבטל את עצמו לבורא ומקבל עליו את עול המצווה, הבורא הוא כרגע האלוקה שלו.
"רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה" - אברהם אבינו זכה להגיע למצב של "אלוקי אברהם" בכוחו, בעבודתו, במעשיו ובהילוכו: הוא הלך ועשה והשקיע, חיפש את הבורא, התייגע ועלה לאט לאט ממדרגה למדרגה, עד שזכה לכינוי "אני האלוקה שלך".
וכפי שנאמר: "וכמ"ש ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה וגו'" - "הנגב" הוא דרומה, ובדרום חם שם ישנה אהבה; אברהם אבינו הלך ונסע לאהוב את הבורא. התורה איננה מספרת לנו רק את סיפורי מעשיו של אברהם אבינו והיכן טייל, אלא היא מדברת בדברים מהותיים בהרבה, אלא שהיא כותבת אותם בלשון ציורית, כך שאף המבין את הרובד הפשוט ביותר רואה מה כתוב. משמעות המילים היא שאברהם אבינו הלך והתקדם והתעלה באהבת הבורא מדרגה לדרגה, ובכך זכה להיות זה שהבורא מייחד את שמו עליו.
ולעומת זאת אצלנו: "אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו" - אנו קיבלנו זאת בירושה ובמתנה.
נעצור ונעמיק בשלוש השורות שקראנו. בפרק הקודם הזכיר אדמו"ר הזקן את העניין בקצרה, בלי להיכנס להבדלים בין האבות לבינינו: הוא הזכיר שהאבות היו מרכבה ונכללים בבורא, וכך גם אנו. כאן הוא נכנס לפרט את ההבדלים - ובהשקפה ראשונה עולה השאלה: מי נעלה יותר, ואצל מי עוצמת העניין חזקה יותר, "אלוקי אברהם" או "אלוקינו"? שהרי אברהם זכה לזה במעשיו ובהילוכו, ואנו - ירושה ומתנה היא לנו.
לכאורה, עבודה עצמית והתאמצות הן המעלה הגדולה: אברהם התאמץ וזכה, ואילו אנו קיבלנו בירושה ובמתנה בלי שהתאמצנו לקבל. אך אם כך, מה מבקש אדמו"ר הזקן בפרק זה - להקטין אותנו? הרי כל סגנון הפרק וכל מהלכו הוא להסביר שאצלנו יכול להיות "אלוקינו", שעל ידי שהיהודי מקבל על עצמו את ייחוד שמיים מייחד הבורא את שמו עליו. הוא בא לדבר במעלה שיש לנו, ולא לסיים בכך שאין לנו כל כך ולהם היה יותר. [מצידנו, האבות זכו במקומם, ואנו שקיבלנו בירושה - עלינו מוטלת העבודה בפועל, וזהו בדיוק העניין שאנו לומדים כאן].
ההסבר הוא שאדמו"ר הזקן בא לתת את המעלה שלנו באין ערוך יותר מאשר אצל האבות: כשיהודי אומר "ה' אלוקינו ה' אחד", יש בכך בלי גבול יותר מאשר ב"אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". ומדוע? מכמה סיבות.
הסיבה הראשונה נעוצה במהלך הפרק כולו: מתחילת פרק מ"ו מבקש אדמו"ר הזקן להסביר ליהודי כמה הקב"ה אוהב אותו - זה כל העניין וזה כל המהלך.
לשם כך נתאר שני אנשים שקיבלו אותו חפץ עצמו:
הראשון: השקיע ועבד, ובעקבות עבודתו קיבל.
השני: אמרו לו "קח", וקיבל במתנה.
איזו מן הפעולות מבטאת אהבה? למי שהשקיע ועבד - מגיע לו, ויש כאן תמורה; אף שאפשר לומר שיש בזה ביטוי של אהבה, הרי הוא עבד וקיבל. אך מי שמצידו אינו ראוי לכך, ובכל זאת נותנים לו - בזה ניכר כמה אוהבים אותו.
ראוי לציין שבהקשרים אחרים מדגישים בוודאי את מעלת האבות, ומעלתם גדולה: הם היו מרכבה לשכינה, ובעל התניא עצמו מדגיש במקומות אחרים שהם היו כך בכל רגע ובכל שעה, ואילו אנו - במקרה הטוב רגע כן ורגע לא; ואף מה שיש לנו הוא בזכותם. אך כאן, בהקשר של ביטוי גודל אהבת הבורא אלינו, בא אדמו"ר הזקן בשלוש השורות הללו להדגיש דווקא את מעלתנו: שאצלם היה הדבר במעשיהם ואצלנו הוא במתנה - סימן שביטויי האהבה כלפינו חזקים יותר.
לסיכום: בחלק זה למדנו שבכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כיוצא ממצרים - יציאת הנפש האלוקית ממאסר הגוף, "משכא דחויא", להיכלל בייחוד אור אין סוף, על ידי עסק התורה והמצוות ובפרט בקבלת מלכות שמיים בקריאת שמע. ראינו ש"אלוקינו" הוא כמו "אלוקי אברהם", שהיה בטל ונכלל באור אין סוף, אלא שאברהם זכה לזה במעשיו ובהילוכו ממדרגה למדרגה ("ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"), ואילו לנו ירושה ומתנה היא. ועמדנו על הנקודה הראשונה בביאור מעלתנו: דווקא מתנה שאינה תמורה על עבודה מבטאת אהבה גדולה יותר.
בחלק הבא נעסוק בנקודות הנוספות שבביאור העניין.