בחלק הקודם ציירנו את גדולתו של המלך - עד כמה הוא רם ונישא, וכיצד המלאכים הבלתי מוגבלים שבעולמות הבלתי מוגבלים הם כאין ואפס לפניו. כעת נראה מה עשה המלך עם כל גדולתו זו.
אדמו"ר הזקן ממשיך מן המלאכים: "וכולם שואלים" הרי אין מספר למלאכים. אילו היינו יכולים לשמוע את הרעש הגדול המתחולל בכל העולמות, היינו שומעים את המלאכים כולם צועקים ושואלים דבר אחד: "איה מקום כבודו" - היכן נמצא הקב"ה, היכן גילויו? המלאכים אינם רואים, אלא מבינים שכל מה שהם משיגים ומרגישים אינו אלא בבחינת שוליים והערות קטנות, ועל כן הם שואלים: איה מקום כבודו?
והתשובה: "ועונים מלא כל הארץ כבודו" - בארץ, כאן למטה, בעולם הגשמי. ומה לו לבקש דווקא למטה? "הם ישראל עמו" כי כאן נמצא עמו, עם ישראל, והקב"ה אוהב את עמו ורוצה להיות עמם, ולפיכך נתן את עצמו להם והוציאם מתוך האשפה. המלך בכבודו ובעצמו אמר: דווקא את המוטל באשפה אני לוקח, ועמו אני רוצה להיות. וכל המלאכים הגדולים מתפלאים: הוא עזב את כולם למען היהודי הפשוט שלמטה.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים ערות הארץ - מקום הזוהמא והטומאה - לא על ידי מלאך ולא על ידי כו', אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם, כמו שכתוב 'וארד להצילו וגו''".
[ובדומה לכך מספרת הגמרא על משה רבנו שעלה לקבל את התורה עבור עם ישראל, ומיד שאלו המלאכים: "מה לילוד אישה בינינו?" - מה לו כאן, וכיצד הוא בא לקבל תורה? הם לא יכלו להבין כיצד את עיקר העיקרים, את ה'חמדה גנוזה', נותן הקב"ה דווקא ליהודים שלמטה. ואף על פי כן כך עשה: הניח את העליונים ואת התחתונים, ולא בחר באף מלאך ולא באף עולם, כי אם בישראל עמו].
נעצור כאן. בעוד חודש נשב בליל הסדר ונאמר קטע זה מן ההגדה: "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף". אלא שבעל ההגדה מביא להוכחת הדבר פסוק אחר: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" - "אני ולא מלאך, אני ולא שרף". מדוע, אם כן, שינה אדמו"ר הזקן מלשון ההגדה, ואף שהוא נוקט באותו רעיון ובאותו סגנון מוכר - "הקב"ה בכבודו ובעצמו" - הוא מביא פסוק אחר, "וארד להצילו"? במה פסוק זה חזק ומתאים יותר לענייננו?
באיגרות קודש מובא מכתב שבו נשאל הרבי שאלה זו, ותשובתו: בעל ההגדה בא לבאר את הסיבה שלא שלח הקב"ה מלאך - משום שמצרים היא מקום טמא וירוד, ומלאך לא היה מחזיק שם מעמד. ואילו אדמו"ר הזקן אינו מבקש לבאר כאן שלא נשלח מלאך מפני שהמלאך לא היה יכול, אלא להדגיש את חיבתו של הקב"ה לעם ישראל: מדוע ירד בעצמו? מפני שהוא אוהב את עמו ורוצה לירד אליו. לפיכך לא הביא את הפסוק שמביא בעל ההגדה, אלא פסוק אחר.
הפסוק "וארד להצילו" נאמר בסנה, כשהקב"ה מדבר עם משה רבנו: "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה". פסוקים אלו מתאימים ממש לענייננו בתניא: הם מתארים את האדם המונח בשפלותו ובאשפה, ואת ירידת הקב"ה בכבודו ובעצמו להצילו ולהעלותו מתוך חיבה. לעומת זאת הפסוק "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" יכול להתפרש באופן אחר - לא מחמת חיבת ישראל, אלא מחמת שאין המלאך יכול לעמוד בשפלותו של אותו מקום. לכן שינה אדמו"ר הזקן מלשון ההגדה ונקט דווקא בפסוק המבטא את החיבה לעם.
אדמו"ר הזקן ממשיך: "כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי, בהתקשרות הנפש ממש, בבחינת נשיקין פה לפה לדבר דבר ה' זו הלכה" - הקב"ה מבקש לקרב את עם ישראל אליו ולייחדו אליו בהתקשרות הנפש ממש, בקשר אמיתי מבחינת נשיקין פה לפה. והיכן נותן לנו הקב"ה את היכולת כביכול לנשק אותו? בדיבור דבר ה'. הקב"ה הכניס את עצמו בתורה, ואומר לאדם: בפיך שלך אמור את דבר ה'. וכשאדם אומר דבר ה' - ודבר ה' הוא הקב"ה עצמו - הרי הוא מחובר אליו ממש.
"ואתדבקות רוחא ברוחא היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו, דכולא חד ממש" - לא רק אמירה בפה, אלא קישור הפנימיות: כשאדם מכניס את התורה לשכלו ויודע תורה, פנימיותו עצמה מתחברת. וכיוון שהקב"ה וחכמתו אחד, והקב"ה ורצונו אחד, הרי ברגע שהאדם מתחבר לרצונו - נישק את המלך.
והיכן המלך מחבק אותנו? "וגם בבחינת חיבוק, הוא קיום המצות מעשיות ברמ"ח אברין, דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברין דמלכא כנז"ל" - כל מצווה שיהודי מקיים היא חיבוק מן המלך: המתעטף בטלית או מניח תפילין, המלך מחבק את כולו. כשאדם מחבק את חברו הוא תופסו בכל כולו, וכך הקב"ה כביכול תופס אותנו בכל כולו: רמ"ח המצוות שנתן לנו הן רמ"ח איבריו כביכול, ובהן הוא מחבק אותנו.
"ודרך כלל נחלקים לשלש בחינות" - רמ"ח המצוות נחלקות בדרך כלל לשלוש קבוצות, ובהן מתגלה החיבוק בכל כולו:
ימין - מצוות שבבחינת חסד, כזרוע הימין כביכול.
שמאל - מצוות שבבחינת דין, כזרוע השמאל.
אמצע - מצוות שבבחינת רחמים, בחינת הגוף.
ובלשון הפרק: "ימין ושמאל ואמצע שהם חסד דין רחמים, תרין דרועין וגופא וכו'" - כלשון 'פתח אליהו': שתי הזרועות והגוף. זהו חיבוקו של המלך, הלוקח את עם ישראל ומעלה אותו.
ואין ההתבוננות בכך נוגעת רק למה שהיה לפני שלושת אלפים שנה: בכל יום ויום על האדם להרגיש כאילו הוא יצא היום ממצרים - בכל רגע ורגע שבו הוא מסוגל לעלות מן האשפה ולעסוק בתורה, הרי המלך מחבק אותו.
ואם יהודי יתבונן בזה וישים לב אליו, איזו תחושה עליו להשיב למלך? המלך עזב את הכול ואמר שהוא רוצה דווקא את היהודי הקטן שלמטה, לתת לו את עצמו לגמרי. כיצד ירגיש אותו אדם כלפי המלך? כפי שאמרנו קודם - בכלות הנפש ממש. זו האהבה שעל היהודי לעורר בליבו, להשיב אהבה כנגד אהבה, בבחינת "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".
בפרקים הקודמים נדרש הלומד להבנת המושגים וליכולת התבוננות, ולפיכך ההתבוננות הייתה נחלתו של אדם בדרגה גבוהה, ולפחות של מי שיש בו כוח התבוננות; וככל שהאדם שפל יותר, כך היה קשה לו יותר להתבונן בדברים שנתבארו שם. בפרק זה להיפך: ככל שהאדם שפל יותר, כך הוא כלי טוב יותר להגיע לאהבת השם - שהרי ככל שהוא שפל יותר הוא חש יותר את המרחק, ואם המלך לקח אפילו אותו ונתן לו את היכולת להתחבק עמו, כמה עליו לאהוב אותו. לכן דווקא כאן "קרוב אליך הדבר מאוד מאוד".
וכיצד מתיישב הדבר עם היותו "ספר של בינונים"? דרגות רבות יש בבינוני, וספר זה מלמד כיצד להיות בינוני: הוא לוקח את היהודי הפשוט ביותר, את שפל השפלים, ואומר לו - בוא והיה בינוני, עזוב את השטויות והתחבר למלך. יש לך הזדמנות, והמלך רוצה דווקא אותך. ומי שמרגיש את שפלותו - הוא הכלי הראשון לכך. זו נקודתו של הפרק.
בשיעור הקודם עסקנו ברחמנות על הנשמה, ובכך שבכל מקום שהאדם הולך הוא מושך עמו את המלך: כמה רחמנות על הנשמה הנמצאת למטה כל כך, והאדם מושך אותה עמו אל כל מעשיו. הבאנו גם את מה שכתב הרבי לאותו יהודי, שבהולכו למקום שאינו ראוי הוא מושך עמו גם את הרבי. בהשגחה פרטית ראיתי השבוע ביאור נפלא של החתם סופר, המשלים עניין זה - והפעם בצורה חיובית.
הגמרא מספרת על רבי יוחנן בן זכאי לפני הסתלקותו (וסיומת הקטע הובאה בתניא בפרק מ"א), שאמר לתלמידיו: "איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי". לפי הפירוש הפשוט, שתי דרכים לפניו - גן עדן וגיהינום - ואינו יודע לאן מוליכים אותו. ביקשו ממנו תלמידיו: "רבנו, ברכנו", ואמר להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".
מבאר החתם סופר: לא שהיה לרבי יוחנן בן זכאי ספק לאן מוליכים אותו - הוא הכיר את עצמו וידע שמקומו בגן עדן. אלא שאת הדברים אמר לתלמידיו, ואם חשבון נפש עם עצמו עשה, מה מקומם של התלמידים בעניין? אלא כך אמר להם: כל זמן שהייתי עמכם והשפעתי עליכם, וראיתם אותי בגלוי, שמרתי שתהיו כראוי, וידעתי שאהיה תמיד במקום טוב, שכן גם אתם תהיו במקום טוב. אך עתה, כשאני הולך לעולם אחר ואתם נשארים לבד, והרי אני קשור אליכם תמיד - אם תעשו שטויות, אמצא אף אני שם, שכן אני נמשך אחריכם. זהו "איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי" - איני יודע באיזו דרך תוליכו אותי אתם, לגן עדן או למקום אחר.
על כך ביקשו התלמידים: "רבנו, ברכנו", והוא ענה: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" - כשהייתי בשר ודם הייתה מוראי עליכם, שהרי ראיתם אותי בעיניכם; עתה, כשאהיה בשמים, עלול להיווצר נתק. יהי רצון שתרגישו שאני נמצא עמכם גם אז, ותשמרו עלי ולא תגררו אותי למקומות שאיני רוצה להגיע אליהם. ביאור נפלא זה מתאים ממש לנקודה שעליה דיברנו בשיעור הקודם.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי המלאכים כולם שואלים "איה מקום כבודו", והתשובה - "מלוא כל הארץ כבודו", למטה, אצל עם ישראל; שהקב"ה הניח את העליונים ואת התחתונים ובחר בישראל עמו, וירד בכבודו ובעצמו להצילם מערוות הארץ. עמדנו על דיוקו של אדמו"ר הזקן שנקט דווקא בפסוק "וארד להצילו" ולא בפסוק שמביא בעל ההגדה, כדי להדגיש את חיבת ישראל ולא את חוסר יכולתו של המלאך; על ה'נשיקין' - דיבור דבר ה' והשגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו, ועל ה'חיבוק' - קיום המצוות המעשיות, רמ"ח פיקודין כנגד רמ"ח איברין דמלכא הנחלקים לימין, שמאל ואמצע. וראינו את החידוש שבפרק: דווקא השפל הוא הכלי הטוב יותר לאהבת ה', ולכן "קרוב אליך הדבר מאוד מאוד", וזהו "ספר של בינונים" המזמין את היהודי הפשוט להתחבר למלך. לבסוף הבאנו את ביאור החתם סופר בדברי רבי יוחנן בן זכאי, המשלים את העניין שנלמד בשיעור הקודם.
בחלק הבא נמשיך ונרחיב ברעיון זה.