בחלק הקודם התחלנו במשל שמביא אדמו"ר הזקן בפרק מ"ו: מלך גדול ורב הפונה אל אדם הדיוט ושפל. בחלק זה נשלים את תיאור המשל, נעבור אל הנמשל ואל תיאור גדולתו של המלך, ולבסוף נעמוד על דיוק מעניין בלשון אדמו"ר הזקן בציטוט הגמרא.
"ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש" - המלך מבקש לגלות אליו את כל כולו, בלא כל מחיצה.
ראוי להתבונן: מה ירגיש אותו אדם כלפי המלך? הוא יתעלף מרוב אהבה, לא ימצא את עצמו ולא ימצא מילים להודות למלך. אם התגלות כזו הייתה נעשית בין שני אנשים שווי דרגה, כבר היה הדבר מעורר את הלב; "על אחת כמה וכמה" כאשר מלך גדול ורב מתייחד עם הדיוט שפל, "שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל המלך בהתקשרות הנפש ממש, מלב הנפש מעומקא דליבא, לאין קץ" וכולו יהיה נתון למלך.
"ואף אם לבו" של אותו אדם היה "כלב האבן" - אדם אדיש שאין דבר מזיז אותו ואיש לא הצליח לעוררו - במעמד כזה "המס ימס והיה למים ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך".
מדוע האריך אדמו"ר הזקן כל כך בפרטי המשל? משל בתורה הוא משל מדויק, וכל פרט שבו מכוון אל הנמשל. כאשר האדם מתבונן במעמד שלפנינו, בינו לבין הקב"ה, איפה הוא ואיפה אנחנו, הוא נוכח בגודל הדברים.
"והנה ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה" - כלומר כל פרטי התיאור שבמשל, מי שיש בכוחו לתאר ולדמיין לעצמו את אותו מעמד - "וגדול יותר מאד בכפלי כפליים לאין קץ עשה לנו אלקינו". הקב"ה עשה עמנו הרבה יותר ממה שעשה אותו מלך עם אותו הדיוט שפל.
מכאן ואילך מתאר אדמו"ר הזקן בפירוט: ראשית את גדולתו של המלך, לאחר מכן את המקום הירוד שבו היינו (ואולי עדיין נמצאים), וכיצד המלך מקרב אותנו ונותן לנו הזדמנויות להיכנס אל תוך טירתו וארמונו בכל עת. דבר נפלא ביותר.
"כי לגדולתו אין חקר" - אין שום מחשבה ושום יכולת אנושית לחקור ולהשיג את גדולתו של המלך. ואף על פי כן מביא אדמו"ר הזקן כמה עניינים שנתבארו בזוהר ובכתבי הקבלה ובפסוקים.
"ואיהו ממלא כל עלמין" - המלך ממלא את כל העולמות באופן פנימי: כל פרט ופרט מקבל ממנו את חיותו ואת ההשגחה הפרטית שלו.
"וסובב כל עלמין" - והוא גם מקיף וסובב את כולם. שני מושגים אלו הוזכרו כבר פעמים רבות, ועוד נעמוד עליהם באריכות בהמשך.
"ונודע מזהר הקדוש והאריז"ל ריבוי ההיכלות והעולמות עד אין מספר" - ואין מדובר רק בעולמנו הגשמי והחומרי, אלא בעולמות רוחניים ונעלים בלי גבול.
"ובכל עולם והיכל ריבוא רבבות מלאכים לאין קץ ותכלית" - בכל עולם ועולם מלאכים בלי גבול, וכל מלאך מקבל את חיותו ואת תפקידו. מדובר בכמויות שאין להן מספר.
מי שמבקש מקור למושג ריבוי העולמות יפנה באופן טבעי אל ספרי הסוד, אל הזוהר ואל האריז"ל. אך הרבי מעורר שעניין זה מופיע גם בגמרא וגם בפסוקים, וכפי שמביא אדמו"ר הזקן: "וכמו שכתוב בגמרא כתיב היש מספר לגדודיו וכתיב אלף אלפים ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי כו'".
הפסוק באיוב שואל "היש מספר לגדודיו", ומשמעו שאין מספר לגדודי המלאכים; ואילו הפסוק בדניאל נוקב בכמות מסוימת, "אלף אלפים... ורבו רבבן", ולכאורה יש בזה גבול. "ומשני" - הגמרא מיישבת את הסתירה: "אלף אלפין וכו' מספר גדוד אחד אבל לגדודיו אין מספר". נמצא שאין סתירה בין הפסוקים: איוב מדבר על מספר הגדודים, ודניאל על כמות המלאכים שבכל גדוד.
"וכולם קמיה כלא ממש חשיבי" - כל הריבוי העצום הזה של עולמות ומלאכים, שהמחשבה בו מסחררת, אינו נחשב לכלום ביחס למלך. ניתן היה לחשוב שגדולתו של המלך מתבטאת בכך שיש לו ריבוי עולמות וריבוי מלאכים, אך האמת היא שכל הריבוי הזה כאין וכאפס וכלום ממש לגביו "ובטלים במציאות ממש".
וכיצד? "כביטול דבור אחד ממש לגבי מהות הנפש המדברת ועצמותה, בעוד שהיה דיבורה עדיין במחשבתה או ברצון וחמדת הלב כנ"ל באריכות", כפי שלמדנו באריכות בפרקים כ' וכ"א ובפרקים שלאחריהם. בקצרה: האדם יכול לדבר מילים לאין ספור, ולפיכך מילה אחת שדיבר אין לה כל ערך ביחס ליכולת הדיבור שלו. והקב"ה ברא את המלאכים בדיבור, "בעשרה מאמרות נברא העולם", ונמצא שחיותם של כל אותם מלאכים שבלי גבול באה מדיבור אחד. וכשם שאצל האדם דיבור אחד אפסי ביחס ליכולתו, כך הדיבור הזה אפסי ביחס ליכולתו האינסופית של הבורא. אם כן, כל המלאכים כולם שווים דיבור אחד, והדיבור אפסי - ונמצא שהם אפס ממש. עד כאן בגדולתו של המלך.
לפני שנעבור להמשך הדברים, נעצור על דיוק מעניין בקטע שלמדנו. אדמו"ר הזקן מצטט את הגמרא במסכת חגיגה, ובהשוואה ללשון הגמרא עצמה מתגלים שני שינויים:
היפוך סדר הפסוקים: בגמרא נאמר "כתוב אחד אומר אלף אלפים ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון, וכתוב אחד אומר היש מספר לגדודיו", ועל כך משיבה הגמרא "לא קשיא: אלף אלפים ישמשוניה מספר גדוד אחד, ולגדודיו אין מספר". בגמרא מובא תחילה הפסוק בדניאל ואחריו הפסוק באיוב, ואדמו"ר הזקן הפך את הסדר.
שינוי בלשון: בגמרא הלשון היא "כתוב אחד אומר... וכתוב אחד אומר", ובתניא נקט "כתיב... וכתיב". כל מילה בתניא מדויקת להפליא, ואין זה שינוי בעלמא.
הרבי מבאר שההקשר בתניא שונה מן ההקשר בגמרא. בגמרא שם מובא עמוד שלם של פסוקים העוסקים במעשה מרכבה, במרכבת יחזקאל וכדומה, פסוקים תמוהים שאינם מובנים על פניהם, והגמרא מיישבת אותם אחד לאחד. הפסוק "אלף אלפים ישמשוניה" מובא שם כתמיהה: כיצד ניתן לומר שיש מספר מוגבל של מלאכים? ואף אם הייתה הגמרא מביאה פסוק זה בלבד, הייתה מקשה עליו; על כן היא מוסיפה את הפסוק ההפוך ומיישבת ביניהם.
ואילו בתניא הכוונה הפוכה: אדמו"ר הזקן בא להראות את הכמות העצומה של המלאכים, שהמלך גדול כל כך עד שיש לו ריבוי מלאכים. לפיכך הוא מביא תחילה את הפסוק המורה על הריבוי, "היש מספר לגדודיו", ובזה היה יכול להסתפק; ורק אחר כך מוסיף שאף שכתוב "אלף אלפים ישמשוניה", אין פסוק זה מקטין את הראשון, שכן הגמרא מבארת שאותו מספר הוא של גדוד אחד בלבד. מכיוון שמטרתו שונה ממטרת הגמרא, הפך את הסדר.
מטעם זה עצמו שינה גם את הלשון: מי שמכיר את סגנון הגמרא יודע שהביטוי "כתוב אחד אומר" מבשר שאלה וסתירה מפסוק על פסוק, ואדמו"ר הזקן אינו בא כאן לפלפול ולשאלות אלא להביא ציטוטים לריבוי המלאכים. על כן נקט "כתיב... וכתיב": כתוב כך וגם כתוב כך, ואין האחד מקטין את חברו. מכאן למדים עד כמה מדויקת כל מילה בתניא, ועד כמה יש לדעת בבוא אדמו"ר הזקן לצטט מהי המטרה שלשמה הובא הציטוט.
לסיכום: בחלק זה השלמנו את תיאור המשל - התייחדות המלך עם ההדיוט השפל "רוחא ברוחא", והאהבה הכפולה ומכופלת המתעוררת בלבו עד כלות הנפש, אף אם לבו "כלב האבן". משם עברנו אל הנמשל, שהקב"ה עשה עמנו "מכפלי כפליים לאין קץ" יותר מכך, ועמדנו על גדולתו של המלך: "לגדולתו אין חקר", ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ריבוי היכלות ועולמות עד אין מספר וריבוא רבבות מלאכים בכל אחד ואחד, וכולם קמיה כלא ממש חשיבי - כביטול דיבור אחד לגבי מהות הנפש המדברת ועצמותה. לבסוף עמדנו על דיוקו של אדמו"ר הזקן בציטוט הגמרא בחגיגה: היפוך סדר הפסוקים והשינוי מ"כתוב אחד אומר" ל"כתיב", מפני שמטרתו להוכיח את ריבוי המלאכים ולא להקשות מפסוק על פסוק.
בחלק הבא נעסוק בחציו השני של המשל: כיצד המלך עוזב את ארמונו ולאן הוא הולך.