בחלק הקודם עמדנו על פירוש אחד בדברי הפסוק, וכעת מחדש אדמו"ר הזקן פירוש נוסף. אין הוא בא לדחות את הפירוש הראשון, שהוא בוודאי נכון, אלא להוסיף עליו נקודה עקרונית שאדמו"ר הזקן חוזר ומדגיש אותה תמיד.
אסף לא היה נביא, אך שרתה עליו רוח הקודש. רוח הקודש היא דרגה אחרת מנבואה, ונמוכה ממנה, ואף על פי כן אפשר להיאמר בה גם דברים עתידיים, אף למי שאינו נביא. מכיוון שהייתה לאסף רוח הקודש, לא דיבר רק על תקופתו, אלא גם על התקופה העתידה לבוא.
וזאת מדגיש אדמו"ר הזקן: אסף אינו מדבר על עצמו בלבד, כפי שניתן היה להבין מפשט הפרק, אלא בשם כל כנסת ישראל; ואין הוא מדבר רק על זמנו, זמן המקדש, אלא על כנסת ישראל שבגולה.
ההבדל בין זמן המקדש לזמן הגולה, בזמן שבית המקדש קיים, היהודי רואה ומרגיש: רואים אלוקות, חשים את הדברים, והם קרובים אליו. בזמן הגולה שורר מצב של אטימות, ואין רואים ואין מרגישים.
על כך אומר אסף ברוח הקודש: בזמן הגלות יקיים היהודי מצווה ולא ידע ולא ירגיש דבר, ואף בשעת קיום המצווה יהיה כבהמה - נמצא בתוך העניינים ואינו מרגיש מהם מאומה. וכי מפני כך לא יהיה עם הקב"ה? האם משום שיחסר לו בהרגשה יחסר לו בחיבור? על כך בא אסף לומר: אף שאינו יודע ואינו מרגיש, "ואני תמיד עמך" - היהודי תמיד עם הקב"ה, וכל שהוא מקיים את רצונו הוא עמו.
ובפרטיות, בלשון הפסוק:
"ואני בער ולא אדע" - עוד קודם שהוא מקיים את המצווה אין הוא יודע.
"בהמות הייתי עמך" - אף בשעה שאני עמך, ראשי בבהמיות ובטבע: אני עמך, אך כבהמה.
"ואני תמיד עמך" - ואף על פי כן אני עמך יחד.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כלומר שאף על פי שאני כבהמה בהיותי עמך, ולא אדע ולא ארגיש בנפשי יחוד זה" - אין האדם מרגיש כלל בהתחברות זו, שבאותה שעה ממש המלך מתייחד עמו. המלך מכניסו אליו ומחבקו, והוא מרגיש כמי שמטייל בחוץ.
ואילו היה מרגיש, הייתה נפשו "שתפול עליה אימה ופחד תחלה, ואחר כך אהבה רבה בתענוגים כרשפי אש, כמדת הצדיקים שנזדכך חומרם": תחילה היה נרתע ופוחד מכך שהמלך בא אליו, ואחר כך היה מתמלא אהבה - המלך הזה מחבק אותי, כמה אני אוהב אותו - וכל רגע ורגע היה מלא בכלות הנפש. כך אצל הצדיקים שנזדכך חומרם; אך כשאינו מרגיש, הרי הוא כבהמה.
וזה פירוש "ולא אדע" - "אדע" מלשון דעת, "וכנודע שדעת הוא לשון הרגשה בנפש". חכמה ובינה הן ידיעה, הבנה ולמידה, ואילו הדעת שייכת להשתייכות ולהרגשה, "והוא כולל חסד וגבורה" וזהו "ואני בער ולא אדע" - אינו מרגיש דבר: מניח תפילין, לומד תורה, ואינו מרגיש מאומה, כבהמה.
"ואף על פי כן" בא אסף ואומר "אני תמיד עמך". שתי מטרות לדבר: לתת עידוד ליהודי, ולגלות את הסוד הנפלא הזה. אין הוא מדבר על עצמו, אלא בשם כל ישראל שבגולה: דע לך, אף שאתה כבהמה ואינך מרגיש, אתה עם המלך, והמלך מחזיק אותך עמו יחד.
וטעם הדבר: "כי אין החומר מונע יחוד הנפש בבורא עולם אין סוף ברוך הוא הממלא כל עלמין". החומר הגס אינו מפריע ליחוד עצמו; הוא מסך עבה המונע את ההרגשה בלבד. האדם אינו מרגיש דבר, אך המלך מחבקו והוא עמו יחד, "וכמו שנאמר גם חושך לא יחשיך ממך" - מצדנו חושך, שאנו בגלות ואיננו מרגישים, ומצדו הוא עמנו בכל עת, ורואה בנו דבר נפלא שכדאי לו לירד בעבורו ממקום כבודו, להרים אותנו מן האשפתות ולהכניסנו אליו.
"ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות ואיסור חמץ בפסח השוה לכל נפש" המחלל שבת ואין עדים בדבר, עונשו כרת; ואם היו עדים והתראה, עונשו סקילה. והאוכל חמץ בפסח, עונשו כרת. וטעם חומרת העונש פשוט: האדם לקח את הדבר היקר ביותר והשחית אותו. הבורא שוכן בתוכו ונמצא עמו, והוא בא ומקלקל זאת; ומי שמקלקל ומשחית את היקר מכל, עליו לתת את הדין על כך.
לפי היגיון אנושי היה מקום לטבלה של דרגות, לפי מי שעשה את העבירה: אם העובר הוא צדיק גדול, היה ראוי שעונשו יהיה חמור יותר, שהרי קלקל קדושה גדולה; ואם עבר בור ועם הארץ שאינו יודע מעצמו דבר, ואף אינו יודע שמלאכה בשבת אסורה, היה מקום להקל בעניינו ואף לא להענישו כלל, שהרי לכאורה אין בו קדושה, אינו מבין ואינו יודע.
אך ההלכה למעשה קובעת, שהעונש "שווה לכל נפש" אין בית דין מבחין כלל בדרגתו של העומד לדין, אם צדיק הוא ואם פשוט. ומכאן מוכיח אדמו"ר הזקן שגם הפשוט אינו פשוט: באדם הפשוט ביותר שורה אותה קדושה עצמה השורה בצדיק. כשם שהצדיק הגדול שחטא קלקל את הקדושה העליונה השורה בו, כך אותה קדושה עליונה שורה גם בפשוט שבפשוטים, "לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת ויום טוב". משנכנסת השבת, ומשנכנס הפסח, יורדת קדושה לעולם והיא שורה על כל עם ישראל, בין שהוא מרגיש בה ובין שאינו מרגיש. הקדושה קיימת, וממילא מוטל עליו לשמור עליה.
משל למה הדבר דומה: אדם מחזיק בידו שטר השווה הון, ואומר "איני מבין מה זה", קורעו וזורקו לפח. האם משום שאינו מבין לא נעשה הנזק? הנזק נעשה, ואין נפקא מינה אם הבין או לא הבין.
לפיכך "ונידון בנפשו בכרת ובסקילה על חילול קדושה זו", וזו ההוכחה לפירוש "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך": כל יהודי, יהיה מי שיהיה, נמצא באותה רמת קדושה כמשה רבנו, ונדרש ממנו לשמור על הקדושה השורה בשבת וביום טוב כשם שנדרש ממשה רבנו. ההבדל בין משה רבנו לאדם הפשוט הוא בהרגשה, בראייה ובמוחשיות, אך לא בעצם העניין; בעצם העניין הקדושה שווה בכולם.
וכל זה אינו באיסורי תורה בלבד - חמץ בפסח וחילול שבת שהם מדאורייתא - אלא אף באיסורי דרבנן: "וגם משהו חמץ", שאם נתערב בפסח גרגיר חמץ קטן בסיר גדול, החמירו חכמים ואסרוהו באכילה ואין לו ביטול בשישים; וכן "או טלטול מוקצה" בשבת, שלעומת ל"ט המלאכות האסורות מדאורייתא, אסרו חכמים את הטלטול והנגיעה בחפצים מסוימים (וסימן שלם בשולחן ערוך נקבע לדרגות המוקצה השונות), משום הרחקות שקבעו מטעמים מסוימים. ואף בהם אין הבדל בין אדם פשוט לאדם גדול, והנכשל "פוגם בקדושה שעל נפשו כמו בקדושת נפש הצדיק כי תורה אחת לכולנה".
[ראוי להבהיר: בין שוגג למזיד יש הבדל בעונש, אך בעונש השוגג אין הבדל בין אדם לאדם, וכן בעונש המזיד אין הבדל בין אדם לאדם. הפגם נעשה אף בשוגג, כמשל לאדם שקפץ מן הגג בלא יודעין, שסבר שהגג ממשיך ונפל: הוא אינו יודע ואינו אשם, אך עצמותיו נשברו, והתוצאה אחת היא. תורה אחת לכולנו].
לסיום הפרק מבאר אדמו"ר הזקן מדוע נאמר "בהמות" בלשון רבים, שהרי כל הפסוק נאמר בלשון יחיד: "ואני בער", "ולא אדע", "ואני תמיד עמך". היה ראוי לומר "בהמה הייתי עמך".
וזהו הרמז: "ומה שכתוב בהמות לשון רבים, לרמז כי לפניו יתברך גם בחינת דעת העליון הכולל חסד וגבורה נדמה כבהמות ועשייה גופנית לגבי אור אין סוף". כלומר, יש בהמיות מחמת חוסר ידיעה, של מי שאינו יודע כלל; ויש בהמיות של מי שיודע הרבה, שאף הוא ביחס לאין סוף כבהמה. לכן "בהמות" בלשון רבים - תמיד "בהמות הייתי עמך", בין שאיני יודע דבר ובין שאני יודע. ו"כמו שכתוב כולם בחכמה עשית", שאף החכמה נקראת "עשייה" ביחס לאור אין סוף: ביחס אלינו העשייה היא דבר תחתון והחכמה דבר עליון, אך ביחס לבורא החכמה והעשייה שווים. ודרגה זו "ונקראת בהמה רבה כמו שכתוב במקום אחר", בהמה שבדרגה גבוהה, ובאריכות מבואר העניין בתורה אור ובליקוטי תורה.
"והוא שם ב"ן בגימ' בהמ"ה שלפני האצילות" ומרומז הדבר בקבלה באחד מאופני הגימטריה של שם הוי"ה במילוי. האותיות עצמן, י-ה-ו-ה, עולות עשרים ושש; אך במילוי, כגון האות י' הנכתבת ונהגית "יו"ד", היא עולה עשרים ולא עשר. יש כמה אופנים למילוי השם, ובאחד מהם עולה הגימטריה חמישים ושתיים, והוא הנקרא בקבלה "שם ב"ן". ומעניין ש"בהמה" בגימטריה היא גם חמישים ושתיים, ואין זה מקרה: שם ב"ן מרמז לדרגה שלפני האצילות, דרגה גבוהה מאוד, ואף על פי כן ביחס לאין סוף שלמעלה ממנה היא כבהמה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את פירושו הנוסף של אדמו"ר הזקן בדברי אסף, שנאמרו ברוח הקודש בשם כל כנסת ישראל שבגולה: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך" - אף שהיהודי אינו יודע ואינו מרגיש את הייחוד, ואין לו האימה והאהבה שבמידת הצדיקים, אין החומר מונע את ייחוד הנפש בבורא. מכאן גם מובן חומר העונש על מלאכה בשבת ועל חמץ בפסח, השווה לכל נפש, שהרי אור קדושת שבת ויום טוב מאיר גם בנפשו של בור ועם הארץ, ואף הנכשל באיסור דרבנן פוגם בקדושת נפשו כפגימת נפש הצדיק. ולבסוף למדנו את הרמז שב"בהמות" לשון רבים, שאף דעת העליון נדמה כבהמות ועשייה גופנית לגבי אור אין סוף. כללו של דבר: בקיום המצווה מתרחשת התחברות לקדושה העליונה ואף לקדושה שלמעלה ממנה, בחינת "הבדלה", וזה קיים בין שהאדם מבין ומרגיש ובין שאינו מבין ואינו מרגיש.
בחלק הבא נמשיך אל פרק מ"ז ונעמיק בהמשך דבריו של אדמו"ר הזקן.