עצרנו בפרק מ"ו באמצע הפרק - בדף ס"ה עמוד ב', בשלוש השורות האחרונות שבעמוד, בקטע הפותח במילים "וזהו שכתוב אשר קידשנו במצוותיו". בטרם נמשיך, נחזור בקצרה על מה שלמדנו עד כה בפרק זה.
תזכורת לנלמד בפרק מ"ו: בפרק זה מסביר אדמו"ר הזקן ליהודי כיצד יוכל לעורר בנקל את אהבתו לקב"ה. כפי שהקדים בפתיחת הפרק, כוונתו לתת כאן דרך ישרה השווה לכל נפש, דרך שעליה נאמר שהיא קרובה מאוד מאוד - הקרוב שבקרובים.
ומהו העניין שבו הארכנו בשיעור הקודם? שעל האדם לשים ליבו לטבע שהטביע הקב"ה בליבו של כל אחד ואחד, ובלשונו של שלמה המלך: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם". משמעות הטבע הזה: כאשר האדם מבחין שזולתו עושה עבורו, אוהב אותו ומשתדל למענו, מטבע הדברים תהיה תגובתו במידה כנגד מידה - תתעורר בו אהבה אליו, התעוררות הנפש עד כלות הנפש. וכל זה כאשר מדובר בשני אנשים העומדים באותה רמה, שהאחד עושה עבור חברו ומתאמץ למענו, ומקבל הדברים מגיב בהתאם.
ומה קורה כאשר המרחק בין השניים עצום בערכו?
כאן תיאר אדמו"ר הזקן תיאור מעניין: המעורר והנותן הוא "מלך גדול ורב", ואילו המקבל אינו סתם אדם אלא "נבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה". כאשר המלך הגדול עוזב את מקום היכל מלכותו ויורד אל אותו אחד המוטל למטה ומקרבו קירוב נפלא - מה תהיה תגובתו של המקבל, אם אדם בשר ודם הוא? ליבו יימס מגודל החסד שעשה עמו המלך; ואף אם הוא אדיש בטבעו - "לב האבן" כלשון התניא - יימס.
והנמשל: בנמשל מתרחש ממש בדוגמת כך. אדמו"ר הזקן האריך לתאר את גדולתו של המלך - הקב"ה, ואילו האדם המוטל באשפה הוא עם ישראל במצרים. וכלשון ההגדה שהביא: לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו יורד למצרים לקרב את עם ישראל, ומכניס את העם אליו חדר לפנים מחדר על ידי קיום תורה ומצוות, ובפרטיות:
קיום מצוות: כאשר יהודי מקיים מצווה, הרי זה כמו שהמלך מחבק אותו.
לימוד תורה: כאשר יהודי לומד תורה, הרי זה כמו שהמלך מנשק אותו - שנותן לו בפיו ממש את דבר ה', וזוהי ההתדבקות "רוחא ברוחא" שבלשון התניא.
מכאן ועד סיום הפרק אין אדמו"ר הזקן בא להוסיף נקודה חדשה על מה שנתבאר וסוכם עד כה, אלא להרחיב, להדגיש ולהוסיף בכך מקורות, דוגמאות והסברים - ובעיקר בעוצמת החיבור שבו מחבר המלך את היהודי אליו, אותה דביקות, אותו חיבוק ואותו נישוק, שבהם נותן המלך ליהודי את ההזדמנות להתחבר אליו.
לפני שנקרא את הלשון בפנים, וכדי שהקטע הבא יהיה מובן יותר, נעצור בקצרה על רעיון שביאר הרבי בהתוועדות שבת פרשת יתרו בשנת תנש"א, שבה ביאר גם את הקטע הזה שבתניא. ההתוועדות מעניינת ויסודית מאוד, וכדאי לעיין בה ולראות את הדברים באריכותם.
שבת פרשת יתרו עניינה עשרת הדיברות ומתן תורה, ובזה ידוע מאמר חז"ל "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי" - הקב"ה אמר את כל עשרת הדיברות בבת אחת, כלשון הכתוב "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור", ולאחר מכן פירט אותם. ועל דרך זה נאמר ש"אנוכי" ו"לא יהיה לך" בדיבור אחד נאמרו, וכן "זכור" ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו. ושאלה נשאלת שם: אם הפירוט נדרש מפני שאין הנבראים מסוגלים להכיל את הדברים כשהם מתומצתים באחד, ולכן הוצרכו לירד באופן שהאוזן תשמע - מדוע מלכתחילה היה "אחת דיבר אלוקים" ורק אחר כך ירד הדבר לפרטים? ועוד כמה דיוקים ושאלות מתבארים שם.
נקודת הדברים הנוגעת לענייננו היא, שיש במצוות שני אופנים:
מצוות עשה: מצווה שבה האדם עושה פעולה אקטיבית, ועל ידי עשיית הפעולה הוא מקדש את עצמו, את החפץ ואת העניין, וממשיך קדושה למקום.
מצוות לא תעשה: בפשטות, שעל האדם להימנע ולא להיכשל ולא ליפול חלילה בידי הקליפות והסטרא אחרא, המבקשות להפיל את האדם בעניין זה או אחר. לפי זה עניינן אינו אלא מניעה ושלילה, ובהשקפה ראשונה בזה שהוא נזהר ואינו נכשל אין הוא ממשיך עליו דבר, שהרי אי-עשייה היא, ללא פעולה אקטיבית כלל.
אך מבואר שם באריכות, בהוכחות ובמקורות, שהאמת היא שכל מצווה ממשיכה דבר - גם מצוות לא תעשה. עצם העובדה שהיא נקראת "מצווה" מוכיחה כן, שהרי "מצווה" הוא מלשון צוותא וחיבור, ונמצא שכל מצווה היא חיבור, בין שהיא מצוות עשה ובין שהיא מצוות לא תעשה.
נביא אחת מן ההוכחות לכך: כתוב על התורה שתורה זו לא תהא מוחלפת, והוא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה - כלומר שגם לעתיד לבוא, גם אחרי ביאת המשיח, אותה תורה היא. מצד שני, לעתיד לבוא לא יהיה יצר הרע ולא יהיו פיתויים, וכלשון הגמרא הציורית שהקב"ה שוחט את היצר הרע. והנה, מצוות לא תעשה מרובות ממצוות עשה: רמ"ח (מאתיים ארבעים ושמונה) מצוות עשה, ושס"ה (שלוש מאות שישים וחמש) מצוות לא תעשה. אם נאמר שכל עניינן של מצוות לא תעשה הוא רק להישמר מעניינים של רע, נמצא שלעתיד לבוא, משלא יהיה עוד עניין של רע, יתבטל עניינן של שלוש מאות שישים וחמש מצוות - וזה אינו נכון.
נקודת הדברים המבוארת שם: גם מצוות לא תעשה ממשיכה קדושה, אלא שהקדושה שהיא ממשיכה גבוהה יותר מן הקדושה שממשיכה מצוות עשה. ומשום שרמת הקדושה שאמורה להימשך בה גבוהה יותר, לכן אין האדם יכול לעשות פעולה אקטיבית כדי להגיע אליה.
יש דברים מוגדרים ומוגבלים, שאומרים לאדם: עשה כך וכך ותגיע לכך וכך - דבר שהאדם מגיע אליו על ידי עשייה מסודרת, מבצע ומגיע אל היעד; מלכתחילה הוא בר ביצוע ובר השגה, ויש לו גבול. אך יש דברים שבהם הקדושה והאור הנמשכים הם כה גבוהים ונעלים, עד שאין האדם יכול לעשות דבר כדי להמשיכם, אלא דווקא באי-עשייתו הם נמשכים - וזוהי דרגה נעלית הרבה יותר.
לעתיד לבוא לא יהיה אלא עניין זה בלבד. בזמן הזה, שעדיין יש לנו עסק עם ענייני היצר הרע, כאשר אדם נזהר במצוות לא תעשה כלולים בכך שני עניינים: גם שהוא נזהר מדברים רעים, וגם שהוא ממשיך את האור העליון. ולעתיד לבוא, כאשר לא יהיה יצר הרע, יתגלה עניינן האמיתי של מצוות לא תעשה - שאין עניינן רק להימנע מרע, אלא לגלות ולהמשיך אור עליון גדול ונעלה.
העולה מכל זה לענייננו: בכל מצווה ישנה המשכה. במצוות עשה - המשכת קדושה לפי גבול מסוים, כפי יכולת האדם לעשות ולהיות כלי לה, שאומרים לו עשה כך והמצווה תהיה בכלי זה ובאיבר זה; ואילו במצוות לא תעשה - המשכת קדושה גבוהה הרבה יותר, שאין האדם כלי לה כביכול, ולכן אין לו אלא להישמר ולא לקלקל.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודו של פרק מ"ו - הטבע של "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם", משל המלך הגדול היורד מהיכל מלכותו אל השפל המוטל באשפה, ונמשלו: הקב"ה שירד בכבודו ובעצמו למצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, ומכניס את היהודי אליו חדר בתוך חדר - חיבוק המצוות ונשיקת התורה, התדבקות רוחא ברוחא. כן הקדמנו את ביאור הרבי בהתוועדות שבת יתרו: שגם מצוות לא תעשה ממשיכה קדושה, ואף גבוהה מזו של מצוות עשה, ולכן היא נמשכת דווקא באי-עשייתו של האדם, ולעתיד לבוא יתגלה עניינן האמיתי.
בחלק הבא, על יסוד הקדמה זו, נקרא את המשך לשונו של אדמו"ר הזקן בפנים - הקטע הפותח "וזהו שכתוב אשר קידשנו במצוותיו".