הגענו לפרק מ"ז בספר התניא, הנמצא בדף ס"ו עמוד ב' (עמוד 132). בפרק מ"ו פתחנו בנושא שאינו מסתיים בפרק מ"ז אלא נמשך עד פרק מ"ט: כיצד יכול כל אדם לעורר את אהבתו לבורא באופן שיהיה קרוב מאוד לכל אחד ואחד.
תזכורת למשל שבפרק מ"ו: אדמו"ר הזקן האריך שם במשל המיוסד על הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", ובו הראה כיצד כאשר אדם מגלה אהבה לזולתו, תגובתו של המקבל היא להשיב אהבה. וככל שהמרחק בין הנותן למקבל גדול יותר - כשנותן האהבה הוא מלך רם ונישא, ומקבל האהבה הוא שפל אנשים, מנוול ומוטל באשפה - כן גדולה התגובה: כאשר הגדול משפיע ומשקיע אהבה בתחתון שבתחתונים, תגובת המקבל תהיה כלות הנפש ממש. ולא עוד, אלא שאותו מלך גדול עזב את כל שריו ועבדיו וירד למטה מטה, ואף מושך את השפל הזה אל ארמונו ומכניסו חדר לפנים מחדר.
עדיין אנו עומדים בפרקים המתארים את פעולת הבורא בנמשל: המלך הוא הבורא, והאדם הוא כל אחד ואחד מישראל. הפרקים הללו מבארים מה עושה הבורא עבורנו וכיצד הוא יורד אלינו, וכן יימשך הדבר בפרק מ"ח ובחציו הראשון של פרק מ"ט, ורק במחציתו של פרק מ"ט יתחיל אדמו"ר הזקן לתאר מה צריכה להיות התגובה החוזרת שלנו כלפיו.
בפרק מ"ו נתבאר חלק זה שבמשל: הבורא הוציאנו ממצרים, בשעה שהיינו שקועים בה במצב של "ערוות הארץ", מקום הזוהמה והטומאה, והקב"ה בכבודו ובעצמו - ולא על ידי מלאך - ירד לשם כדי לרומם אותנו ולקרב אותנו אליו על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. וכפי שדיברנו, כאשר יהודי לומד תורה ומקיים מצוות, זהו החיבוק והנישוק שבהם מחבק המלך כל יהודי - בכך שהוא נותן לו את האפשרות ללמוד תורה ולקיים את מצוותיו.
פרק מ"ז הוא פרק קצר הנכנס באמצע רצף ההסבר על אופן ירידת הבורא לכל אחד ואחד - עד כמה הוא יורד ומצמצם את עצמו כדי להתקרב אליו, עניין שיתבאר באריכות מפרק מ"ח והלאה. אדמו"ר הזקן עוצר כאן ומיישב שאלה מתבקשת: אם כל העניין מושתת על יציאת מצרים, שבה התרחשה ירידת המלך אל כל אחד ואחד כדי לרוממו, ומתוך כך נדרש היהודי להשיב אהבה גדולה למלך (כפי שנראה בפרק מ"ט) - הרי יציאת מצרים היא סיפור ישן, שאירע לפני למעלה משלושת אלפים שנה, ואנו מדברים על יהודי שכאן ועכשיו צריך לחוש שהמלך יורד אליו, מוציאו ממקום ירוד ומזוהם ומרומם אותו אליו. כיצד תיווצר תחושה עכשווית מסיפור שהיה לפני אלפי שנים?
על כך בא פרק מ"ז ומחבר את הרעיון אל ההווה: אין זה סיפור היסטורי מן העבר, אלא סיפור חי של כל יום ויום ממש - כמובן לא בדמות יציאת מצרים ההיסטורית, אלא בצורה אחרת, אך הרעיון הוא אותו רעיון. זהו נושאו של הפרק, ובתוכו מתווספות נקודות שכבר נאמרו בפרק מ"ו, אך כאן בהדגשים חזקים בהרבה.
וכך פותח אדמו"ר הזקן: "והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים".
לכאורה זהו ציטוט, שאין מקורו הראשון בתניא - הדבר כתוב כבר במשנה במסכת פסחים, והוא אחד משנים עשר הפסוקים ומאמרי חז"ל שכל ילד יודע בעל פה. אלא שכשמעיינים במקור רואים שאדמו"ר הזקן הוסיף כאן מילים שאינן כתובות בו: במשנה נאמר "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ואדמו"ר הזקן מוסיף "ובכל יום ויום", וכן מוסיף בהמשך הלשון "כאילו הוא יצא היום ממצרים" - שהרי זה נושאו של הפרק, לחבר את העניין לכל אחד ואחד היום. ומהו המקור להוספה זו?
לשם כך יש לצרף משנה נוספת, בסוף הפרק הראשון של מסכת ברכות, שאותה אומרים אף בהגדה של פסח. אדמו"ר הזקן לומד את שני המקומות כחטיבה אחת, ומחברם למשפט אחד:
המשנה במסכת ברכות - בביאור הפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (ושם מובאות דעת בן זומא ודעת חכמים): אילו נאמר "ימי חייך" בלבד, היה הדבר מלמד על הימים - שבכל יום ויום צריך לזכור את יציאת מצרים, ואילו על הלילות לא היינו יודעים; והוספת המילה "כל" מלמדת גם על הלילות. נמצא שחיוב הזכירה הוא בכל יום, וכך אנו מקיימים זאת בפועל באמירת קריאת שמע, בפרשה השלישית שבה - פרשת "ויאמר".
המשנה במסכת פסחים - מלמדת באיזה אופן עליו לזכור: "כאילו הוא יצא ממצרים", ולא לזכור שסבו של סבו יצא ממצרים לפני שלושת אלפים שנה, אלא לחיות ולחוות את הדבר כאילו הוא עצמו יצא.
בחיבור שני המקורות מתקבל משפט אחד שלם: בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים.
בביאורי הרבי על ההגדה של פסח מאריך הרבי לשאול: אם בכל יום חייב אדם לזכור את יציאת מצרים ולחוות כאילו הוא יצא היום ממצרים, מהו אם כן חידושו של ליל הסדר, שבו יושבים על כל עניין יציאת מצרים - מה נתווסף בו? ומביא שם חמישה, שישה הבדלים והדגשים ואף יותר, שבהם ליל הסדר חזק יותר ממה שיש בכל יום:
בכל יום די בזכירה, ובליל הסדר הדבר נעשה באופן של סיפור.
בכל יום יכול אדם לעשות זאת לעצמו, ובליל הסדר הדבר נעשה בדרך של שאלה ותשובה.
ועוד כמה הבדלים, וכדאי לעיין בהם במקור בביאורי הרבי על ההגדה של פסח.
הבאנו שצריך לחוות בכל יום את היציאה ממצרים - אך בפועל לא היינו מעולם במצרים הפיזית, ואם כן מה הכוונה? כוונת המשנה היא ליציאת הנפש האלוקית ממאסר הגוף.
כפי שלמדנו כבר בתניא, כל נשמה הנמצאת בתוך גוף שרויה למעשה בתוך מאסר, שכן הגוף מסתיר, מפריע ומגביל את רצונותיה האמיתיים של הנשמה. הנשמה מבקשת להתחבר לאלוקות באופן תמידי, והגוף - עם תאוותיו ובלבוליו - מבלבל: כאן הוא עייף, כאן אין לו נוח, וכאן באופן אחר. נמצא שהגוף הוא כמעצר בית ומאסר לנשמה, והיא נמצאת במאסר מצד הגוף.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי פרק מ"ז בא לחבר את משל המלך שבפרק מ"ו אל ההווה: יציאת מצרים אינה סיפור היסטורי, אלא עניין חי בכל יום ויום. עמדנו על דיוק לשונו של אדמו"ר הזקן "בכל דור ודור ובכל יום ויום... כאילו הוא יצא היום ממצרים", ועל צירוף המשנה בפסחים (אופן הזכירה - כאילו הוא עצמו יצא) עם המשנה בברכות (חיוב הזכירה בכל יום ולילה), ועל שאלת הרבי בדבר חידושו של ליל הסדר. כמו כן למדנו כי יציאת מצרים שבכל יום היא יציאת הנפש האלוקית ממאסר הגוף, המסתיר ומגביל את רצונותיה האמיתיים.
בחלק הבא נמשיך בביאור עניין זה, ובאופן שבו הבורא יורד ומצמצם את עצמו כדי להתקרב לכל אחד ואחד, כפי שיתבאר באריכות בפרקים הבאים.