בחלק הקודם עמדנו על מהותם של האבות. כיוון שמהותם הייתה מאוחדת עם הבורא באופן תמידי, לפיכך ניתן לומר "אלוקי אברהם" - שם ה' נקרא עליהם בקביעות.
ומה בנוגע לכל אחד ואחד מאיתנו? על כך כותב אדמו"ר הזקן: "וככה הוא בכל נפש מישראל" - אף על כל יהודי ויהודי ניתן לומר את הלשון 'אלוקי', אלא שאצל כל אחד הדבר הוא "בשעת עסק התורה והמצות". בשעה שיהודי לומד תורה והוא מונח בתורה, הבורא נמצא עמו ביחוד גמור, ואזי הקב"ה הוא 'אלוקי' אותו לומד; ובשעה שהוא מקיים מצווה, בעת קיום המצווה שורה עליו הקב"ה. לפיכך אין מייחסים לשון זו לכל אדם בקביעות: שנייה אחת הוא בפנים ושנייה אחת אינו שם, ואין אפשרות לשייך אליו את הלשון באופן תמידי - בשונה מן האבות, שמהותם מאוחדת עם הבורא תמיד.
"ולכן חייבו רבותינו ז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה" לשון מעניינת בעניין זה מצויה בתלמוד הירושלמי, בתיאור הבאת הביכורים לירושלים. בעת החגים היה כל אחד עולה עם הפירות שהביא ממקומו, מצפון הארץ ועד באר שבע, ומגיע עמם לירושלים. וכך מתואר סדר הדברים:
משהגיעו סמוך לירושלים, שלחו לפניהם להודיע על בואם, ועיטרו את ביכוריהם - מייפים ומעטרים את הפירות.
מתארת המשנה במסכת ביכורים: "הפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם" - גדולי המקדש והחשובים שבו יצאו לקבל את פניהם.
משנכנסו ועברו בשוקי ירושלים, היו כל בעלי האומנויות שבעיר - היושבים בחנויותיהם ובמלאכתם - קמים ועומדים מפניהם ושואלים בשלומם.
ומה להם לעמוד מפניהם? כיוון שעובר כאן יהודי ובידו ביכורים, והוא הולך לקיים מצווה - ובאותה שעה הבורא נמצא עמו יחד, ולפיכך יש לקום מפניו.
על דרך זו מצינו בשולחן ערוך, שכאשר מכניסים את התינוק לבית הכנסת לברית מילה, על כל הנמצאים בבית הכנסת לקום. ומפני מי? לא מפני המוביל, אלא מפני שמובילים כאן מצווה. ולשון זו עצמה נוקט אדמו"ר הזקן בתניא.
"אף אם הוא בור ועם הארץ" יתכן שאותו אדם ההולך עם הביכורים הוא בור ועם הארץ:
בור - אדם ריק. אף אם למד פעם דבר מה, לא חזר על לימודו כלל, ולא נותר בידו כלום.
עם הארץ - דרגה מעט גבוהה מ'בור', אך עדיין אדם פשוט.
ומה יש לקום מפניו? יתכן שאותו בעל אומנות היושב במלאכתו הוא תלמיד חכם גדול, כרבי יוחנן הסנדלר, היושב ומתקן נעליים, ועובר לפניו בור ועם הארץ ובידו כמה תאנים - ועליו לקום ולעמוד מפניו. וכי מה משנה אם אותו אדם בור ועם הארץ או לא? אין הוא עומד מפני האדם, אלא מפני הבורא הנמצא עם אדם זה באותה שעה, שהרי עתה הוא מקיים מצווה.
וזהו שכותב אדמו"ר הזקן: "והיינו מפני השם השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו" - בעת קיום המצווה הבורא נמצא עמו יחד, ולפיכך יש לקום מפני הבורא השוכן עתה ביהודי זה.
"רק שאין נפשו מרגשת" כל אחד מאיתנו יודע, שבעת שהוא מקיים מצווה אין הוא מרגיש דווקא שהוא נמצא עתה בחדר לפנים מחדר עם המלך; אין הוא חש בחיבוקו של המלך, ואינו חש באור האלוקי השורה עליו באותה שעה בדיוק כשם ששרה על אברהם אבינו. אך האם משום שהנפש אינה מרגישה, חדלה העובדה מלהיות עובדה? זו העובדה, וזה מה שמתרחש בפועל באותה שעה.
ומדוע אין הנפש מרגישה? מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך" - הגוף החומרי מעמיד מסך, ומסך עבה הוא. אפשר להימצא בתוך אולם שמתרחשים בו דברים נפלאים, ואין רואים כלום; וכי משום שאינו רואה, אין הדברים מתרחשים? "ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלקים כמו האבות וכיוצא בהן שראו עולמם בחייהם" - החומר הגופני אינו רק מונע את הראייה, אלא מעמיד מסך שגם הנפש לא תרגיש. האבות ראו מראות אלוקים, שכן הרגישו את המתרחש בשעה שהתחברו לבורא, ואנו איננו מרגישים - אך העניין קיים בוודאי.
על כך אמור הפתגם הידוע: חסידים יושבים בעגלה ומדברים ביניהם על מלאכים, מטר לידם יושב העגלון וחושב על הכסף שיקבל בסוף הנסיעה, ומטר נוסף לפניו הולך הסוס וחושב על התבן שעתיד לקבל בסוף הדרך. והאם משום שהסוס חושב על התבן, המלאכים שמדובר בהם בעגלה אינם מלאכים? המלאכים מלאכים הם, והסוס חושב על התבן.
אלא שבמשל, המדבר על המלאכים הוא אדם אחד, העגלון הוא אדם שני והסוס מציאות שלישית; ואילו אצלנו כולם נמצאים יחד בגוף אחד. יש בנו את הסוס, ההולך וחושב כל הזמן על התבן, ויש בנו את הנפש האלוקית, העוסקת בעניינים הנעלים - וכולם יחד. הסוס חושב על התבן, ולפיכך אינו מרגיש את המתרחש עתה אצל הנפש האלוקית; אך האם משום שהסוס חושב על התבן, המלאכים אינם מלאכים?
ובאבות נאמר שראו "עולמם בחייהם". "עולמם" הוא כינוי לעולם הבא, על דרך הלשון "עולמך תראה בחייך". האבות ראו את עולמם כאן בעולם הזה: הם חיו בעולם הזה הגשמי, ויחד עם זה חיו גם בעולם הבא. בוודאי שהם חיים גם היום בעולם הבא, אלא שאף בעולם הזה הגשמי הרגישו את אותה עוצמה הקיימת בשיאה האמיתי.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "וזהו שאמר אסף ברוח הקדש בעד כל כנסת ישראל שבגולה" - ומה אמר אסף? בפרק ע"ג בתהילים: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך".
אדמו"ר הזקן מביא פעמים רבות פסוקים כהוכחה לעניינים שונים, ובדרך כלל אינו מציין כלל היכן מופיע הציטוט - הוא סומך על ידיעתנו, שהרי אנו בקיאים בכל התנ"ך ובכל הספרים ויודעים היכן הדברים כתובים. כך היה לנו בשיעור זה, לפני שורות מספר, "וזהו שכתוב 'והייתם לי קדושים'", וכן בתחילת השיעור הציטוט מלשון הברכה "אשר קדשנו במצוותיו". במקרים בודדים הוא כן מציין את המקור, ויש סיבה לדבר. וכאן, במקרה בודד, אין הוא רק מציין - אלא מציין ומאריך:
"שאמר אסף" - חשוב לנו לדעת שאסף הוא שאמר זאת, כשם שפרק ע"ג בתהילים פותח במילים "מזמור לאסף".
"ברוח הקודש" - מוסיף שאסף אמר זאת ברוח הקודש.
"בעד כל כנסת ישראל" - לא על עצמו אמר זאת, אלא עבור כל עם ישראל.
"שבגולה" - ובאיזה זמן? עם ישראל שבגולה.
הדבר בולט במיוחד לאור העובדה שפסוק זה עצמו מובא בתניא פעמים נוספות (כמדומה בפרק י"ח), ואדמו"ר הזקן אינו מוסיף שם תארים אלו. מכל האריכות הזו מובן שהוא מבקש לבאר את הפסוק באופן שונה במקצת ממה שהיינו מבינים מפשוטו.
מי היה אסף ובאיזו תקופה חי? אסף היה אחד המשוררים שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים, וכפי שנראה בהמשך הפרק עצמו הוא אומר שהוא בבית המקדש. אסף לא היה נביא: במסכת מגילה, בדף י"ד, מצוי פירוש רש"י המפרט את כל הנביאים כולם לפי סדרם - ואסף אינו מופיע שם. עם זאת, אף שלא היה נביא, זכה שמזמוריו נכנסו לספר תהילים.
ואף שאסף לא היה נביא, ופשט הפרק מדבר על תקופת בית המקדש, מי שיקרא את הפרק בשלמותו יראה שנושאו בפשטות הוא השאלה הידועה "רשע וטוב לו". וכך אומר שם אסף באחד הפסוקים: "עד אבוא אל מקדשי קל, אבינה לאחריתם" - כלומר, הוא מדבר על עצמו: יש לו שאלות, ועתה "ואני בער ולא אדע", אך הוא יבוא לבית המקדש, ושם יבין, יראה ויתחבר. כך אפשר להבין את הפרק בפשטות. בחלק הבא נעסוק בביאורו של אדמו"ר הזקן בדברי אסף, ונראה כיצד הוא מבאר אותם באופן שונה מפשוטם - כדברים שנאמרו בעד כל כנסת ישראל שבגולה.
לסיכום: בחלק זה למדנו שלשון 'אלוקי' נאמרת בכל נפש מישראל, אלא שאצל האדם הדבר הוא בשעת עסק התורה והמצוות בלבד, ואילו אצל האבות בקביעות. משום כך חייבו חז"ל לקום מפני כל עוסק במצווה - כפי שראינו בתיאור הבאת הביכורים לירושלים ובהכנסת התינוק לברית מילה - ואף אם הוא בור ועם הארץ, שהעמידה אינה מפני האדם אלא מפני "השם השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו". איננו מרגישים זאת מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך, המחשיך את עיני הנפש מראות מראות אלוקים כמו האבות שראו עולמם בחייהם - אך העובדה עומדת בעינה, כמשל החסידים בעגלה והסוס החושב על התבן. כן עמדנו על אריכות לשונו של אדמו"ר הזקן בהבאת דברי אסף: "ברוח הקודש", "בעד כל כנסת ישראל", "שבגולה".