אנו ממשיכים בביאורו של אדמו"ר הזקן לדברי שלמה המלך "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". תחילה במשל: כאשר אדם מסתכל במים, רואה הוא בהם בדיוק את אותה הדמות שהראה. זוהי מציאות פשוטה שכל אדם מכיר, אלא ששלמה המלך מוסיף בה נקודה: הדבר מחויב המציאות, זהו הטבע. לא יכול להיות בשום פנים ואופן שאדם יראה למים פנים מסוימות ויקבל מהן פנים אחרות.
[בדרך צחות מספרים: מדוע כשסוס בא לשתות מן הנהר הוא בועט במים עד שנרגע? משום שבבואו לשתות הוא רואה בתוך המים סוס נוסף הבא לקחת את מימיו, והוא בועט בו; ומשנעכרים המים חדל לראותו, וכביכול הבריח אותו, ועתה הוא שותה במנוחה. לעיתים בני אדם נוהגים כך ממש. וכבר נאמר: אם ראה אדם במראה שפניו מלוכלכות, אין לו לנסות לנקות את המראה - שהרי מה שרואה האדם במראה הוא בדיוק מה שהוא עצמו נתן].
כך, מלמד שלמה המלך, הוא אף ביחס שבין אדם לזולתו: כאשר אדם מראה לב של אהבה לחברו, מחויב המציאות שהחבר יעורר אליו אהבה בחזרה. זהו טבע, בדיוק כמו במים: לא ייתכן שיראה פנים אחת ויקבל פנים אחרת.
ומכאן המוסר שבדבר: כשאדם רואה שהוא מקבל מזולתו - בין חברים, בין בני זוג ובכל מצב שיהיה - פחות ממה שהיה רוצה, ידע שזה מה שהוא עצמו הראה. הרוצה לקבל אהבה, ישקיע אהבה ויקבל אהבה. אך אין לתת כדי לקבל, שכן אז אין זו נתינה אמיתית; וכאשר נותן האדם באמת, רואה הוא גילוי של אהבה אמיתית, ושלמה המלך מבטיח שהדבר יחזור אליו בהכרח. הרוצה שיהודי יאהבנו - יאהב אותו, וממילא יאהבנו גם הוא.
ובלשון התניא: "כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים, כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה" - וכשם שכך הוא בטבע ובמציאות, "ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר", האוהב את זולתו אהבה אמיתית ובנאמנות, "הרי אהבה זו מעוררת אהבה בלב חבירו אליו גם כן, להיות אוהבים נאמנים זה לזה".
ואף על פי כן נדרשת תשומת לב: אם מסב האדם את ראשו ועוסק בעניינים אחרים, לא תפעל עליו אהבת חברו, שכן אינו עומד מול ה'מראה'. אך אם ישים אל ליבו ויתבונן בכך - אף אם חברו נמצא כרגע בקצה העולם - ויחשוב מה חושב עליו זולתו, והרי הוא משדר אליו אהבה, יבחין לפתע שליבו קיבל את התדר של אהבה.
אהבה זו קיימת גם כשאינה נראית בגלוי: החבר אינו מראה כלפי חוץ מאומה, אינו מדבר אליו ואינו מושיט לו יד, יושב בשקט עם עצמו, אך בתוך תוכו חושב עליו באמת ואוהב אותו - והאדם חש בכך ואוהבו בחזרה. הדבר נראה במציאות פעמים רבות: אדם נכנס למקום וחש בו אווירה חיובית וטובה, משום שהשוכנים שם יש בליבם אהבה לזולת ואהבת ישראל; ולהיפך, נכנס למקום מתוח וחש את המתח באוויר בלי שאמרו לו דבר. ואף אם לעיתים אין הדבר נראה בגלוי, דברי שלמה המלך נאמנים בעניין זה.
ובפרט מוסיף אדמו"ר הזקן: כאשר אין זה רק שחברו חושב עליו ואוהב אותו בליבו, אלא הוא מראה לו את אהבתו בפועל ממש - לא ב"חיבוק דוב" שאינו אהבה, אלא במעשים שכל כוונתם לטובתו - אז האדם פשוט נמס, ואינו יכול בשום פנים ואופן לעמוד בפני זאת, אלא אם כן ליבו של השני אטום עד מאוד, כפי שיבואר בהמשך.
בעיירה יהודית היה עשיר גדול, גברתן ואלים, שהחזיק בבית הכנסת בכל עניין ועניין ודרש שיתנו לו את העליות שחשק בהן. הוא אף שילם עבורן, אך מאחר שהיה אלים - פחדו ממנו. הגיע לעיירה רב חדש, וכשראה את המתרחש החליט שעליו לפעול: אדם זה אינו מחונך, לא חינכו אותו, וכילד שאינו מחונך גדל - וצריך לחנכו. ניגש הרב אל הגבאי ואמר לו: בשבת הקרובה מבקש הוא את העלייה המכובדת של שישי - אני אעלה לשישי. ואכן הרב לקח את העלייה שאותו אדם רצה, ניגש אליו, ובתוך הדברים אף נאלץ לתת לו סטירת לחי בפני כולם. עוז כזה, ללכת נגד הרב, לא היה לאותו אדם, אך הוא חיפש דרך להפילו.
הרב היה גם מוהל. יום אחד ישב שמש בית הדין, ונכנס יהודי והודיע לו שמזמינים את הרב להיות מוהל בכפר פלוני. הדרך לאותו כפר עוברת ביער, והשמש הריח את הדבר: אין שם לא ברית ולא כלום, אלא מלכודת שנטמנה לרב, להוציאו מן העיר ולטפל בו שם. אמר לרב: חושדני שאותו גברתן מעורב בעסק, אין כאן שום דבר, אל תלך. השיב לו הרב: מזמינים אותי - אני הולך, ואיני מפחד מדבר. אמר השמש: אם כן, אני בא עמך.
הגיעו אל היער, וראו מרחוק קבוצת גברתנים אלימים ובראשם אותו אדם מתקרבים. השמש רעד ולא ידע מה יהיה, והרב יושב בנחת ואינו דואג מכלום. וכשהגיעו סמוך זה לזה, ניגש הגברתן אל הרב, נפל עליו וחיבקו: "כבוד הרב, אני ממש מצטער, חזרתי בתשובה".
לאחר מכן שאל השמש את הרב: "מה קרה כאן? כיצד עשית 'הוקוס פוקוס' שכזה, וכי איש מעשה ניסים אתה?". השיב לו הרב: "אין כאן שום מעשה ניסים. אף אני ידעתי מה עומד להיות, וכל הדרך הכנסתי בליבי בכוח את כל המחשבות שבעולם - כמה אני אוהב אותו, וכמה אני אוהב אותו באמת, וכמה הוא יהודי בעל נשמה. כל הזמן עוררתי אהבה אליו, וידעתי שאם אעורר אליו אהבה - הדבר יפעל עליו, ושום דבר אחר לא יפעל עליו". וכך היה במציאות: משהגיע וראה גלי אהבה כאלה מן הרב כלפיו, לא היה מסוגל לעשות לו מאומה, אלא נמס במקום.
זו הדרך שנותן שלמה המלך ליהודי, וכך מפרש אדמו"ר הזקן את דבריו.
ומה שייכות כל זה אל דרכו של האדם בהתעוררות האהבה לקב"ה? בטרם יגיע אל הנמשל בקב"ה, מוסיף אדמו"ר הזקן ומתאר, כמעט עד סוף העמוד, את הדברים בגשמיות, ובדרך של העלאת דרגת האוהב והורדת דרגת האהוב: אם שני האנשים שווים בדרגתם - ודאי שאהבת האחד מעוררת את אהבת חברו. אך אם האוהב הוא אדם מכובד, רב גדול, והאהוב אדם רגיל - כשרואה האדם הרגיל שהרב הגדול אוהבו כל כך, תגובתו תהיה באהבה גדולה עוד יותר. ועל אחת כמה וכמה כאשר האוהב הוא המלך.
ובלשון התניא: "והנה זהו טבע הנהוג במדת כל אדם" - הטבע שאהבה מעוררת אהבה נוהג במידתו של כל אדם, וכל אדם נורמלי כזו תהיה תגובתו. "אף אם שניהם שוים במעלה" - אף אם האוהב והאהוב באותה מעלה ובאותו סוג אנשים, כשהאחד מגלה אהבה מתעורר השני באהבה גם כן. ומכאן "ועל אחת כמה וכמה":
"אם מלך גדול ורב" - גדול בגשמיות ורב באיכות: גם גדול, גם עשיר וגם איכותי, "מראה אהבתו הגדולה והעצומה".
"לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים, ומנוול המוטל באשפה" - ולמי הוא מראה אהבה זו? לא למלך כמותו, אלא לאדם פשוט ובזוי, שכולם מבזים אותו ואינו מקובל בחברה, מלוכלך ומנוול שאי אפשר לגשת אליו, המונח בתוך האשפה. מן הקצה אל הקצה.
"ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו" - המלך הרם והגדול עוזב את ארמונו ויורד אל אותו מנוול המונח באשפה, ולא בחשאי כדי שלא יראה אדם, אלא בכל הכבוד שבעולם: עם כל פמלייתו ושריו, וכולם הולכים אל מקום הזבל.
"ומקימו ומרימו מאשפתו" - מרימו מתוך הזבל, מנקה אותו ומחליף לו בגדים.
"ומכניסו להיכלו, היכל המלך, חדר לפנים מחדר" - ואינו מסתפק בכך, אלא אומר לו שמעתה יבוא לשכון עמו בארמון: מכניסו ל"מקום שאין כל עבד ושר נכנס שם", ואף השרים אינם נכנסים אליו, ואותו שפל אנשים מוצא את עצמו לפתע בהיכל המלך. והמלך מצווה על כולם לצאת, כדי להיות עמו לבד: לגלות לו סודות עמוקים ולחבקו כידיד אהוב.
לסיכום: בחלק זה למדנו את משל "כמים הפנים לפנים" - שכשם שהמים מראים לאדם את אותה הצורה עצמה שהראה, כך מחויב המציאות שאהבה שאדם מגלה לזולתו תעורר אהבה בליבו של הזולת, ובפרט כשהאהבה מתגלה במעשים בפועל, עד שהאדם נמס. עמדנו על כך שנדרשת תשומת לב לאהבה זו, גם כשאינה נראית בגלוי, וכי טבע זה נוהג במידת כל אדם, אף בשניים השווים במעלה, ועל אחת כמה וכמה כשמלך גדול ורב מגלה אהבה עצומה לאיש הדיוט ונבזה המוטל באשפה, יורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו, מרימו מאשפתו ומכניסו להיכלו חדר לפנים מחדר.
בחלק הבא נעסוק בנמשל: כיצד כל זה שייך אל עבודתו של האדם בעוררות האהבה לקב"ה.