עצרנו בדף ס' עמוד ב', שלוש שורות מלמטה. אדמו"ר הזקן בא לבאר את לשון הברכה שיהודי מברך בשעת קיום מצווה - "אשר קידשנו במצוותיו": מה פירושו של דבר שהקב"ה מקדש אותנו על ידי המצוות? הוא מביא בזה שני אופנים בהבנת המילה "קידשנו", כאשר האופן הראשון מתאים למצוות עשה והאופן השני למצוות לא תעשה.
האופן הראשון - קידושין לשון יחוד, בלשון אדמו"ר הזקן: "וזהו שכתוב אשר קדשנו במצותיו, כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור" - כשם שאדם מקדש אישה ואומר לה "הרי את מקודשת לי", והמטרה הראשונה שבקידושין היא שתהיה מיוחדת עמו בייחוד גמור, כמו שנאמר באדם הראשון, וכך בכל זוג וזוג המתקדש כדין תורה: "כמ"ש ודבק באשתו והיו לבשר אחד". תכלית הקידושין היא ה"ודבק" - הדבקות.
וכך אומר היהודי לקב"ה: אף אותנו קידשת, "וכך ממש ויתר על כן לאין קץ הוא יחוד נפש האלקית" - הייחוד הנעשה בקיום המצוות עולה לאין ערוך על משל קידושי אישה. "העוסקת בתורה ומצות ונפש החיונית ולבושיהן הנ"ל באור א"ס ב"ה" בשעה שיהודי לומד תורה ומקיים מצוות, מתייחדת נפשו האלוקית עם הבורא; ולא נפשו האלוקית בלבד, אלא גם נפשו החיונית - הנפש המעניקה לו את חיוניותו, שבכוחה זזה היד ופוסעת הרגל - שותפה אף היא לקיום המצווה. וכן הלבושים: מחשבה, דיבור ומעשה. אם קיים את המצווה בדיבור - דיבורו מיוחד; ואם במעשה - מעשהו מיוחד, והכול מתייחד באור אין סוף ברוך הוא.
"ולכן המשיל שלמה עליו השלום בשיר השירים יחוד זה ליחוד חתן וכלה בדבקה חשקה וחפצה וחיבוק ונישוק". שיר השירים כולו נאמר בדרך משל של איש ואישה, חתן וכלה, ובאמת אינו אלא משל על הקב"ה ועם ישראל: שלמה המלך ממשיל את יחודו של יהודי עם הקב"ה ליחוד חתן וכלה, יחוד הנוצר בכל הזדמנות של לימוד תורה וקיום מצוות. זהו החיבור הנפלא ביותר, וזהו פירוש "אשר קידשנו" - כשיהודי מקיים מצווה, כביכול נותן לו הקב"ה את טבעת הקידושין. וזהו המשל שלמדנו בחלק הקודם: המלך הנוטל את האדם המנוול באשפה, מרימו ואומר לו: מעתה אני ואתה יחד.
האופן השני - 'קדושה' לשון הבדלה, אדמו"ר הזקן פותח פעם נוספת באותו לשון - "וזהו שכתוב אשר קדשנו במצותיו" - שכן המילה "קידשנו" פועלת עניין נוסף, נעלה יותר. אף כאן נלמד הדבר מקידושי איש ואישה, שהחתן אומר לכלה "הרי את מקודשת לי", ובמילה "מקודשת" שני פירושים:
מיוחדת לי - כפי שנתבאר לעיל, להיות מיוחדת עמו בייחוד גמור.
מובדלת - עד שעת הקידושין הייתה "פנויה", כלומר פנויה לכל אדם שבעולם ויכולה להינשא לכל יהודי אחר; ומשנתקדשה לבעלה היא מובדלת מכל העולם, ואינה יכולה להיות אלא עמו בלבד.
וכך אומר הקב"ה לעם ישראל: אני מרומם אתכם. בלשון אדמו"ר הזקן: "שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך הוא" - הקב"ה נותן את ההזדמנות להתרומם למעלת הקודש העליון, "שהיא קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו", כל מצווה שיהודי מקיים מכניסה אותו חדר לפנים מחדר, להתאחד עם המלך עצמו.
"וקדושה היא לשון הבדלה" - כאן מדגיש אדמו"ר הזקן את המשמעות הנוספת שבמילה קדושה: מובדל מן הכול. לא מן הדרגות הנמוכות בלבד, אלא מכל דרגה ודרגה. במשל המלך: אף אם היה מעלה את המנוול באשפה אל חצר המלוכה, ואף אל הטרקלין, ואף מכניסו חדר לפנים מחדר - בחינה זו מובדלת מכל הדרגות הללו. כך מצוות לא תעשה: הן מרוממות ומובדלות מכל הדרגות שמצוות עשה שייכות אליהן.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "מה שהקב"ה הוא מובדל מהעולמות והיא בחינת סובב כל עלמין, מה שאינו יכול להתלבש בהן" - נקרא "סובב כל עלמין" משום שאינו יכול להתלבש בעלמין, שכן הוא למעלה מהם. וכפי שהוזכר לעיל: מצוות עשה הן אור מוגבל הנכנס בגבולו של האדם ומתלבש בו באופן אקטיבי, ואילו מצוות לא תעשה הן אור אלוקי מובדל. הרבי מאריך בעניין זה בהתוועדות שבת פרשת יתרו תנש"א, ומקשר שם את שתי הדרגות הללו למצוות עשה ולמצוות לא תעשה.
"כי על ידי יחוד הנפש והתכללותה באור אין סוף ברוך הוא, הרי היא במעלת ומדרגת קדושת אין סוף ברוך הוא ממש" - בשעה שיהודי מקיים מצווה הוא מאוחד עם המלך, וממילא הוא במעלת המלך, אחד עמו - "מאחר שמתייחדת ומתכללת בו יתברך והיו לאחדים ממש". כמו במשל האיש והאישה, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", שכל אחד מהם נקרא "פלג גוף" וכל אחד הוא חצי, והשלמות היא בהיותם יחד - כך בנמשל: יהודי נעשה אחד עם הקב"ה, ובשעת קיום המצווה נמצאת אצלו קדושת אין סוף ברוך הוא ממש.
העובדה שאין האדם מרגיש זאת - כפי שיתבאר בהמשך בעוד שורות - אינה משנה דבר, שהמציאות אינה תלויה בתחושתו: בשעה שהוא לומד תורה ומקיים מצווה, המלך הכניסו חדר לפנים מחדר, ואלוקות ממש נמצאת שם. מטעם זה, כפי שמובא בהמשך, כשיהודי מקיים מצווה יש לעמוד לפניו - שאין זה הוא לבדו, אלא יחודו של המלך נמצא עמו.
"וזהו שכתוב" בספר ויקרא "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" - בפסוק אחד נכללים שני האופנים: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'" - החיבור לקדושתו יתברך, לשון יחוד; "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" - לשון הבדלה, שעם ישראל מובדל מכל העניינים, לא מן העמים בלבד אלא מכל העולמות ומכל הצמצומים.
"ואומר ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם, אני ה' אלוקיכם וגו'" - מה מוסיף פסוק זה? כלשון שבעל אומר לאשתו שכל מהותה וכל ענייניה שלו, שנעשתה חלק ממנו; כך אומר הקב"ה ליהודי: "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם" - היו חלק ממני. ומבאר אדמו"ר הזקן: "פירוש, כי על ידי קיום המצוות הריני אלוק שלכם" - שמו של הבורא שורה עלינו.
בשעה זו אומר הקב"ה על כל אחד ואחד: אני אלוקיו - אלוקי יעקב, אלוקי דוד, אלוקי יוסף. אני האלוקים שלו, אני שורה עליו, כדרך שנאמר "כמו אלקי אברהם אלקי יצחק וכו'". ולכאורה, הרי הוא אלוקי כל העולם, ומדוע נקרא דווקא "אלוקי אברהם"? אלא שאברהם אבינו ויצחק היו בטלים לבורא תמיד, ולא היה בחייהם רגע אחד שניתן לומר עליו שאינם בתורה ובמצוות. ומכיוון שבכל רגע ורגע היו בתורה ובמצוות, בכל רגע ורגע היו אחד עם הבורא ונמצאו חדר לפנים מחדר, ולפיכך יכול הבורא לקרוא את שמו עליהם באופן תמידי.
וזהו שמסיים אדמו"ר הזקן: "שנקרא כן מפני שהאבות היו בחינת מרכבה לו יתברך ובטלים ונכללים באורו" - האבות היו כמרכבה לבורא, בטלים ונכללים באורו יתברך. ומהות המרכבה: הסוסים בטלים לעגלון, ולכל אשר יוליכם - לשם ילכו; ובמקומות אחרים מבואר כרכב הבטל לנהגו, שלכל אשר יוליכו - לשם ילך. האבות היו בטלים לבורא באופן תמידי, עד שלא היה להם שום רצון משלהם בשום עניין, כפי שלמדנו באריכות - לא בשום דבר, לא בשום פרט, לא בשום זמן ולא בשום איבר, תמיד.
לסיכום: בחלק זה למדנו שני אופנים בביאור לשון "אשר קידשנו במצוותיו". האופן הראשון, המתאים למצוות עשה: "קידשנו" מלשון קידושין - ייחוד גמור, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", וייחוד זה נעשה בין נפשו האלוקית והחיונית של היהודי ולבושיה (מחשבה, דיבור ומעשה) לבין אור אין סוף ברוך הוא, וכפי שהמשיל שלמה המלך בשיר השירים. האופן השני, המתאים למצוות לא תעשה: "מקודשת" מלשון מובדלת - הבדלה מכל העולמות והצמצומים, בחינת "סובב כל עלמין" שאינו יכול להתלבש בעולמות, והעלאת היהודי למעלת קודש העליון. שני האופנים מרומזים בפסוקים "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים" ו"ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם", ומכאן ש"הריני אלוקיכם" - כדרך שנאמר "אלוקי אברהם אלוקי יצחק", שהיו בחינת מרכבה ובטלים לבורא בתמידות.
בחלק הבא נמשיך ונעמוד על כך שאין האדם חש בייחוד נפלא זה, ומכל מקום העובדה עומדת בעינה - ועל ההוראה לעמוד לפני יהודי בשעה שהוא מקיים מצווה.